* זו אותה המתקפה – היום מלאו 76 שנים להחלטת עצרת האו"ם (החלטת כ"ט בנובמבר) על חלוקת ארץ ישראל המערבית והקמת מדינונת יהודית קטנטונת בתוכה.

היישוב היהודי קיבל את החלוקה בצהלות שמחה ובריקודים עד אור הבוקר. היישוב הערבי התנפל למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה, כבשת הרש היהודית.

עוד לא היתה נכבה-שמכבה. עוד לא היא אקיבוש. אפילו "המצור" על עזה עוד לא היה. העילה למתקפה הייתה שלילת זכותו של העם היהודי למדינה במולדתו ובעצם – שלילת קיומם של חיים יהודיים כלשהם בארץ ישראל. הם תקפו את היישוב היהודי ב-1920, ב-1921, ב-1929, ב-1936-1939 ושוב, למחרת החלטת עצרת האו"ם.

זו אותה המתקפה שהפרק האחרון שלה היה בשמחת תורה השנה. אותה תאוות רצח מתוך אותו רעיון של שלילת הקיום היהודי בארץ ישראל.

זו אותה התפיסה של "פרי פלסטיין" – חופשייה מנוכחות יהודית כלשהי, וכל האמצעים לכך כשרים.

* לא נרפה עד – מחזה סוריאליסטי. שעה שחמאס מתעלל במשפחות ובחברה הישראלית במשחקי ההשהייה לפני ביצוע הפעימה השנייה של שחרור החטופים, בת"א הפגינו רבבות אזרחים וקראו בקצב: "עכ-שיו עכ-שיו!" בעברית כמובן. על מי הם לוחצים?

הרי ברור וידוע לכל עד כמה ממשלת ישראל חפצה בשחרור החטופים, ואף החליטה פה אחד (אני לא סופר את נציגי הכנופייה, שאינם מפעילים שיקול דעת) לקבל עסקה רעה מאוד וקשה מאוד כדי לשחרר חטופים. אין שום צורך ללחוץ על הממשלה. זה חסר טעם.

הפעלת-הלחץ הזאת, רק מקשיחה את עמדת חמאס, שמזהה בלחץ הציבורי על הממשלה את סוגיית החטופים כבטן הרכה שדרכה הוא יכול לסחוט עוד ועוד מישראל. ולכן, ההפגנות הללו אינן מקדמות את שחרור החטופים, אלא מרחיקות את השחרור. אני מבין את הקתרזיס, הן של המשפחות והן של הציבור הסולידרי איתן, אבל אם נחשוב מהראש ולא מהבטן, נבין שהפעולות הללו חוטאות למטרה.

רק לפני שבועות אחדים, הקריאות כוונו לדחיית התמרון הקרקעי עד אחרי שחרור החטופים. אבל אם חמאס היו יודעים שאחזקת החטופים היא הביטוח שלהם מפני תמרון קרקעי, לא היתה להם כל מוטיבציה לשחרר חטופים.

מה שהוביל לעסקה הוא הלחץ הצבאי על חמאס והצורך הנואש שלהם בהפוגה. אולם התנהגותם מוכיחה שהם חטפו מעט מדי וחלש מדי. לכן, מיד בתום ההפוגה, על ישראל ללחוץ על הגז ולהפוך את הפעולה לחזקה וכואבת הרבה יותר, בכל הרצועה ובכל הכוח, עד שחמאס ירד על הברכיים ויתחנן שנסכים לקבל את החטופים. טוב, אולי זו פנטזיה, אבל לבטח לחץ חזק הרבה יותר יקדם עסקה סבירה, שניתן לחיות אתה.

שתי מנטרות פופולריות נשמעות בשיח על החטופים. האחת היא, שלא יהיה ניצחון בלי שחרור כל החטופים. אני בהחלט מסכים עם האמירה הזאת. אבל שחרור כל החטופים אינו מבטיח ניצחון. אם החטופים ישוחררו, אך חמאס יישאר על מכונו, תהיה זו תבוסה לישראל, ניצחון אדיר לטבח שמחת תורה והקדימון לטבח הבא, בצפון ו/או בדרום. פחות מריסוק חמאס וחיזבאללה אינו ניצחון.

