במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2009
21.4.09. יום שלישי. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין" [בשעתו בפינת פרישמן ושלמה המלך בתל-אביב]. אורפז שופע סיפורים, כרגיל, והצרה רק שאינו מפסיק לדבר על ספריו ועל הצליין החילוני, רעיון שמשמש לו מעין דגל והסבר לכל יצירתו הספרותית.
לאחר יוני 1967 פירסם אורפז מאמר נרגש נגד הכיבוש ב"הארץ" והפך לחביבם של השמאל ושל הסופרים הערבים-הישראלים. במקביל, בעבודתו כעורך-לילה בעיתון "על המשמר", הוא היה קורא את דו"חות המודיעין שלנו, גם אלה שלא נועדו לפרסום. באותה תקופה היו טייסים רוסיים במצריים וזו היתה תחת השפעה רוסית חזקה, אבל באחד הדו"חות היה כתוב כי הרוסים, בינם לבין עצמם, מזלזלים בטייסים המצריים ובמצרים בכלל, ומכנים אותם בשיחות ביניהם בשם "טשורני דוּפָּה" שפירושו תחת שחור!
והנה, יום אחד הוזמן אורפז למפגש עם סופרים ערבים בנצרת בחסות ראש העיר הקומוניסטי, וכאשר יצחק נאם הוא אמר שאמנם מצד אחד מאשימים את ישראל שהיא כלי-שרת בידי האמריקאים, אבל שלא יחשבו שהרוסים העוזרים לערבים ולמצרים הם יותר טובים ואין להם אינטרסים משלהם. וכדי להדגיש את דבריו סיפר כיצד הטייסים הרוסיים מכנים בינם לבין עצמם את עמיתיהם המצריים.
נו, החלה מהומה-רבתי באולם והנוכחים החלו מתקרבים אליו לעשות בו שפטים. הציל אותו ראש העיר הקומוניסטי שעצר בעדם ואמר שאמנם יצחק טועה אבל אם הם רוצים שישמעו אותם בתל-אביב, בבית סוקולוב, עליהם להשלים עם כך שבמקביל בנצרת יהא עליהם לשמוע דברים שאינם מקובלים עליהם.
עוד סיפר על ההשפעה המכרעת שהיתה עליו בבסיס הטירונים של הצבא הבריטי בסרפנד בשנת 1942 כאשר קרא לראשונה את ספרו הראשון של יזהר, וחבר שלו גילה לו את מקור ההשפעה של יזהר, סיפוריו של א"נ גנסין.
 
4.5.09. אני משתדל לקרוא יצירות אחדות של אורפז, "ציד הצביה", "נמרוד גיבור ציד", "מות ליסנדה" וקטעים מתוך הספר התיאורטי שלו על הצליין החילוני. אני לא מתפעל. הסיפורים כתובים בעגנונית ובקפקאית. קצת דוחים ומרתיעים. ומלאכותיים. את התיאוריה שלו הוא כותב בצורה נפתלת ובסופו של דבר כאילו ממציא שאנחנו נושמים את האוויר. לשאוף למטרה ולא להשיגה כי העיקר היא הדרך ואילו המטרה ריקה, ואין אלוהים, זו סיפורה של כמעט כל אהבה נכזבת ושירים שנכתבים על כך. מה החידוש? אולי שאנחנו נמצאים כל הזמן בדרך, וגם זה לא נשמע לי חדש מבחינה פילוסופית.
 
5.5.09. יום שלישי. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". כאשר אנחנו מדברים על ספרו "מות ליסנדה", שאני נמצא באמצע קריאתו, הוא מגלה לי כי מי שהשפיע על עיצוב גיבור הסיפור, נפתלי נוי, שנעלם ואין יודעים מה עלה בגורלו, הוא גורלו של הסטודנט הירושלמי לוי נויפלד, שנעלם וטפלו עליו שמועות משמועות שונות. וכן השפיעה עליו בשמות נפתלי דמותו של פנחס שדה. אני את דמותו של שדה לא מצאתי בנפתלי של אורפז אלא יותר השלכות של אורפז עצמו על חייו כגיבור "הגלגול" של קפקא תוך שימוש בלתי מרוסן בשפתו ובסגנונו של עגנון. על בתיה אמר אורפז שאין הוא זוכר את שמה אבל היתה בחורה ארצית כזו שנכנסה לתוך חייו ואפילו לתוך מכנסיו, פעם ישבו לשפת הים וממש שלחה ידה לתוך מכנסיו. היא רצתה להיות שחקנית, ולימים התאבדה. וב"העולם הזה" כתבו שכאשר מצאו אותה מתה מצאו תחת הכרית שלה את הספר "מות ליסנדה". שתי התאומות הקטנות בסיפור הן התאומות שלו.
עוד אמר שאומרים שהכליה הימנית נושאת את הטוב ואילו השמאלית את הרע. ואילו לו נותרה לאחר הניתוח רק הכליה השמאלית!
אמרתי לו שהרוע הוא סימן לאריכות ימים.
יש לו כבר סט חדש של שיניים תותבות, בלסת התחתונה, אבל כאשר הוא לועס הן קופצות לו ובבית הוא מוריד אותן. לכן כבר אינו יכול לאכול בקפה אלא שותה קפה בלבד.
 
17.5.09. אחרי חצות גיליון מחר 445 [של "חדשות בן עזר"] עם התעודה המוכיחה שאורפז נולד במרוקו!
 

סנסציה מדהימה
הסופר יצחק אווורבוך-אורפז הוא ממוצא מרוקאי
יליד העיירה סאפי שבמרוקו
וכלל לא נולד בעיירה זינקוב שבאוקראינה
הוא קיבל את פרס ישראל לספרות עברית בשנת 2005
לא בתור אשכנזי אלא על הקְווֹטַה של המזרחיים!
ומעתה אין להם טענות על קיפוח היוצרים שלהם בפרס!
והנה ההוכחה – תעודה שהוצאה לו בעיר מָלָגָה מטעם הקונסוליה של מרוקו ביום 9 ביוני 1993
אהוד בן עזר