סיפור חיים
פרק ל'
"שבת ההדחה"
יום השבת, ה-4 בפברואר 1961, היה יום חורף נאה. ברחבה אשר ממול לבניין תיאטרון "אהל" בתל-אביב התאספו מאות מפגינים כנגד הדחתו הצפוייה של פנחס לבון. הם התאספו לקריאת "תנועת הסטודנטים להגנת הדימוקראטיה" (שכללה קבוצה גדולה של פעילי מפא"י מרכזיים בהסתדרות הסטודנטים) – להצטרף להפגנה בעת שתתקיים ישיבת מרכז מפא"י.
בשעה 9.30 סגרו הסדרנים את הכניסה לבניין התיאטרון. בהליכה שבתית, חגיגית וקצת עצובה, התחילו להגיע לאיטם חברי המרכז. יש שעברו בקומה זקופה, כשבליבם בשלה ההחלטה, ויש שקומתם כמו השתוחחה בחודשים האחרונים מאז פרוץ "הפרשה", והם חלפו ביעף מבלי להפנות מבטיהם לכאן ולכאן. אחדים – ארשת צוהלת של מנצחים שפוכה על פניהם והם מחייכים לכל עבר ואל צלמי העיתונות, ואחרים כובשים פניהם בקרקע. כולם נבלעו בשער בית התיאטרון.
רחש אכזבה עבר בקרב מאות המצטופפים ליד הבית, כאשר התברר כי שני השחקנים הראשיים ב"הצגה" – בן-גוריון ולבון – לא הגיעו, וגם גולדה מאיר נעדרת. חברי המרכז שנודעו בתמיכתם בלבון התקבלו בקריאות עידוד ובמחיאות כפיים מצד הקהל, ואילו מתנגדיו של לבון זכו לקריאות גנאי ולהערות עוקצניות.
שר האוצר לוי אשכול, שעמד להציע בפני המרכז את הדחת לבון, הגיע באיחור, ופניו מחייכים כרגיל. קידמו אותו בקריאות מחאה, וסטודנט דתי אחד צעק לעברו:
"על דאטפת אטפוך!"
"מה יש?" שאל אשכול, בעוד עיתונאים וסדרנים מקיפים אותו.
"יש הכול, חוץ מן המצפון!" צעק סטודנט אחר, שנדחק קרוב אליו.
"חמור גרם!" הסתובב אשכול והפליט לעברו, בטרם נבלע בתוך בית התיאטרון.
בשעה עשר לערך התמקמה במקום קבוצה של אנשי מפא"י מאור-יהודה, ובראש חבר המועצה המקומית מטעם המפלגה, אליהו סעדון. אנשי הקבוצה, בחורים גברתניים שקיפלו בחשיבות את שרוולי חולצותיהם הלבנות, החלו מחלקים כרוז שהיה חתום על ידי סעדון, והוא כמין קול-קורא לחברי מרכז מפא"י – "להגיד ללבון: לך הביתה," אחרי "כל מה שעשה נגד המדינה."
סעדון עצמו פתח, מיד עם הגיעו למקום, בוויכוחים קולניים, וכפי שהתברר אחר-כך – במטרה ברורה לעורר מהומה ולתת עילה למשטרה להתערב.
בשעה 10.15 הכריז מזכיר המפלגה, יוסף אלמוגי, על פתיחת הישיבה. אשכול היה ראשון הדוברים: "בשלב הראשון, בעניין פרשת 1954. עמדתי עם חברים במאבק. כפי שאתם יודעים פרשה זו נגמרה. עצם הפרשה שבגללה רצה לבון את זיכויו המלא נגמרה לשביעות-רצונו המלאה. אז החל לבון עצמו את הדבר השני... אמרתי בליבי: ייפול הדבר כאשר ייפול, לבון ייתן את הדין בעד אופן וצורת הופעתו בפורום של ועדת החוץ-והביטחון. הגעתי למסקנה שנוצר מצב אובייקטיבי שלבון אינו יכול, כחבר מפא"י, להיות מזכיר ההסתדרות."
אשכול הוסיף וסיפר כי הלך כמעט מחבר אל חבר, לא רק הלך אלא בילה שבועות וערבים ארוכים עם רוב חברי המזכירות, ועל השאלה "מה יהיה?" לא שמע במזכירות שום הצעה ושום אפשרות אחרת, פרט להצעה שבן-גוריון יכהן שוב כראש-ממשלה, הצעה המותנית בקבלת דרישותיו של בן-גוריון.