ולכן, גם המנטרה השנייה, שלא נרפה עד שישוחרר אחרון החטופים בעייתית. על הציבור לומר לממשלה שלא נרפה עד השגת הניצחון. לא ננוח ולא נשקוט עד מיטוט חמאס וחיזבאללה.

תמורת שחרור כל החטופים חמאס ידרוש לא רק שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל, כולל רוצחים ורבי מרצחים וכולל מבצעי הטבח, אלא גם הפסקת המלחמה, עם ערבויות בינלאומיות ונסיגה של צה"ל מרצועת עזה.

במצב כזה לא תהיה תקומה להתיישבות בנגב המערבי, ולא תהיה תבוסה גדולה מזו לישראל. לכן, יש להגביר את המכות על חמאס כדי למוטט את כוחו ואת ההתנגדות שלו, על מנת להכריח אותו לשחרר את החטופים, ובמקביל, לא לוותר על האופציה של חילוץ חטופים רבים ככל הניתן בפעולה צבאית.

* הרוע המוחלט – הרוע הנאצו-חמאסי המוחלט מתבטא בסיפורה של אלמה אברהם. ארגון שמחבליו חוטפים ממיטתה אישה חולה בת 84, מחזיקים אותה 51 יום במנהרה אפלה, מונעים ממנה טיפול רפואי, מונעים ממנה ביקור של הצלב האדום, ובעסקה צינית, שבה הם מקבלים עשרות מחבלים, שניסו אך לא הצליחו לרצוח, מחזיר אותה גוססת.

אלה הגיבורים של ה"פרוגרס" העולמי, של חלאות המין האנושי מן הסוג של רוג'ר ווטרס; כך נראית "פלסטיין פרי" שלהם.

* התעללות מיוחדת – מחשבה שטורדת אותי בימים האחרונים; חטופי משפחת ביבס; הילדים הג'ינג'ים החמודים, היו לסמל של החטופים. אולי זו הסיבה להתעללות המיוחדת של חמאס דווקא בהם? אולי האייקוניזציה הזאת גורמת להם להאמין שיוכלו לגבות מחיר גבוה יותר עליהם? זה קשה, כמעט בלתי אפשרי, אבל עלינו לנסות להיכנס לראש שלהם, אף שצורת החשיבה המעוותת שלהם שונה כל כך משלנו.

* מהר חזק ואלגנטי – למעלה מחמישים יום אחרי המלחמה, ולא זו בלבד שטרם מוטטנו את חמאס – הוא המשיך לירות בכל יום רקטות עד רגע ההפוגה (או ליתר דיוק, עד רבע שעה אחרי ההפוגה, כדרכו), לכפות הפוגה בתנאיו, להתל בנו בביצוע עסקת החטופים בניסיון למסמס את המלחמה או לקבל את פסק הזמן הנחוץ לו להתאוששות ולהחזרת מגינים אנושיים לצפון.

זה לא המצב שציפינו לו במוצאי השבת השחורה. ומותר להטיל ספק, האם המערכה מנוהלת בתבונה. האם ההתקדמות האיטית כל כך, עקב לצד אגודל, בשטח מצומצם בצפון הרצועה בלבד, ולאט לאט היא תזחל דרומה היא שיטת הלחימה הראויה?

כמה זמן תימשך המערכה הזאת? האם אפשר לשתק את המשק באמצעות גיוס מלא של המילואים לאורך חודשים ארוכים? האם תושבי הנגב המערבי והגליל ימשיכו לנדוד כעקורים ופליטים במולדתם לאורך חודשים?

האם שכחנו את חכמת המערכה – "מהר, חזק ואלגנטי"?

