במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2009
19.5.09. יום שלישי. לפני הצהריים אני נפגש עם אורפז ב"שיין". תחילה הוא מעייף אותי קרוב לשעה וחצי בחזרה על כל תולדות ספריו והצליין החילוני ודברים שכבר סיפר לי עשרות פעמים אבל אי אפשר להפסיק אותו וכאשר אני אומר לו שכבר סיפר לי דבר זה או אחר, הוא פשוט לא שומע וממשיך בשלו כאילו הוא מספר לי זאת בפעם הראשונה.
אבל ממש ברבע השעה האחרונה פתאום נפתח ליבו וסיפר לי סיפור אוטוביוגראפי מדהים. זה היה ב-8 או ב-9 למאי 1945, תום המלחמה, והוא היה עם היחידה שלו בעיירה קטנה לא רחוק מוונציה. המפקדים הודיעו להם שיש להם שלושה ימים חופשיים לבלות בוונציה, וציידו אותם בכל טוב ממחסני הצבא, בייחוד סיגריות שיכולת לקנות בהן אז כל דבר, כולל בחורות.
יצחק הגיע עם חבריו, כולם במדים, לכיכר סן מרקו בוונציה. הם ישבו בחבורה, והנה פוסעת בכיכר בחורה יפהפייה ויושבת לא רחוק מהם, ליד מדרגות, כשצדודיתה מופנית אליהם. החיילים החלו להתווכח ביניהם מי ייגש אליה ראשון וינסה להתחיל איתה. בעוד הם מתווכחים חש יצחק מעין קול פנימי אומר לו לקום ולגשת אליה וכך אמנם עשה. באותה תקופה כבר דיבר קצת איטלקית, ואכן ניגש אליה ושאל את הסניורה אם יוכל לשבת לצידה. היא הרשתה לו. אז שאל אותה מדוע בחורה יפה ואצילית כמוה באה לבדה לכיכר המלאה גברים. היא הורידה פניה כנושאת צער רב, אולי בוכה, ואמרה לו שהיא עצובה מאוד. הוא שאל אם יוכל לעזור לה ולהוציא אותה מעיצבונה, והציע שייפגשו מחר. היה הסכימה ואף קבעה עימו נקודה במקום שבו נפגשות שתי התעלות, הגדולה והקטנה, ויוצאות הסירות ללידו.
בעוד הם מדברים התקרב אליהם גבר גברתן, הלך ישירות קדימה כאינו שם לב אליהם, וכשהחל עולה במדרגות, שאליהן נשענה היפהפייה בגבה, ירד שתי מדרגות, והפליק לה שתי סטירות לחי.
יצחק מיד קם והחל מנופף בידיו וצועק באנגלית מילים לא ברורות לו ומאיים על המכה שיחזיר לו ומתקרב אליו מדי פעם באגרופים מונפים ובאיום, ואולם הלה המשיך בדרכו במעלה המדרגות ונעלם.
כאשר היפנה יצחק את מבטו לעבר הבחורה – היה מקומה ריק. גם היא נעלמה. הסתכל לעבר המקום שבו ישבה חבורת חבריו החיילים. גם הם הסתלקו. ראו כניראה שמצא בחורה והחליטו להמשיך ולנסות את מזלם במקום אחר.
היתה לו הרגשה נוראה של חסר. הבחורה היתה כה יפה והזכירה לו בחורה אחת שאותה אהב וממנה הושפל כאשר בא אליה ערב אחד, זה עוד בארץ-ישראל, בבת-ים, וכאשר דפק על דלתה לא הכניסה אותו כי גבר אחר היה אצלה. כל הלילה רבץ יצחק על מפתנה, בוכה וצועק ומכה בידיו על המדרגות ולא נרגע. ועתה כאילו שבה אליו במציאות, בדמות הצעירה האיטלקייה היפה.
הוא חזר לבד למלון שלו, כבר החל לרדת ערב. עלה לחדרו, הגיף את התריסים ושכב לישון כשאינו חדל לחלום על האיטלקייה היפה שמילאה את כל ליבו ומחשבותיו.
כאשר התעורר היתה השעה רבע לשתים-עשרה בצהריים. בעוד רבע שעה עליו לפגוש אותה במקום שקבעו אתמול. מיד פרץ החוצה, לא נענה להצעת בעלת המלון לשתות קפה ולא אכל מאומה אלא מיהר אל מקום המיפגש והגיע לשם בשתים עשרה ועשרים.
היא לא היתה שם. אולי באה מוקדם יותר והלכה? החל סורק את כל סביבותיו של מקום המפגש בחיפוש אחריה ולא העלה דבר. נעלמה ואיננה.
בנקודה זו אמרתי לו שזה עתה שמעתי ממנו את אחד מסיפוריו המרתקים ביותר וחבל שאינו כותב אותו. אני לא יכול לכתוב במקומו. והזכרתי כמה חבל שבשעתו סיפר לי שדה את כל חלקו השני של הרומאן "על מצבו של האדם" ואני התעצלתי לכתוב זאת מיד בשובי בלילה לחדרי, והכול הלך לאיבוד ונותר רק הסיפור של הפרק האחרון של הרומאן "העשב האדום".
יצחק אמר שהוא אינו מסוגל לכתוב את הסיפור כי כבר כתב אותו ב"מות ליסנדה" וב"ציד הצבייה". הבחורה האיטלקייה שלא הירפה ממחשבותיו עליה היא האיילה והיא ליסנדה. הסיפור עצמו כפי שהתרחש בוונציה אינו מעניין אם לא לוקחים בחשבון את כל המרכיבים שלו. שני הציורים של שתי נשים, אחת גשמית ואחת רוחנית, של אחד הציירים הגדולים, שאותן ראה אז יום קודם במוזיאון בוונציה. וגם חוויות האהבה הנכזבת שהיו לו עם אותה בחורה בארץ-ישראל.
