בשמחת תורה, אנו מתחילים מבראשית.
מתחילים לקרוא מחדש את התורה, את ספר בראשית, את פרשת בראשית, הנפתחת במילה "בראשית".
לא היתה שמחה גדולה בשמחת תורה השנה. ויותר משהיתה זו שבת של בראשית, היא היתה שבת של אחרית. שבת של אפוקליפסה. שבת של התגשמות סיוט, שאפילו בחלומות המסויטים ביותר שלנו, לא יכולנו להעלותו על הדעת, לדמיין את אפס קצהו.
הטבח בנגב המערבי הוא השבר הגדול ביותר בתולדות הציונות. המכנה המשותף הבסיסי, הרחב ביותר של הציונות, הוא הביטחון; ההכרח במדינה עצמאית שתשמש מקלט ליהודים. מקום שבו היהודים לא יהיו נרדפים, מקום שבו הם יהיו תמיד מוגנים. והנה, בשבת אחת, נערך פוגרום מהנוראים ביותר בתולדות העם היהודי. כאן, בארץ ישראל, בהתיישבות החלוצית, במדינת ישראל העצמאית, נערך במשך שעות רבות וארוכות טבח אכזרי; רצח ואונס של נשים ונערות, ילדים ותינוקות, מבוגרים וקשישים, באכזריות שלא תתואר, וצה"ל הגדול לא היה שם כדי להושיע ומדינת ישראל לא היתה שם. מדינת ישראל קמה כדי להבטיח ש"לעולם לא עוד", והנה...
מחבלי חמאס רצו לרצוח יהודים רבים ככל שאפשר ולהשפיל את מדינת ישראל. אך בראש ובראשונה הם רצו למחוק את הישגי הציונות. אם, חלילה, לא תהיה תקומה רבתי ליישובי הנגב המערבי – יהיה זה גדול הניצחונות שלהם וגדולת התבוסות שלנו. אם הנגב המערבי ייפול – זה לא ייגמר בנגב המערבי.
הטבח בנגב המערבי הזכיר לנו שאנו נלחמים על קיומנו. האוייב אינו מבחין בין יהודי ליהודי, בין חילוני לדתי, בין ימני ושמאלני. בשיא הקרע בעם, הותקפנו והתגובה הטבעית, האינסטינקטיבית שלנו, היתה ליכוד השורות מול האוייב המשותף, שהזכיר לנו את ברית הגורל בינינו.
האחדות הלאומית מאחורי צה"ל, שהתעשת מהנורא בכשליו מאז הקמתו ויצא להשיב מלחמה שערה, מתוך חתירה למגע וחתירה בלתי מתפשרת לניצחון, ונכונות של כל לוחם למסירות נפש, היא התגלמות ברית הגורל בינינו.
אך ברית גורל בלבד, שהמכנה המשותף שלה הוא אוייב משותף וסכנה קיומית, אינה יכולה לקיים אומה וחברה לאורך זמן. אם רק האיום מלכד אותנו, הלכידות הזאת תתפוגג ותתפורר בחלוף זמן לא רב. מן הראוי שנשכיל למנף את שעת הרצון הזו, שנכפתה עלינו מתוך אסון גדול, לחידוש ברית הייעוד שלנו. ברית הייעוד שלנו היא החזון הציוני. הטקסט הציוני החשוב ביותר הוא מגילת העצמאות, ועליה, ועל ערכיה שהם התשתית הרעיונית להקמת חברת מופת, ראוי להשתית את ברית הייעוד. אך לפני כל טקסט, מבחנו של החזון הציוני הוא בהגשמה.
המצווה הציונית החשובה מכל בשנים הקרובות היא תקומת הנגב המערבי. האוייב, שבאמצעות טרור הצליח לעקור אותנו מגוש קטיף, ניסה לנצל הצלחה בחבל ארץ נוסף.