אני מקווה מאוד שבתום ההפוגה, נראה מלחמה אחרת.

* קיבעון קונספטואלי – ככל שנחשפים פרטים נוספים על מחדל התצפיתניות ועל התרעת הנגדית ב-8200, הולכת ומתבהרת תמונה מעוררת פלצות, שאינה נותנת מנוח. חמישים שנה אחרי מחדל יום הכיפורים, שאחריו נשבענו שלעולם זה לא יקרה – שוב, אותן תופעות של יהירות ושחצנות, ובעיקר של קיבעון מתוך דבקות בקונספציה (שבדיעבד התבררה כשגויה, אך הקיבעון הזה הרה אסון בכל מקרה, גם כאשר הקונספציה נכונה, והרי לכאורה כל קונספציה היא נכונה כל עוד לא הוכח בעליל שאינה נכונה).

כמו אז, כל הסימנים היו גלויים, השטח הבין וזעק, אך הקברניטים היו נעולים על קונספציה, וכל מה שלא תאם אותה נשלל, וכל מי שהציג תפיסה אחרת הוגחך. הרי זה בדיוק מה שהיה אז, ושוב עתה. אז שאלנו את עצמנו האם היינו חייבים לחטוף מכה כזאת קשה כדי לתקן את דרכנו? והנה, לא תיקנו את דרכנו.

איני מסכים עם הנראטיב שעל פיו מדובר בעניין מגדרי – זלזלו בתצפיתניות כיוון שהן נשים. במלחמת יום הכיפורים המתריעים היו גברים וזלזלו בהם. סביר להניח שכך היה גם עכשיו. וכפי שמסתבר, ההתראות של התצפיתניות התקבלו בתגובה מזלזלת גם מהמ"פית, הסמג"דית והמג"דית. זה לא עניין מגדרי, אלא עניין של קיבעון. של ביטחון בקונספציה והתייחסות לא רצינית לעובדות הסותרות אותה. כאן המחלה שמחייבת ריפוי.

* מערך פוליטי חדש – אחרי המלחמה נתניהו חייב ללכת. תם עידן נתניהו. המחדל הנורא לא ייסלח לו. אך אין די בהליכת נתניהו. חשוב יותר שנשתחרר מן התרבות הביביסטית. תרבות של פולחן אישיות שמקטין את האזרחים והופך אותם לאפסים, שמתייחסים לעצמם כאל ילדים ולמנהיג העליון כאל אבא שלהם. תרבות של שקר. תרבות של נהנתנות. תרבות של שחיתות. תרבות של עבריינות. תרבות של שנאה. תרבות של פלגנות. תרבות של סכסכנות. תרבות של הפרד ומשול. תרבות של "המשפחה השלטת". תרבות של קונספירציות מטורללות על "דיפ-סטייט" ו"תפירת תיקים". תרבות של הרס התשתיות של הציבוריות הישראלית בשם המלחמה ב"אליטות". תרבות של השתלטות עסקנית של קבלני קולות על השירות הציבורי, כשאת התוצאה אנו חשים בתת-התפקוד של הממשלה במלחמה. תרבות של ניסיון להשתלט על התקשורת ועל מערכת המשפט. תרבות של בוז לממלכתיות, סלידה מערכים של טוהר מידות וניקיון כפיים, שנתפסים כ"לוזריות". תרבות פוליטית של הכנעה ועריצות הרוב. לגיטימציה לתועבה הכהניסטית הבלתי-לגיטימית והענקת תיקים מרכזיים למנהיגי הכנופייה. ברית עם החרדים תוך כניעה לגחמות הפריבילגיה וההשתמטות. הענקת עוצמה חסרת פרופורציות לפנאטים כמו סמוטריץ'. תרבות של סולם שבראשו האינטרס הפרטי של המנהיג, מתחתיו האינטרס המפלגתי ובתחתית האינטרס הלאומי. את התרבות הזאת על החברה הישראלית להשליך למקום הראוי לה בפח האשפה של ההיסטוריה.