לבסוף ניסה אשכול להסביר לא רק מדוע שינה את עמדתו והריהו תומך בהדחת לבון, אלא גם מדוע בא להציע ולנמק את ההחלטה:
"חברים רבים אמרו לי: מה אתה, לוי בן דבורה אשכול, צריך לחדור לתבערה ולבציע הצעה כזאת? תן לעניין שיילך כמו שיילך! על זה אני אענה בפסוק לא שלי, של אדם בדרגה גבוהה יותר – 'לא יברח איש כמוני!'"
בעוד אשכול מדבר בפנים, הלך והתרבה הקהל אשר בחוץ, גברים ונשים, צעירים וותיקים, סקרנים, סטודנטים שנענו לקריאה לבוא ולהפגין, עיתונאים וצלמים. טלוויזיה טרם היתה אז בארץ. פה ושם פרצו ויכוחים קולניים, בהם השתתפו נאמני בן-גוריון ומתנגדיהם, אך רוב-רובם של המפגינים לא היה חברי מפא"י.
הבחורים מאור-יהודה חילקו כרזות בהן היה כתוב: "הגידו כן לזקן הצודק!" ו"לבון לך הביתה!" – וגרמו לחילופי צעקות ודברי ריב עם הסטודנטים ושאר הקהל. ניידות משטרה סבבו מדי פעם ברחבה שליד אולם "אהל", וברחבת רחוב בילינסון הסמוכה, בהן הצטופף הקהל הרב.
"בן-גוריון גידל את לבון!"
"בן-גוריון גידל את העסק-ביש!"
"מדוע לא נותנים לבן-גוריון להדיח את לבון?"
"מדוע בן-גוריון לא מקבל את החלטת הממשלה?"
"כך זה התחיל גם בגרמניה!!!" התפרץ לפתע אחד המפגינים.
"מה יש?" צעקו עליו. "מה אתה מתערב? זה עניין פנימי של מפלגה! כאן מחליטים בהצבעה. זאת דימוקראטיה! לא?"
סמוך לשעה 11.00 הגיעה קבוצה נוספת של כחמישים סטודנטים, שביקשה לשגר פנימה משלחת אשר תצהיר על מחאת הסטודנטים בשל הפגיעה בדימוקראטיה, ותקרא לחברי המרכז שלא יתנו ידם להדחת לבון. בלטו ביניהם הכיפות הסרוגות של הסטודנטים הדתיים מאוניברסיטת בר-אילן. חברי המשלחת נשאו בידיהם קאריקאטורה ענקית המתארת כיצד בן-גוריון ממתין לתרנגול צלוי – הוא לבון – שיובא לו למאכל. וכן הניפו כרזות ועליהן כתוב:
"הפרשה – אות אזהרה!"
"הדחת לבון – סכנה לדימוקראטיה!"
"זר לנו שלטון של לחצים והדחות!"
"המסע נגד לבון – סכנה לדימוקראטיה!"
"שיטת החיסולים – זרה למדינת ישראל!"
הקריאות, שנשמעו גם בתוך אולם "אהל" פנימה, שימשו רקע לדובר השני בישיבה, פרופ' נתן רוטנשטרייך: "מציעים למפלגה להיות בבת-אחת תובע, דיין ומוציא-לפועל... האם כה ירדנו שנהיה ציבור של נותני גושפנקאות? האחריות על ההתפתחות חלה [לא רק על לבון אלא] על כל אלה שהשתתפו במערכה הזו... כאשר עולים על דרך של סילוק... הרי העולים על דרך זו חייבים לדעת שכל באיה לא ישובון. קשה להתחיל בכך... אך קל להמשיך... האם יוכל אשכול לשאת תלונה נוראה זאת, כאשר יצביעו עליו כעל איש שעשה אדם וחבר למכשיר ואמצעי?" – הוא סיים דבריו בקריאה למרכז להסיר את העניין מעל סדר היום עד יעבור זעם.
גיורא יוספטל תקף את לבון ואמר שאין זכות לתנועה לבקש מבן-גוריון לחזור לתפקידו אם אין מעניקים לו את התנאים שבהם יוכל, לדעתו, לפעול.
אך את הנאום החריף, הנרגש, אולי ההיסטורי באותו מעמד, נשא משה שרת, שהזדהותו עם פנחס לבון נבעה ודאי מהניסיון המר שלו-עצמו.