התשובה הטובה ביותר לטבח אינה המכה הצבאית שתמוטט את חמאס. התגובה הזו היא תנאי הכרחי ליכולת לתת את התשובה המהותית – תקומת ההתיישבות בנגב המערבי. וכוונתי לכך שלא זו בלבד שהקיבוצים ישובו לאדמתם, אלא שהם יגדלו ויתחזקו, ויקומו יישובים נוספים, ואני ממש לא מפחד להביע תקווה שהם יקומו גם בצד הדרומי[?] של קו הגבול השרירותי.
משברים גדולים בתולדות הציונות והמדינה, הביאו עימם גלים של ירידה מהארץ. כך היה בשנות השישים במיתון הגדול, וכך אחרי מלחמת יום הכיפורים. היה זה הגל שהביא את ראש הממשלה רבין לכנות את היורדים: "נפולת של נמושות." אין זה מן הנמנע שגם המשבר הנוכחי יגרום לגל כזה.
אני רואה חשיבות לאומית בפעולות למניעת ירידה ולא פחות חשוב – לגל עלייה גדול.
המלחמה מהדקת את זיקת העם היהודי בגולה למדינת ישראל. גם רבים שהפנו לה עורף, כתוצאה מתעמולה אנטי ישראלית שמסלפת את העובדות הנוגעות לסכסוך, נבעתו מאכזריות הטבח, והבינו מי כאן התוקפן ומי המגן על חייו והבינו שאנו הצד הצודק בסכסוך. התובנה הזאת חיזקה את הסולידריות היהודית, את הערבות ההדדית של "כל ישראל ערבין זה בזה."
גל האנטישמיות הנורא באירופה ובארה"ב בהשראת הטבח, עורר מחדש פחדים בקרב היהודים, ששוב חשים זרים ומאוימים. גם בנושא הזה ראוי למנף את שותפות הגורל לברית ייעוד ציונית ולגל גדול של עליה לארץ. עלינו לעודד זאת ולהיערך היטב לקליטת העלייה.
הגשמת הציונות היא עלייה והתיישבות. הפנייה של עולים חדשים ובעיקר צעירים אידיאליסטים מארצות המערב להתיישבות בנגב המערבי, לחיזוק הקיבוצים שנפגעו ולהקמת יישובים חדשים, היא השילוב הציוני המנצח.
המלחמה החזירה ללב התודעה ערכים ציוניים שנשחקו והושכחו, כמו תוצרת הארץ, החקלאות כערך ציוני של העמקת שורשים במולדת ושל ביטחון המזון בישראל. האם אחרי המלחמה החקלאות שוב תוקרב על מזבח "יוקר המחייה"? אני מייחל לתחייה ציונית, שבה נעלה על נס גם את הערכים הללו.
הסופר יוסף חיים ברנר, מזוהה עם ה"אף על פי כן" הציוני; למרות כל הקשיים, הכאב, הסבל והכישלונות – אף על פי כן, שומה עלינו להגשים את חזון הציונות. וכך הוא כתב בספרו "מכאן ומכאן":
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
שמחת תורה תשפ"ד לא היתה חגיגה של בראשית, אלא אסון של אחרית. האם נשכיל לברוא מתוכו בראשית חדשה?
2. צרור הערות 26.11.23
* המחויבות לעתיד המדינה ושלום אזרחיה – אנו מאושרים על שובם של החטופים שהוחזרו ושותפים באושרם של המשוחררים ושל משפחותיהם. אנו מודאגים וחרדים לשלומם של החטופים שנותרו בידי חוטפיהם ושותפים לדאגת משפחותיהם. אנו אבלים וכואבים על הנרצחים בטבח והנופלים בקרבות ומשתתפים באבלן וצערן של המשפחות.
וחשוב מאוד שנחשוב על חייהם של מי שלא נרצחו ולא נחטפו, אך עלולים להירצח ולהיחטף אם חלילה המלחמה הזאת תסתיים בלי למוטט את חמאס וחיזבאללה. אחריותה של מדינת ישראל לעתידה ולשלום אזרחיה מחייבת את הממשלה להורות לצה"ל להמשיך בכל התנופה, בלי למצמץ, עד שתושגנה שתי המטרות הללו.