השאלה היא מי ינהיג את המדינה בעידן הפוסט ביביסטי? על פי הסקרים, מדובר במחנה הממלכתי בהנהגת גנץ. אין ספק שגנץ ראוי. הוא מגלם את היפוכו של הביביזם: ממלכתיות, אחריות לאומית, חתירה כנה לאחדות לאומית, העמדת האינטרס הלאומי בראש, הוגנות, יושרה. הוא הוכיח זאת בניסיונותיו לקדם רפורמה בהסכמה רחבה במערכת המשפט ובחתירתו המתמדת לפשרה ב"ימים הרחוקים" שבהם זה היה הנושא המרכזי על סדר היום. הוא הוכיח זאת במלחמה, בכניסתו תחת האלונקה למרות הניסיון המר בפעם הקודמת שבה נכנס תחת לאלונקה ונעקץ בידי נתניהו בתרגיל הנכלולי המצחין ביותר בתולדות המדינה.

אבל יש לזכור שגנץ הוא חלק מן הקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר, גם אם לא ברמת האחריות של נתניהו. גם הוא היה שותף במידה רבה לקונספציית ההתמכרות לשקט. האם הוא האיש שיידע להחליף את הפרדיגמה של תפיסת הביטחון, לפרדיגמה של יוזמה, התקפיות ומתקפת נגד מקדימה?

אני חושש שממשלה בראשותו תתקשה לעמוד בלחץ האמריקאי הצפוי אחרי המלחמה, להחייאת "חזון שתי המדינות", שהוא ההיפך המוחלט מלקח הטבח בנגב המערבי. אני חושש מהכניעה שלו לגל הפופוליסטי הציני שרוכב על השותפות האמיצה של הדרוזים במלחמה ומחיר הדמים שהם משלמים, לצורך חבלה בחוק הלאום.

לכן, אין דבר שהציבוריות הישראלית זקוקה לו יותר מחלופה פוליטית, של ציונות לאומית ממלכתית, הדוגלת בקו ניצי בתחומי החוץ והביטחון, והיא רחוקה ת"ק פרסה מן התרבות הביביסטית. חלופה שאישים כמו יועז הנדל, בנט, גדעון סער, צביקה האוזר, יוסי כהן ומתן כהנא צריכים להקים ולהוביל.

כוח פוליטי כזה צריך להתמודד על השלטון, ולמצער – אי אפשר יהיה להקים ממשלה בלעדיו. הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות למדינה הוא ממשלת אחדות לאומית, שבמרכזה המחנה הממלכתי והכוח הפוליטי החדש הזה. ממשלת אחדות בלי משחקי רוטציה, פריטטיות וכד', אלא של אמון הדדי וחתירה משותפת להסכמה לאומית רחבה בתחומים השונים. הסכמה לאומית רחבה לדורות בנושא דמותה היהודית של המדינה ברוח פשרה גביזון-מדן. הסכמה רחבה על מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון ובמרכזה – חוק יסוד חקיקה מוסכם. הסכמה רחבה גם בתחומי החוץ והביטחון. הבסיס להסכמה כזו עשוי להיות נאום המורשת המדינית של רבין; נאומו האחרון בכנסת, שבו הציג את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע.

* האינטרס המגזרי מעל טובת האומה – בשעת מלחמה, יש להקדיש כל כסף פנוי אך ורק למאמץ המלחמתי. נכון היה לבטל את משרדי הכלום של השרים הכלומניקים. ובוודאי לעצור את הכספים הקואליציוניים. מהם כספים קואליציוניים? כספים שהממשלה, לא האופוזיציה, לא ראתה בהם נחוצים דיים כדי להכניסם לבסיס התקציב. אלה כספים שנועדו לרצות את מפלגות הקואליציה ולשמן אותן. פה ושם יש בכספים הקואליציוניים יעדים ראויים, ומן הראוי היה שיכנסו לבסיס התקציב. הרוב המוחלט – אינו ראוי, אלא בזבוז כספי ציבור על שימון מגזרים ותקצוב המשרדים המיותרים.

