על "אחיך" מאת יצחק בר-יוסף

דחק 2023, 158 עמ'

את הכותרת לרשימה זאת שאלתי (בלי רשות!) מכותרת ספרו של יאיר לפיד "זיכרונות אחר מותי" (2010), שהוא בעיניי הטוב בספריו. שם הוא מגולל את קורות חייו של אביו, יוסף לפיד, בגוף ראשון, כאילו הוא הכתיב לבנו מה לכתוב בביוגרפיה הזאת.

בספר שלנו המחבר מתאר את יחסיו המורכבים מאוד עם אחיו הגדול, יוסף בר-יוסף, ועם אביו, יהושע בר-יוסף, שני סופרים מרשימים, שהטביעו את חותמם על הבן הצעיר, יצחק, שהעריץ אותם, אבל גם הסתייג מתכונות לא מחמיאות באישיותם.

ללא ספק, יצחק בר-יוסף בא לעולם עם "תיק" לא פשוט: אביו, הסופר הנערץ, חרדי שהתפקר, נוטש את אשתו, כשזאת ממאנת להפיל את העובר שניטע בה ברגע של שיבה והתייחדות (על כך בספרו של יצחק "מזכרת אהבה" – 1995). הוא חוזר לאשתו, כשיצחק כבר בן שש, והילד הלא רצוי הזה, שילדים הקניטוהו שאין לו אבא, פתאום זוכה לאושר הזה שהאב חזר למשפחה. סדרת מכתבים שלו לאחיו הגדול ממנו ב-17 שנים (הוא בן 8, ואחיו בן 25), בו מתוארים געגועיו אל אחיו (שעזב את הבית סמוך להולדתו), ובכן מכתבים אלה, שמרמזים על האושר להיות כמו שאר הילדים במשפחה נורמלית – עשויים להכמיר את ליבו של כל הורה הקורא בהם (עמ' 158-137). האושר הזה לא נמשך הרבה זמן, בהיותו בן 11, אימו נפטרה בגיל 49, והוא לוקה בגמגום (עמ' 57), ואיך לא? מכה אחת יותר מדיי!

כאמור, יצחק העריץ את אחיו הגדול, סופר ומחזאי מפורסם, שמחזותיו הוצגו ברחבי העולם, ואשר ספריו היו רבי מכר, הוא ראה בו מנטור, ואפילו מעין אבא בהיעדרו של אב האמיתי (אנשים חשבו בטעות שיוסף ובלהה, אחיו ואחותו הגדולים, הם הוריו של יצחק התינוק עמו טיילו בשדרות). זה אמנם קצת מוצנע, אבל לא ניתן לטעות בסימנים שבין השורות באשר לאהבתו הרבה אל אח זה.

מותו של האח (נפטר בגיל 88 ממחלת הקורונה) נראה בעיני יצחק כבלתי מציאותי – הוא מקבל ממנו, כביכול, צלצול טלפון לאחר מותו, האח המת מבטיח ליצחק לטפל בהוצאת ספרו אצל המו"לים חסרי הדעה. לא ייתכן שהשיחות הקבועות ביניהם ייפסקו, שיחדל לאכול אצלו געפילטע פיש עם חזרת מאותה צלחת (רמז לעזובה – מזה, ולהזדהות – מזה). לא ייתכן שיחדל לסייר עמו בדוכנים הקבועים שלו בשוק הכרמל, שם הוא זוכה להנחות סלב.

ההזדהות של יצחק עם אחיו היא עד כדי כך גדולה עד כי הוא הוזה ראש צבי שהיה תלוי על הקיר בבית דודתו, ניתק מהקיר, מעלה את יצחק לרכוב על גבו, מביא אותו לבית הקברות (לאחר סיור במחוזות השלג), מוציא את יוסף ממגירת הקבר, ומניח את יצחק במקומו (עמ' 19-11).

דוגמה נוספת לקשר האמיץ בין שני האחים הוא סיפור המפתח, שיצחק קיבל למקרה חירום שיוסי, החולה בשנתו האחרונה, לא יענה לטלפון של ילדיו: האח הרי מת, ודיירת חדשה עברה לדירה, ובוודאי החליפה את המנעול ואת המפתח, אבל יצחק שומר על המפתח באדיקות, כי בדירה הזאת נשמרת לעולם "היוסיות" (עמ' 42).