* בין רע לרע – בחירה בין טוב לרע היא בחירה קלה. אנו בוחרים בטוב (ויש מי שאוטומטית בוחרים ברע). ההכרעה על עיסקת החטופים היא בחירה בין רע לרע. כל הטיעונים נגד העסקה מוצדקים. אבל מחיר ההימנעות ממנה הוא נורא. אילו היה עליי להכריע, הייתי מצביע בלב כבד בעד העיסקה. אבל המבחן של ההחלטה יהיה בהמשך: האם ישראל תמשיך בנחישות במתקפה ולא תרפה עד מיטוט מוחלט של חמאס. אם העיסקה תמסמס את המלחמה – נדע בדיעבד שזו היתה שגיאה. אם המלחמה תימשך במלוא עוזה עד הגשמת מטרתה – נדע בדיעבד שההחלטה היתה נכונה. שיפוט בדיעבד הוא שיפוט קל, כי הוא מבוסס על עובדות ידועות. צריך אומץ להחלטה בתנאי אי ודאות, תוך ידיעה שההחלטה עלולה להיות מזיקה, והאחריות היא על מקבלי ההחלטה.
* בלתי בגיץ – ההחלטה על עיסקת החטופים היא החלטה מדינית וביטחונית. זו החלטה שהמקום להכריע בה הוא הממשלה. אין זה עניין משפטי ואין מקום לדון בו בבית המשפט. אני מתנגד עקרונית לעתירות נגד העיסקה. זו היתה דעתי בעסקאות שהתנגדתי להן לחלוטין והיא תקפה גם במקרה הזה שבו אני תומך בלב כבד. טוב שבג"ץ דחה את העתירה על הסף מפאת אי שפיטות.
* התעללות והשפלה – כל הסיפורים על "קשיים טכניים" שגרמו לעיכוב בשחרור הילדים הם חרטא. זו התעללות מכוונת של הברברים האלה במשפחות, והשפלה של החברה הישראלית. זו הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית שלהם. חייבים להשמיד את חמאס, עד חורמה.
* לא בכל מחיר – תרחיש. חמאס ישחרר בשלושת הימים הקרובים ארבעים חטופים, ואז, לפני הפעימה הרביעית, הם יעלו דרישה חדשה. בסיטואציה הקשה וההזויה הזאת, כאשר אקדח מכוון לרקתה של הממשלה, ועצבי המשפחות שאמורות לקבל את ילדיהן מרוטים, הממשלה מחליטה לקבל גם את התביעה החדשה. חולף יום, ודקות ספורות לפני שחרור הילדים הנותרים, חמאס מעלים דרישה נוספת כדי לשחררם.
האם נכון לקבל זאת?
אני מעלה את התסריט הזה, כדי להתמודד עם האמירה הפופולרית, שיש לשחרר את החטופים בכל מחיר. בכל מחיר?!
אלה שתומכים בשחרור בכל מחיר, מציגים את העסקה האולטימטיבית – "כולם תמורת כולם." כלומר שחרור כל המחבלים הכלואים אצלנו, כולל הרוצחים, כולל משתתפי הטבח, תמורת כל החטופים.
מי שמאמין שחמאס יסכימו לעיסקה כזו משלה את עצמו. מבחינתם, האיום הגדול ביותר הוא המלחמה בעזה שנועדה לחסל אותם. בני הערובה נועדו לשמש כלי משחק בהצלתם, הצלת שלטונם ושמירה על כוחם הצבאי. כלומר, העיסקה היחידה שתמורתה הם יסכימו לשחרר את כל החטופים, תהיה שחרור כל המחבלים האסירים, הפסקת המלחמה עם ערבויות בינלאומיות ונסיגת צה"ל מרצועת עזה. ובמילים אחרות – ניצחון לחמאס והשגת מטרות הטבח, מה שיעודד ויקרב את הטבח הבא, בצפון ו/או בדרום.