והחמור ביותר – הון עתק, שבשעת מלחמה קשה, המחייבת התגייסות לאומית רחבה, כשמאות אלפי ישראלים משרתים בה במילואים, עובר לשימון מוסדות השתמטות ומוסדות חינוך שמחנכים להשתמטות. התקציב השערורייתי הזה מעיד על האטימות וסדר העדיפויות העקום של השרלטן העומד בראש הממשלה והעסקן העלוב, המשתמט (במיל') המכהן כשר האוצר. התקציב השערורייתי הזה מעיד על ניוון מוסרי וערכי של ראש הממשלה היוצא וחבורתו. 

גם בשעת מלחמה, כשבנינו מחרפים את נפשם על הגנת המולדת, הממשלה העלובה הזאת אינה מסוגלת להתעלות ולהעמיד את צרכי האומה מעל צרכי המגזר, מעל החנוונות העסקנית, מעל ההישרדות הפוליטית והאישית.

 שרי המחנה הממלכתי נהגו בממלכתיות ואחריות לאומית כאשר הצביעו נגד התקציב השערורייתי. למרות הקושי והמיאוס, עליהם להישאר בממשלה, כדי שליד ההגה בשעת המלחמה יהיו גם מי שמעמידים את העניין הלאומי בראש סדר העדיפויות.

* לייבש ולהשפיל – מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי הורה למרכז השליטה הלאומי לטיפול במשפחות החטופים, שלא לשתף במידע את גל הירש, הממונה על ענייני החטופים והנעדרים, ולא להכניס אותו למשל"ט ולבתי החולים הקולטים את המשוחררים. במייל מהיועצת המשפטית של המשרד נכתב כי שלי הנחה גם שלא לאפשר להירש גישה למערכות ניהול המידע.

כפי שניתחתי לפני מספר שבועות, נתניהו התחרט על מינוי הירש, והחליט לייבש אותו. הדיר אותו מכל תפקידי הממונה והתעלם ממנו בהודעותיו הפומביות. הירש החליט "לא להבין" את הרמז. אז עכשיו נתניהו שלח את מנכ"ל משרדו להדיר אותו עוד יותר, לייבש אותו עוד יותר ולהדליף את הדברים לתקשורת, על מנת להשפיל אותו פומבית.

אילו היה מנהיג, היה מזמין אותו מיד לשיחה דיסקרטית, מסביר לו מדוע החליט להפסיק את תפקידו, מודה לו על הנכונות להירתם וגומר את זה יפה. אבל הוא לא מנהיג. הוא ביבי.

* ביד הלשון: טיפקס – להקת הרוק "טיפקס" מזוהה מאוד עם העיר שדרות, ממנה יצא מנהיג הלהקה, הסולן שלה והמחבר והמלחין של שיריה קובי אוז, שהוא אחד מסמליה, גם שנים רבות אחרי שעזב אותה.

אך היפה בלהקה הוא שאינה מייצגת רק את שדרות, אלא את כל הנגב המערבי, או "העוטף", על גווניו. את הלהקה הקים קובי אוז יחד עם הבסיסט גל פרמן מקיבוץ נחל עוז.

שמה המקורי של הלהקה היה "ההוצאה לפועל". השם "טיפקס" – מחיקון, אותו נוזל לבן שנועד לכסות שגיאות דפוס, נועד לבטא את הרצון למחוק את הפערים בין שדרות והקיבוצים ובין השבטים השונים בחברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי גם במוסיקה שלהם, שהיא שילוב של מוסיקת רוק מערבית עם מוסיקה מזרחית ים תיכונית.

אורי הייטנר

אהוד: לפי הניתוח הפוליטי המבריק שלך – היחיד שיכול לתקן כיום את כישלונות השרלטן ביבי – הוא השרלטן ביבי!