"רצוני לומר, ואני אומר זאת בדאבון-לב עמוק – זה מכבר אני רואה בתוכנו... כי לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון..."
ארן: "אולי תבהיר דבריך?"
שרת: "הפחד להיות בלי בן-גוריון... המפלגה לא תחזיק מעמד במעמדה ההיסטורי במדינה אם היא לא תצדק בעיני הציבור... הכרחי לנו חוט מנחה... הכרחי לנו מצפן, ואני אומר בפשטות – המצפן לדעתי הוא המצפון, החוט המנחה הוא השיקול המוסרי."
בעוד הנאומים באולם נשמעים, גברו הקריאות והמהומה בחוץ. "הלאה בן-גוריון!" – "זוהי דימוקראטיה?" – "בוז!" – בתגובה הסתערו על משלחת הסטודנטים סדרני מפא"י, וכאשר אחד מהם קרע כרזה שהניפה אחת המפגינות, שימש הדבר אות למשטרה להתערב.
קבוצה של שוטרים, מזויינים באלות, הסתערה לעבר המשלחת, אשר חבריה התערבבו בינתיים בקהל המשולהב. המפגינים נאבקו עם הסדרנים ועם אנשיו של סעדון, כשהם דחוקים וצפופים בתווך ביניהם. בעקבות הסתערות המשטרה הפך המקום לגיא חיזיון של התכתשות המונית. ניידות-המשטרה הגיעו ויושביהן הצטרפו למאבק עם הסטודנטים, כשהם נעזרים באורח פעיל למדי במתנדבים בעלי-הקומה מאור-יהודה. המשטרה ביצעה מעצרים בקרב המפגינים, ולפי הדיווחים בעיתונים היכו השוטרים באלותיהם בלי-הבחנה, והמשיכו לחבוט בעצורים, רובם סטודנטים, גם בתוך הניידות. שלושה עיתונאים, שניסו להיכנס לאולם, נעצרו גם הם והואשמו על-ידי המשטרה.
בתוך המהומה אירע גם "תקר" קטן. שוטר אחד, שלא הבחין באנדרלמוסיה מי-הוא-מי, עצר בטעות את המנהיג של הקבוצה מאור-יהודה, כשראה אותו מכה נערה, וטיפל בו כמו בשאר המפגינים. אז הציג האיש בפני השוטר איזה פתק מיסתורי, וכעבור חמש דקות שוחרר, בו-במקום – היחידי מבין כל העצורים.
לדברי סורקיס, שרגא אמנם הצביע בעד ההדחה, אך קיווה כל הזמן שהמשבר ייפתר בלעדיה. ישיבת המרכז היתה איומה, לא לטעמו של שרגא. "כאשר החלו המהומות בחוץ, הלך [שרגא] להשתיק את סעדון, שלא יתפרע ליד הכניסה, ולהרגיע את הרוחות הנסערות. סעדון אכן היה טיפוס לא-חיובי, אך שרגא נמצא בקשרים עם כל השכבות והעדות, ללא אפלייה."
לאחר שהסתיימו הנאומים ניגש המרכז להצבעה חשאית. כל חבר קיבל פתק חצוי: "בעד הצעת אשכול", "נגד הצעת אשכול". נאמני בן-גוריון הסתובבו עד הרגע האחרון וניסו להסביר למהססים כי רוב גדול להצעת אשכול הוא תנאי הכרחי לחזרתו של בן-גוריון להנהגת המדינה. בשעת אחת ושלושים הוכרזה הפסקת צהריים, כדי לאפשר את מניין הקולות.
בשעה 3.00 התאסף שוב קהל של מאות ליד אולם "אהל", המתיחות עלתה מדי רגע. בפנים הכריזו עתה על תוצאות ההצבעה. הידיעה על התוצאות התפשטה במהירות הבזק:
"לבון הודח!" – מתוך 288 בעלי זכות הצבעה, הצביעו 260. מהם בעד הצעת אשכול להדיח את לבון מתפקיד מזכיר ההסתדרות – 159 (סרדינס, כזכור, לא היה יכול להגיע עקב תאונת-דרכים). נגד הצעת אשכול –96. נמנעים – 5.
כאשר יצא אשכול מן האולם, ומכוניתו זזה מהמקום, הושמעו שוב קריאות בוז לעברו: "לא עמדת עד הסוף!"