האם יש להסכים לעסקה כזו? עיקר מעייני הממשלה, צה"ל ושב"כ בנושא הזה, צריכים להיות מופנים לחילוץ החטופים, ברוח אנטבה. (ההערה נכתבה לפני ביצוע העסקה ולפני שראינו את האכזריות של חמאס, המפר את ההסכם).
* זו דרכם בכל הסכם – האופן שבו הפלשתינאים מכבדים את ההסכם לשחרור החטופים, הוא אותו אופן שבו הם כיבדו 16 הפסקות אש ב"צוק איתן" ואותו אופן שבו הם כיבדו את הסכמי אוסלו. כך בדיוק הם יכבדו כל הסכם עתידי אתם.
* חטיפת הילדים הקודמת – חטיפת הילדים בידי חמאס הברברי, אינו המקרה הראשון של חטיפת ילדים יהודים המונית בידי ערבים מוסלמים. מקרה כזה ארע לפני 183 שנים. ב-1840 התרחשה עלילת דמשק. נזיר קתולי ועוזרו המוסלמי, שהיו מעורבים בכל מיני עסקים מפוקפקים, נעלמו בפברואר 1840 בדמשק. בעקבות ההיעלמות, השלטונות האשימו את היהודים, שחטפו ורצחו אותם לצורך טקס סודי של שימוש בדמם לאפיית מצות. במהלך הפרשה המזעזעת הזאת, חטפו השלטונות 63 ילדים יהודים בני 3-10 ועינו אותם בעינויי תופת, שכתוצאה מהם מתו שני ילדים, וזאת כדי ללחוץ על הוריהם להודות במעשה.
בקיצור... הים אותו ים וגו'. אותה פרקטיקה אנטישמית. וגם עלילות הדם על היהודים לא פסו מהעולם ובימים אלה הם גואים שבעתיים. ע"ע רוג'ר ווטרס, גרטה טונברג וגדעון לוי.
* לפרק את אונר"א – סרט מצוין של איתי אנגל בתוכנית "עובדה", שבו הציג מבפנים את הלחימה של לוחמי המילואים של סיירת גבעתי בתוככי עזה, התמקד בעיקר בלחימה בתוך וסביב בית ספר של אונר"א בעזה. תלמידי בית הספר היו מגן אנושי של מוצב חמאס, עמוס באמצעי לחימה, חומר מודיעיני ומנהרות טרור.
כמובן שהדבר המזעזע את מי שצופה בסרט הוא ההסתתרות מאחורי ילדים, אבל אסור לפספס עוד זוועה – שבית ספר של האו"ם, ארגון שאמור להבטיח את שלום העולם, הוא בסיס של מחבלים ברברים, רוצחי ילדים, עורפי ראשים, אונסי נערות וחוטפי קשישים. ארגון ה"פליטים" הפלשתינאים אונר"א, הוא הארגון להנצחת הסכסוך. בתי הספר שלו אינם רק מסתור למחבלים שהופכים את הילדים למגן אנושי, אלא בית הגידול להפיכת הילדים למחבלים כשיגדלו.
ישראל חייבת לתבוע חד-משמעית לפרק את אונר"א. עליה לפעול בקרב ידידותיה ובקרב כל שוחרי השלום בעולם, לפרק את ארגון הטרור אונר"א.
* ההגנה הטובה ביותר – ראש הממשלה נתניהו הוא הנושא באחריות למחדל הנורא. הוא נושא באחריות מיניסטריאלית כראש הממשלה ובאחריות אישית כמי שהוביל לאורך שנים רבות את תפיסת הביטחון שהביאה לאסון וקרסה בו. לכן, הוא חייב ללכת מיד אחרי הניצחון.
אבל מה שחשוב יותר מהסוגייה הפרסונלית, הוא הדרך שכשלה. אם נחליף את האיש ולא נחליף את הדרך, לא עשינו כלום. ויש להודות, שהדרך שנתניהו הוביל ייצגה קונצנזוס רחב מאוד, במערכת הפוליטית, שמאל וימין כאחד, ובמערכת הצבאית; הדרך של התמכרות לשקט ואוריינטציה על התמגנות והתגוננות, הכלה, הבלגה ותגובתיות. דרך שאיפשרה התעצמות אדירה, באין מפריע, של ארגוני טרור שהיו לאיום קשה על האוכלוסייה האזרחית הישראלית.