26.5.09. פגישה בצהריים עם אורפז בשיין. אני לומד ממנו ביטוי מעניין – "כוסי בנדורה?" – שכך אומרת זונה ערבייה כאשר האתנן הניתן לה נראה לה לא מספיק.
2.6.09. פגישה עם אורפז ב"שיין" לפני הצהריים. הוא מאחר קצת כי מתברר ששמשון ארליך חברו לקה בשיתוק חלקי ומאושפז באיכילוב ומתקשה בדיבור. טוב שהספיק שמשון לשלוח לי כמה סיפורים שלו על רקע ילדותו הקשה והציורית שלו בכפר סבא. מתברר שהוא התגייס בגיל צעיר מאוד לצבא הבריטי, ולדברי אורפז לא רק שאביו היה מכה אותו אלא שמשון היה גם מחזיר מכות לאביו כי היה פרא אדם.
אורפז מדבר חלש ובשקט וצריך לשבת לידו ולא מולו כדי להבין מה שהוא אומר, מה עוד שהוא שוב מוריד את התותבה התחתונה של שיניו כדי שיוכל לאכול מבלי שזו תקפוץ לו.
אני באמצע הקריאה של "מדרגה צרה", סיפור שדי מגעיל אותי ונראה לי מלאכותי ומרתיע. אורפז אומר שהדמות של סמי הנכה בסיפור היא של שדה, כמובן רק הראש וגם חלק מהנאומים. אני שואל אותו אם העובדה ששני הגברים בסיפור חולקים אותה אישה יש לה קשר לכך שאורפז העביר לשדה בחורה שהתאהבה בו והיתה נימפומאנית-כנראה. אורפז נשמע קצת מבולבל. נראה לי כי תקופות שונות בחייו מתערבבות אצלו והוא מתעקש כל הזמן לנקוב בתאריכים מדוייקים ולא תמיד מצליח. מתברר שגם בתקופה שהיה נשוי לרותי היה לו חדר שכור ברחוב מצפה בתל אביב כדי להימלט אליו ולכתוב בו. אבל המקרה עם הבחורה קרה קודם, ודומה לסיפור שכבר סיפר לי כמה פעמים בעבר על זו מקיבוץ "השומר הצעיר" שטענה שהרתה לו וגם לשדה. כיום היא פסיכולוגית בירושלים ולפני שנכנס יצחק לניתוח האחרון שבו כרתו אחת מכיליותיו הוא השמיד תמונה של הבן שהיא שלחה לו ושהיתה חבוייה במגירתו.
ואילו הפעם זהו סיפור על בחורה בשם ר., שהיתה קלדנית במערכת הלילה של "על המשמר" כאשר יצחק היה עורך-לילה ראשי, והיא נדפה מיניות כל פעם שניגשה אליו, עד שלבסוף נעתר לה, אלא שהיא היתה תובענית ויכלה להגיע פעמים אחדות לסיפוק בזו אחר זו ועייפה אותו. היא העריצה את "מות ליסנדה", וייתכן שיש בדמותה מהאישה ב"מדרגה צרה".
מאחר שהעריצה גם את שדה, שאל אותה אם היא מוכנה להכיר אותו והיא נעתרה. יום אחד חזרה מהביקור בלילה הקודם אצל שדה והראתה על כל צווארה סימני נשיכות וסיפרה ששכבו יחד כל הלילה. יצחק הפליק לה שתי סטירות ונדהם מעצמו ורצה לבקש סליחה אך היא היתה מאושרת בכך שהצליחה לעורר בו את קנאתו, ובאותה הזדמנות שכב שוב גם הוא איתה.
היחסים שלהם היו קשים כי היא לא הניחה ליצחק אבל ערב אחד, כנראה מתוך בדידות, בא הוא אליה ושכב איתה, וזה שוב נתן לה הרגשה שהוא שייך לה. לאחרונה ראה אותה בערב של פנחס שדה עם אחד המלחינים ממשפחת בנאי, שכחתי את שמו, ויצחק שמח על כך שהיא קשורה לשדה ובכך כאילו נפטר ממנה. לימים חלתה בסרטן ומתה.
לדבריו היא באה ממשפחה מראשון לציון, וסיפרה לו כי בהיותה בת שש עברה ברחוב וגבר שלף בפניה את אברו הענק, כנראה אונן בפניה, ומאז לא יכלה להיפטר מהשיעבוד לאבר המין של הגברים. זה רדף אותה ולכן, זה הפירוש של יצחק, נעשתה נימפומאנית. ללא שובעה. זו כנראה גם הסיבה ששדה היה כל כך להוט להכיר אותה.
9.6.09. בצהריים עם אורפז. חבל שאני לא רושם מיד את סיפוריו כי חלק מהם אני שוכח. ממש שכחתי על מה דיברנו במפגש הזה.
16.6.09. בתשע בבוקר עם אורפז ב"שיין" כי היה אמור להיפגש עם הרופאה שלו. הוא מביא לי את הספר "היש חוכמה בחיות" ובו צילום של נמלים שנתן לו השראה כל התקופה שכתב את "נמלים". מביא גם את ההגהה שלו למנה הנוספת של "נגיעות" שהעברתי אליו. הוא מספר ששמשון ארליך נמצא שוב במצב קשה וקצת מבולבל כאשר מדברים איתו. שמשון מסר לו סיפור מבריק על שיניים, ויצחק רוצה להציע אותו גם ל"הארץ" ובבוא הזמן גם למכתב העיתי.
אהוד בן עזר
המשך יבוא