אנו מוצאים בספר זה תמונה בה יצחק מודד את המשקפיים של אחיו, והאופטומטריסט ממליץ לו לרכוש את המשקפיים האלה, תוך התאמת עדשות (עמ' 70-61). הנה עוד דוגמה לקשר האמיץ שבין שני האחים, אבל הוא גם חש חנוק בקשר זה, והוא מצהיר: "את החיים שלו צריך לנקות חזק מהחיים שלי עם אקונומיקה" (עמ' 91). והתשוקה להינתקות מהאח באה לידי ביטוי ברמונט שיצחק מחליט לבצע בדירתו, רמונט שיבדיל בין מגוריו למגורים המוזנחים של אחיו.

כאמור, ליצחק נשאר חשבון פתוח גם עם אביו, אבל גם ממנו לא היה יכול להתנתק אפילו באקונומיקה: הוא מספר על מקל פלאי שהיה ליהושע בר-יוסף בעקבות תאונה. האגדה (שלו!) מספרת על כך שמיליונר אמריקאי רצה לרכוש את המקל בעשרת אלפים דולרים, והוא לא הסכים. בספר שלנו מתוארת אודיסיאה שלימה של חיפוש אחרי המקל של אבא כדי להעניק אותו ליוסף, שבשנתו האחרונה היה ידוע חולי. בחיפושים אחרי המקל מגיע יצחק לצפת, העיר שהיתה אמורה להנציח את יהושע בר יוסף שכתב עליה רומנים מרתקים, אבל מסתבר שגם פינת ההנצחה שלו שם התפוררה לגמרי, ועל המקל – איש לא ידע דבר (עמ' 116-106). כלומר, הליכה בעקבות מקלו של האב נתקלת בהכרח במהמורות.

נרמז בספר שבימיו האחרונים של יוסף בר-יוסף היה דמנטי: הוא מודיע לאחיו שהוא בהריון, ולכן צריך להסיע אותו לבית חולים במכונית פליימות', כמו מכוניתו של בן גוריון. יצחק משתף אתו פעולה, אבל שואל איזו מחברותיו הרבות של יוסף אחראית להריון. הדמנטיות של יוסף באה לידי ביטוי באזעקת המשטרה, מכבי האש, המו"ל שלו והעורך בהוצאת "סימן קריאה", שיצילו אותו מבית החולים.

עם כל החיבור לאחיו הגדול, יצחק פקוח עיניים להבחין בכל מגרעותיו, והעיקרית ביניהן – אהבה עצמית: כל הכרזות על מחזותיו תלויות אצלו על הקיר, הוא מזכיר בכל הזדמנות את הפרסים שקיבל, את המחזות שחיבר, ספריו המצליחים, והתמלוגים שזכה בהם. בכל הזדמנות הוא מזכיר את פרס ישראל שקיבל – אפילו כלפי הדייר שמסרב לשלם דמי ועד, וכלפי עובדי בית החולים שמשאירים אותו זמן רב על אלונקה בלי טיפול: אתם יודעים מי אני? אני חתן פרס ישראל! (עמ' 123). הוא ממדר אחת "החברות" שלו משום שהביעה הערכה לספרו של סופר אחר (עמ' 121), ואפילו בפני אחיו הקטן הוא מרבה לשבח את עצמו (עמ' 37). אנרי ברגסון החכם קבע שאין אנשים צנועים, יש אנשים שבתבונה יודעים להסתיר את תשוקת ההתבלטות שלהם – מה היה אומר על יוסף בר יוסף?

הספר מרמז גם על לא מעט קנאה של יצחק בהצלחה המסחררת של אחיו, מה עוד שהאח הגדול  קובע בהחלטיות שיצחק (שניסה לכתוב מחזה) איננו מחזאי.

רוב הספר כתוב בנימה פיוטית מאוד, וכן, מדי פעם ניתן למצוא בו קטעים הומוריסטיים. אביא שתי דוגמאות: ברסלבר אחד, שוליה של המשפץ ברמונט, מספר שקפץ לתוך קברו של הרבי שלו, מעשה שנחשב לו למסירות נפש, ובאותה זריזות הוא גם קפץ החוצה מהקבר, מפחדו של עכבר, כי גם בקבר של אדמו"ר יכול לשכון עכבר (עמ' 84). וכן, אביו של יצחק עמד על כך שבספר הטלפונים יהיה כתוב "יהושע בר-יוסף, סופר". אישה שחשבה שמדובר בבעל סופרמרקט, התעניינה במחירים (עמ' 113).

אם אינני טועה, עמוס עוז טען שכדי לכתוב נכון לא די בכישרון, צריך שיהיה פצע. בספר שלנו מוחשים גם הכישרון וגם הפצע.

משה גרנות

אהוד: נדמה לי שעמוס עוז גם אמר שגם מחר השמש תזרח – ואכן היא זורחת!