הסיפור על כך שנתניהו רצה לחזק את חמאס כדי להחליש את הרש"פ הוא אגדה אורבנית רחוקה מן המציאות. זו טענת כסת"ח של מי שרוצה להרחיק מעצמו את חלקו באחריות לקונספציה שקרסה. זה מסוכן, כיוון שאם לא נכיר במהות הכשל, לא נתקן את דרכנו.
את הדרך שכשלה יש להחליף בדרך של התקפיות, יוזמה, תעוזה, מתקפת נגד מקדימה וחתירה חסרת פשרות לניצחון. צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. מעתה ואילך, אסור לנו לאפשר היווצרות של מדינת טרור המאיימת על ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. זהו שינוי מנטלי, אסטרטגי, פרדיגמטי; שינוי מדרגה שנייה, כלומר לא שינוי טקטי קל בכיוון הישן, אלא שינוי כיוון, מעבר לדרך חדשה.
* שיתוק לאומי – כאשר אני מדבר על קונספציית ההתמכרות לשקט, אין כוונתי לאוסלו ולהתנתקות שהם בעייתיים בפני עצמם, אך היה בהם ניסיון, אמנם כושל, לשינוי אקטיבי של המציאות. גם לא על עסקת שליט, אף היא כושלת, אך היא קטגוריה בפני עצמה, של בעיית כושר העמידה הלאומי שלנו ושל הנהגת המדינה. ההתמכרות לשקט, היא מדיניות פאסיבית, של הימנעות מיוזמה נגד איום ממשי על אזרחי ישראל, מתוך פחד מהסלמה. זו מדיניות של שיתוק לאומי. שני המקרים הקיצוניים של הדרך הזו הם טרור ההצתות והקמת מאחז חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל. הצתת שדות הנגב המערבי, הוא טרור לכל דבר והתנקשות בריבונות ישראל. אף מדינה אינה יכולה להשלים עם זה. נתניהו החליט להשלים עם ההצתות. במקום לקבוע שדין הצתה כדין רקטה הוא עשה אבחנה מוחלטת בין הצתה לרקטה. המסר לחמאס היה שמותר להם להצית את שדותינו באין מפריע. וכך היה במשך 3.5 שנים – הצתות ללא תגובה. כאשר הם רצו להסלים, הם שיגרו רקטות או השליכו מטענים לעבר כוחות צה"ל. כל סבב הסתיים בהפסקת אש, שעה שלחמאס היה אינטרס להפסיק את האש. אבל מיד עם הפסקת האש – ההצתות נמשכו. איזו מין הפסקת אש זו, כאשר האש לוחכת את שדות הנגב? אבל זו הייתה הפסקת האש: צה"ל מפסיק להפציץ וחמאס מפסיק לשגר. עד ה"טיפטוף" הבא שיוביל לסבב הבא. וההצתות? היו מחוץ להפסקת האש. הרי זה כאילו לומר לחמאס: זה בסדר. מותר לכם להצית את שדותינו. שאו אש להצית, אין דבר. תוכלו לעשות זאת ללא הפרעה. העיקר שלא תשגרו רקטות. איך חמאס יכול להבין זאת אם לא כשיתוק שמזמין תוקפנות והסלמה?
פרשת המאחז של חיזבאללה בהר דב קיצונית לא פחות. הפרשה הזאת מעידה על חולי בכל שרשרת הפיקוד, מהדרג המדיני עד החיילים בשטח. לדעתי, הכוח שראה את חדירת המחבלים לשטחנו לא צריך היה בכלל לדווח למ"פ. כך חונכנו בצה"ל. אם יש חדירה לשטחנו, יש לחתור למגע ולהשמיד את האוייב. המפקד בשטח היה צריך להורות לחייליו לפתוח באש על המחבלים ולהסתער. אבל במקום לעשות זאת, הוא פנה לדרג שמעליו, שהעביר את תפוח האדמה הלוהט לדרג שמעליו לאורך כל שרשרת הפיקוד עד ההגעה לראש ממשלת השיתוק על מלא מלא, שהחליט להשלים עם מאחז מחבלים על אדמתנו; על התנקשות בוטה בריבונותנו. חיזבאללה ראה זאת. חמאס ראה זאת. והחוצפה והתיאבון שלהם גברו. הם הבינו שיש מולם מדינה שאיבדה את הנכונות להילחם על ביטחונה. על רקע זה יצאו לטבח שמחת תורה.
