"פלסטיין פרי" זועקות הכרזות בהפגנות ה"פרוגרס" בארה"ב ובאירופה. "פלסטיין פרי" צווחים המפגינים בקמפוסים היוקרתיים בארה"ב ובאירופה. מהי "פלסטיין פרי" אנו כבר יודעים. נוכחנו בכך היטב בשמחת תורה, כאשר למשך שעות ספורות חלק זעיר של "פלסטיין" היה "פרי". היתה זאת דוגמית לצפוי לנו "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" אם "פלסטיין וויל בי פרי". זה החזון ה"פרוגרסיבי" הגדול.
פרוגרס – פירושו קידמה. מה כל כך קידמה בקנאות הדתית והלאומנית החשוכה שבה הם תומכים? מה כל כך מתקדם בפונדמנטליזם האיסלאמי שהם מעריצים? קידמה... פרוגרס...
פרוגרס של עריפת ראשי תינוקות. פרוגרס של ביתור בטנה של אישה בהריון ושיסוף עוברה. פרוגרס של אפיית תינוק בתנור לעיניי הוריו. פרוגרס של רצח הורים לעיניי ילדם וחטיפתו. פרוגרס של אונס נשים ונערות, אונס גופות (תוך שתיקה פרוגרסיבית של ארגוני הנשים הפמיניסטיות. MeToo – לא כולל נשים יהודיות). פרוגרס של חטיפת קשישה חולה בת 84 ומניעת טיפול רפואי ותרופות במשך 51 יום במנהרות תת קרקעיות אפלות והחזרתה גוססת, תמורת מחבלות "שאין להן דם על הידיים" כי הצליחו רק לפצוע. פרוגרס של טבח המוני, חסר אבחנה. פרוגרס של ארגוני זכויות אדם* (לא כולל יהודים).
הפרוגרס הציג את עצמו "רק" כאנטי ציוני. אבל אין דבר כזה אנטי ציוני שאינו אנטישמי, כי הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, היא ההגדרה העצמית של העם היהודי – מי שתומך בהגדרה עצמית של העמים בעולם זולת העם היהודי, אינו אלא אנטישמי. ההגדרה של האנטישמיות הזו היא "האנטישמיות החדשה". האנטישמיות החדשה, להבדיל מהישנה, היא מיקוד השנאה הגזענית לא בפרט היהודי באשר הוא, אלא בקולקטיב היהודי, במדינה היהודית שאת זכות קיומה הם שוללים.
בשבועות האחרונים, בגל ההתלהבות מהטבח בנגב המערבי, מתחוור לנו שהאנטישמיות החדשה, ה"פרוגרסיבית", היא בדיוק אותה אנטישמיות, וחש זאת היום על בשרו כל יהודי בארה"ב ובאירופה. הטרנד ה"פרוגרסיבי" הוא ה"פוסט קולוניאליזם". המסר הוא שהאדם הלבן עולל עוול חמור לעמים שכבש, בשם "עליונות האדם הלבן". ולכן, לנצח נצחים יש תעודת כשרות לכל מעשה טרור ורצח, נתעבים ככל שיהיו, נגד "האדם הלבן". גם אם זה רצח אלפים במתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001.
תמצית הקולוניאליזם בעיניהם היא הציונות. היא הרע המוחלט. אמנם הציונות היא תנועת שחרור לאומית שפרקה את עול הקולוניאליזם, אבל בשיח ה"פרוגרסיבי" הציונות היא התגלמות הקולוניאליזם, והיהודים הם התגלמות "האדם הלבן" שעולל את העוולות הנוראים ל"ילידים" באשר הם. ולכן, על היהודים, שעובדתית – הם הקורבן האולטימטיבי של הגזענות בהיסטוריה – הם הטילו את אות הקין של הקולוניאליזם והגזענות. את מצפונם על השואה בארצותיהם הם ממרקים באמצעות הפיכת קורבן השואה למחולל "שואה", בהשוואה הנואלת שלנו לנאצים, ולכן מחויבותם היא לפלשתינאים, "הקורבנות של הקורבנות". ולכן, כל פשע נגד יהודים, ולא כל שכן, פשע נגד הקולקטיב היהודי, מדינת ישראל, מוצדק ומבורך.
רבים בתוכנו נשאו עיניהם לאורך השנים אל ה"פרוגרס" הזה כאל מגדלור של נאורות. הם מייצגים את המחר. הם הצד הנכון של ההיסטוריה.
ראינו.
אווה אילוז פירסמה ב"הארץ" מאמר של גט כריתות מ"השמאל העולמי". היא ראויה על כך לשבח. מודה ועוזב – ירוחם. ראוי היה שתגלה יושרה אינטלקטואלית ותכה על חטא הזנת "השמאל העולמי" באין ספור מסות אנטי ישראליות ואנטי ציוניות [שכתבה – אב"ע]  לאורך השנים. *
אווה אילוז אינה היחידה שהתנערה מ"השמאל העולמי". אבל ניתן לצפות מכל אנשי השמאל הישראלי לנער חוצנם ולנתק כל קשר עם ה"פרוגרס" האנטישמי. והצעד הראשון הוא למחוק מהלקסיקון את החקיינות העלובה שבהטיית הביטוי "עליונות לבנה" ל"עליונות יהודית"; הביטוי הטראנדי המאוס והשקרי של החוגים הנושאים את עיניהם לפרוגרס. אין שקר גס ובזוי יותר מהביטוי המאוס הזה, שהאופנה ה"פרוגרסיבית" הטיחה אותו בכל מה שמריח ציונות, בכל מה שיש בו קורטוב של לאומיות יהודית. ביטוי חקייני ומכוער, שמשמעותו היא ציפייה לנחיתות יהודית, כלומר שלילת זכותו של העם היהודי, והעם היהודי  בלבד, למדינת לאום במולדתו. כל עוד נעשה שימוש במונח הבזוי "עליונות יהודית" בשיח הישראלי – אות הוא שגם אחרי הטבח, הפרוגרס האנטישמי, הפרוגרס של עריפת ראשים, ממשיך להוות מגדלור ומודל לחיקוי לחוגים בתוכנו.
בשלוש שנות מאורעות תרצ"ו תרצ"ט (או בכיבוסית "המרד הערבי הגדול") שזעזעו את היישוב היהודי, נרצחו קצת יותר משליש מנרצחי הטבח בנגב המערבי ב-7 באוקטובר. גם אז היו בתוכנו אנשי "פרוגרס" שהצדיקו (או בלשונם "הבינו") את הפורעים. בנאומו בהפגנת 1 במאי 1936 של ההסתדרות הכללית, אמר ברל כצנלסון, מורה הדרך הדגול של תנועת העבודה הציונית:
"...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."
ברל פרסם את הנאום אותו שבוע ב"דבר" תחת הכותרת "וכל הארץ לי גרדום." זהו ציטוט משירו של ביאליק "על השחיטה" בעקבות הפוגרום בקישינב, 1905, שזעזע את העולם היהודי. אגב, בשלושת ימי הפוגרום נרצחו קצת יותר ממחצית הנרצחים בבארי בלבד, בטבח שמחת תורה.
גם ביאליק, בשירו, התייחס ל"פרוגרס" הזה, של רודפי הצדק (לא כולל צדק ליהודים).
וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!
 