*
יש הסוברים כי בן-גוריון היה מסתפק אילו לבון, או שרת, היו לוקחים על עצמם את האחריות ל"עסק-ביש". ולחילופין – אילו ועדת-חקירה היתה קובעת שגיבלי או לבון או שניהם יחד או מישהו אחר – אחראים. הוא לא הסכים לכך שלבון יזוכה מבלי שייקבע, בשום ערכאה משפטית, מי כן אחראי ל"עסק-ביש". זה היה מנוגד בעיניו לצדק ולסדרי מדינה מתוקנת.
במילים אחרות: הן אשכול והן שרגא, אולי לא קראו נכון את המפה של בן-גוריון. מלכתחילה לא את הדחת לבון רצה, גם לא ועדת-חקירה – אלא תבע בתוקף רק דבר אחד: אם הממשלה אינה מסתפקת בתיק"ו הקיים, אלא משחררת את לבון מאחריות, תוך החלטה פוליטית, בנושא שמעורבים בו לפחות שני אנשים, זה לא יכול להיעשות ללא ועדת-חקירה משפטית.
בדיעבד ראה בן-גוריון בהדחה רק תגובה, או הכרח, לאור "תעלולי לבון" ב-1960-1961, אך לא "עונש" או סוף-פסוק לקביעת מי הם האחראים ל"עסק-ביש". שני יהודים הוצאו להורג בקהיר, חבריהם היו נתונים במאסר ולא שוחררו בהסכם החלפת השבויים עם מצרים לאחר הניצחון במלחמת סיני 1956. בן-גוריון, שראה בצה"ל ובמערכת הביטחון ערך עליון לקיום עם-ישראל, לא היה יכול להשלים עם זיכוי פוליטי – ללא חקירה משפטית – מאחריות לכישלון צבאי-מודיעיני כה חמור.
יריביו טענו כי מסקנות "ועדת השבעה" אכן הסתמכו על ועדות-החקירה הקודמות, על גילוי פרשת הזיופים והעלמת העדויות, ולא הבינו, או לא הסכימו לכך – שכל התעקשותו היא על קבלת העקרון המשפטי.
*
ואכן, עוד באותו ערב פירסם "ועד הסטודנטים למען הדימוקראטיה" בירושלים גילוי-דעת, ממנו אפשר ללמוד אלו חרדות והתנגדות עוררו אז "הפרשה" וההדחה בקרב חלקים בציבור, ובמפא"י עצמה.
"הדחתו של לבון היא אקט של חיסול פוליטי אנטי-דימוקראטי, שאינו ניתן לטשטוש. גם הסיבות להדחה זו אינן ניתנות לטשטוש. חיסול זה בא לספק את יצרי נקמנותו של מי שהוכיח כי הוא שורר יחיד במדינה, חיסול זה בא לפנות את דרכם של מקורביו 'הצעירים' אל השלטון. אחרי לבון יחוסלו גם אישים אחרים.
"זהו אות אזעקה אחרון לאלה החרדים לגורל המישטר הדימקראטי בישראל. זה גם האות לשלב חדש, נמרץ יותר, במערכה לשמירת התכנים הדימוקראטיים היקרים לנו."
*
עמדותיו ופעילות של שרגא ב"פרשה" ובהדחה מבטאות את התחבטויותיו ואת מעמדו המיוחד בקרב כל הקבוצות, וכלפי בן-גוריון. ברקע עמדה אמונתו הבלתי-מעורערת שיש "לרדת מן הנושא". עם זאת, שרגא האמין בצדקת דרישתו של בן-גוריון לחקירה אובייקטיבית, והאמין בו כמנהיג הנחוץ בשעה זו לעם, בעל סמכות ויכולת הכרעה.
שרגא היה בעל קשרים פוליטיים ואישיים הדוקים עם הגווארדיה הוותיקה – אשכול, נמיר (ידידו האישי משכבר), ספיר, גולדה, ארן והאחרים. כל אלה, והחשיבות הרבה שייחס לשלימות המפלגה – העמידוהו בקונפליקט עם יחסו החברי ללבון, שאותו העריך והחשיב בשעתו, ואשר התנהגותו ב"פרשה" פסלה אותו, בעיני שרגא, מלמלא תפקיד מרכזי בתנועה.
כך מצא עצמו שרגא חייב להחליט, בכל שלב, החלטות מפלגתיות ואישיות, שלאחר ימים לא-רבים הסתבר שהיו מרכזיות גם לחייו שלו ולמעמדו הציבורי.
אהוד בן עזר
המשך יבוא