* המבחן – האם מדינת ישראל הפיקה את לקח הטבח בנגב המערבי ושינתה את דרכה? השאלה הזו תיבחן בגבול לבנון. אם המלחמה תסתיים בלי שנמוטט את חיזבאללה – כנראה שאנו תקועים באותה קונספציה הרת אסון.
* חזון שתי המדינות – אני מאמין בחזון שתי המדינות. מדינת ישראל פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי וממזרח לה, ממזרח לריבר, ירדן-פלשתין. אזורי A ו-B ביהודה ושומרון יהיו מובלעת ירדנית-פלשתינאית מפורזת, בתוך שטח ישראל. הבעייה בחזון הזה, היא שנכון להיום אין לנו פרטנר ירדני שמוכן לכך. זה הדמיון בין החזון הזה ל"חזון שתי המדינות" בתוך א"י המערבית בקווי 1949, שגם לו אין פרטנר פלשתינאי, שמוכן לוותר על תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. עד שהחזון יהיה בשל למימוש, נכון לשמר את המצב הנוכחי שבו הרש"פ היא ישות אוטונומית באזורי A ו-B כשלצה"ל וכוחות הביטחון חופש פעולה בתוכם, המאפשר פעולה אקטיבית לסיכול טרור. זה המודל הנכון גם לרצועת עזה אחרי המלחמה.
* לומר לא לידיד – ג'ו ביידן הוא ידיד אמת של ישראל. כך היה לאורך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו וכך הוא היום כנשיא ארה"ב. תמיכתו המוסרית, המדינית והביטחונית בישראל במלחמה, לא תסולא בפז. ביידן מגדיר את עצמו ציוני ואכן הוא דוגל בהשקפה ציונית. רעיונותיו המדיניים נובעים מאמונה שהם משרתים את האינטרס הלאומי של ישראל. אבל לאימתו של דבר הם מסכנים את ישראל. אין לנו מנוס, אלא לומר לביידן, בידידות, בנימוס אך בתקיפות – לא. ישראל לא תאפשר הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בגבולות 4.6.67. הטבח בנגב המערבי הוכיח לנו שאסור לנו לאפשר זאת. הידידות שביידן מרעיף עלינו בעקבות הטבח מרגשת מאוד, אך היינו שמחים לוותר על הטבח ועל גילויי הידידות. דחיית רעיונותיו המדיניים נועדו למנוע את הטבח הבא, שעלול להיות חמור שבעתיים מהטבח בשמחת תורה. ישראל אינה יכולה לגמד את עצמה לשטח שרוחבו קטן הרבה יותר מעומק מתקפת הטרור של חמאס, ובאזור צפוף לאין ערוך.
הנחת המוצא של ביידן, היא אבחנה משמעותית בין חמאס לאש"ף, אבל ההבדל בין הארגונים הוא שאש"ף פרגמטי יותר וחמאס קנאי יותר, אך המטרה אחת – מדינה פלשתינאית פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, על חורבותיה של מדינת ישראל, כאשר כל דרך כשרה להשיג את המטרה.
