בספרו "החת"ם סופר", בהוצאת מוסד הרב קוק, מספר אליעזר כ"ץ כי בשנת 1806 עבר ר' משה סופר, החת"ם סופר, לפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום] ויסד בה את הישיבה הגדולה, החשובה והמפורסמת ביותר באירופה המערבית. חייו עמדו בסימן מלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, כי לדעתו הן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת משום שכאשר מעקרים מהיהדות את ארץ-ישראל ואת היסוד הלאומי, והופכים אותה לדת בלבד, כמו ה"גרמנים בני דת משה", לא נשאר בה הרבה, ועדיין היא לא מעניקה ליהודים שיוויון זכויות והזדמנויות מלא, ולכן הצעד הבא הוא ההמרה.

היו לחת"ם סופר שתי תבניות אנטומיות מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותם לתלמידיו דיני טהרה לנשים, הלכות טומאה וכיוצא באלה, משום שהוא האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, זה עדיף על הפלפול והסברה.

הוא היה אומר שכל מה שהקימונו בגולה אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים שם נגד רצוננו. אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חו"ל.

חידוש יישובה של ארץ ישראל  היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן שקולה היא כנגד כל המצוות – והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קלישר בדבר חידוש היישוב על ידי התיישבות רחבה.

[אבי-סבי ר' אליעזר-לאזאר ראאב, בכפרו סנט אישטוואן שבהונגריה, היה גבאי מטעמו של הרב קלישר, מטאהרן שבהונגריה, וקיבל ממנו בשנת תרכ"ז, 1867, "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל"].

החת"ם סופר התרעם מאוד על רבנים ותלמידי חכמים הרבה שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת בשנת 1837 – הוא ראה עונש משמיים על כי העדיפו את צפת והזניחו את ירושלים.

הוא מת בשנת 1839, שנתיים אחרי דבריו הנוראים על אודות הרעש בצפת.

אהוד בן עזר