ההבדל בין יו"ש לרצועת עזה אינו בכך שברש"פ שולט אש"ף ובעזה – חמאס, אלא שביו"ש צה"ל וכוחות הביטחון נהנים מחופש פעולה, מסכלים מאות פיגועים בשנה, עוצרים את המחבלים במיטותיהם לפני שהם מגיעים לפגע אצלנו, בעוד רצועת עזה היתה מדינה פלשתינאית עצמאית. כך, ברצועת עזה נבנתה תשתית טרור, תשתית רקטית עם יכולות שיגור אדירות ומערך תת-קרקעי שאין כדוגמתו בעולם. ברש"פ אין אפשרות להיווצרות תשתית כזו, כיוון שהיא מסוכלת בידי צה"ל. בשנים שבין אוסלו למבצע "חומת מגן", הרש"פ היתה, למעשה, מדינה פלשתינאית עצמאית, והיא תקפה אותנו בפיגועי טרור שבהם נרצחו כ-1,500 ישראלים, אף שנשלטה בידי אש"ף, שחתם איתנו על הסכמי אוסלו שבהם התחייב להפסקת המאבק המזוין.
יתר לכן, מי ערב לכך שחמאס לא ישלוט במדינה הפלשתינאית? בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי ב-2006 חמאס ניצח בגדול. זאת הסיבה לכך שאבו מאזן אינו מאפשר מאז קיום בחירות לפרלמנט ולנשיאות. הוא יודע שבבחירות הללו חמאס ינצח. העם תומך בו ותמיכתו גברה בעקבות הטבח. האם נסתמך על כך שייאסר על חמאס להשתתף בבחירות? ומי המנהיג העתידי הבלתי מעורער של אש"ף ונשיא המדינה הפלשתינאית אם תמנע השתתפות חמאס? ברגותי, רב מרצחים, המרצה 5 מאסרי עולם, כי בבית המשפט הצליחה התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אחריותו "רק" לחמישה מעשי רצח, מתוך למעלה משלושים. הטענה שמדובר בטרוריסט שהפך למדינאי לא תקפה כי כזה הוא היה, כביכול, בהסכמי אוסלו, שהוא היה ממנהיגיו, אך המדינאי חזר להיות ארכי-רוצח. ולכן, עם כל הכבוד לביידן, ויש כבוד, ישראל אינה יכולה לקבל את מדיניותו. היא חייבת לומר לו לא. לבטח לנוכח לקחי הטבח בשמחת תורה.
* ובינתיים ברח' שוקן – רוגל אלפר יוצא נגד השימוש במילה "נאצים" כלפי חמאס. גדעון לוי, באותו יום, מכנה את אלוף (מיל') גיורא איילנד "נאצי". גם אלפר עצמו, אולי יותר מכל אחד אחר, נוהג להציג את ישראל כנאצית.
* מסר לעמירה הס – בכתבה בולטת בעמוד הראשון של השוקניה, והמשכה נמרח על כל עמוד 10 של העיתון, מתבכיינת עמירה הס על האסון הנורא והאיום שאנו ממיטים על העזתים המסכנים. ובכן, עמירה הס, תפסיקי להשפריץ דמעות תנין. אלמלא הטבח הברברי והאכזרי שביצעתם ביישובי הנגב המערבי ואלמלא הפכתם את תושבי עזה למגן אנושי שלכם, לא היתה נופלת שערה מראשו של אף עזתי. אז מוטב שתסתמי.
* אל הדור הצעיר של הציבור החרדי – נכון, אתם תינוקות שנשבו. שוטפים את מוחכם מיום היוולדכם. ובכל זאת, אתם חיים כאן. חוויתם את הטבח בשמחת תורה. לא יכול להיות שהוא לא נגע בכם. זה הזמן שלכם למרוד. לבעוט בדור רבני ההשתמטות, ושליחיהם לדבר עבירה – עסקני ההשתמטות. זקפו את גבכם, לכו בעקבות ליבכם, אזרו אומץ ושימו קץ לחרפת ההשתמטות. התגייסו לצה"ל. התגייסו למלחמת המצווה שאינכם פטורים ממנה. בחרו בתורת ישראל ומאסו בתורת ההשתמטות.
* קבורה זמנית – חללי מלחמת יום הכיפורים נקברו במהלך המלחמה בקבורה זמנית ורק בחלוף חודשים אחדים הועברו לבתי העלמין הקבועים שלהם. שליש מן החללים נטמנו בבית העלמין הזמני בקיבוץ בארי. חלפו חמישים שנה מהמלחמה, שפרצה בעקבות מחדל אוקטובר 73, ובמלחמה שפרצה בעקבות מחדל אוקטובר 23, שבה נרצחו 85 גברים, נשים וטף (ויש עוד ארבעה נעדרים) מקיבוץ בארי, נטמנו חללי בארי בקבורה זמנית בבתי עלמין שונים. מצמרר.
* הוקרה לעובדים התאילנדים – חמישים יום אחרי הטבח, הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תצהיר על הוקרתה לעובדים התאילנדים, ששילמו מחיר כה יקר. העובדים התאילנדים משמעותיים ביותר לחקלאות הישראלית. הם חרוצים מאוד, מסורים מאוד, לומדים היטב את המקצוע ומקצועיים מאוד, והם אנשים שמחים ואהובים. הם מלאים תודה והוקרה למדינת ישראל וליישובים שבהם הם עובדים והם חוזרים לארצם כשגרירים של ישראל. מבחינתם, שכר המינימום שהם מקבלים בישראל הוא הון עתק, שמאשר להם לפרנס בכבוד את משפחותיהם בתאילנד ולחסוך הרבה כסף לקראת חזרתם. הם חוזרים עם מקצוע, ובחסכונות – יש בהם שרוכשים אדמה והופכים לחקלאים. לאורך השנים, נפגעו עובדים תאילנדים בנגב המערבי מירי רקטות מעזה. בטבח, ראו בהם הפלשתינאים אוייב לכל דבר, טבחו בהם ללא רחם וחטפו אותם בדיוק כפי שחטפו ישראלים. על ישראל למצוא את הדרך לבטא את הוקרתם לעובדים התאילנדים. מן הראוי ששר החקלאות אבי דיכטר יקדם מהלך כזה.
* אחכה – גם כשהתותחים רועמים, המוזות אינן שותקות. מתחילת המלחמה לא החסרנו באורטל אף קבלת שבת. קבלת השבת השבוע הוקדשה לזכרו של אריק איינשטיין, במלאת עשור למותו. שרנו את "אחכה", שכתב עלי מוהר, שהשבוע ימלאו 17 שנים למותו. השיר עוסק בפרשת השבוע, "ויצא", והוא שיר של ציפייה, אהבה וגעגועים של יעקב לרחל, אהובתו. ואי אפשר היה שלא לקשור את ה"אחכה" הזה לצפייה והגעגועים לחטופים, שבדיוק באותה השעה שוחררו הראשונים שבהם.
* ביד הלשון: אין תאריכים קדושים – עמוס הראל, "הארץ", מתייחס לאיחור ביממה בשחרור החטופים: "במזרח התיכון אין תאריכים קדושים".
את הביטוי הזה טבע יצחק רבין. ב-29 בספטמבר נחתם הסכם אוסלו ב'. בהסכם, התחייב ערפאת להפסיק את הטרור – אותה התחייבות שעליה חתם באוסלו א' והפר בגדול. בתמורה, ישראל התחייבה לסגת מכל שטחי A ו-B ביהודה, שומרון ועזה. כמו אחרי אוסלו א', כך גם אחרי הסכם אוסלו ב' ערפאת רק הגביר את הטרור. בהגיע מועד הנסיגה, רבין הקפיא אותה (למורת רוחם של הגורמים היוניים בממשלה ובמפלגתו) והבהיר: "אין תאריכים קדושים." כלומר, ישראל לא תיסוג על פי התאריך בהסכם, אלא רק אם אש"ף יממש את חלקו בהסכם ויפסיק את הטרור. ואכן, עד רצח רבין צה"ל לא זז מילימטר.
אחרי הרצח, פרס שינה את מדיניותו של רבין וביצע מיד את הנסיגה של צה"ל מכל האזור (זולת חברון, שממנה נסוג נתניהו אחרי שעלה לשלטון). בתמורה, הטרור הפלשתינאי התעצם.
אורי הייטנר