פורסם לראשונה באתר "בין חברים":
https://kibbutzdemocrati.webaxy.com/cgi-webaxy/item?index
 
[* אהוד: גברת אילוז לא תגלה "יושרה אינטלקטואלית" כי המהגרת הזו, שספק אם מבינה את העולם שבו היא חיה וספק אם קוראת מקורות היסטוריים בעברית – משמשת כבר שנים, במאמריה הארוכים והמשעממים, כפילוסופית-הבית של השוקניה – על כל המשתמע מכך].
 
2. צרור הערות 3.12.23.
* חרגנו ממנהגנו – חמאס הפר את ההסכם עימו, בדיוק כפי שחמאס, אש"ף וכל ארגוני הטרור הפלשתינאים הפרו כל הסכם שחתמו עליו. ההסכם לא הופר רק בשיגור הרקטה ביום שישי בבוקר. הוא הופר בזירת מטענים בעזה, יומיים קודם לכן. הוא הופר בעיכובים בשחרור בני הערובה מדי יום. הוא הופר בהפרדת אימהות מילדיהן. הוא הופר בהשארת ילדים ונשים בשבי.
 
אני משוכנע, שההפרה ביום שישי לא נועדה להביא לחידוש הלחימה, אלא הם האמינו שנבליג גם עליה, בציפייה לפעימה נוספת. זה לא כי אין הם יודעים לקרוא אותנו, אלא דווקא כי הם יודעים לקרוא אותנו. אני שמח שהפעם חרגנו ממנהגנו. כעת יש להיכנס בהם בכל הכוח, בצפון הרצועה, במרכזהּ ובדרומהּ.
 
* המחיר שאסור לשלם – ואם חמאס יודיעו: אנחנו מוכנים לשחרר את כל החטופים. נשחרר חטוף אחד לשבוע, בתנאי שבכל אותו שבוע ישראל תנצור את האש – האם עלינו להסכים לכך?
השאלה מופנית למי שמדברים על "בכל מחיר". בכל מחיר?! יש מחיר שאסור לנו להסכים לו – הישארות חמאס. אנו כבר יודעים מה המשמעות של חמאס על הגדרות. חמאס על הגדרות פירושו מחיקת הנגב המערבי. הישארות חמאס היא ניצחון הטבח והפיכת הטבח הבא מצפון ו/או מדרום לוודאי. האם ישראל יכולה להרשות לעצמה עוד 7 באוקטובר?
 
* לא ברא השטן – איני שותף לשיח הנקם. הנקם אינו מעניין אותי. הנקמה אינה מצדיקה שתיפול שערה מראשו של חייל צה"ל. ואיך אפשר לנקום טבח ברברי כזה? על פי איזה תעריף? כבר ביאליק, בשירו "על השחיטה", אחרי הטבח בקישינייב (1903), שלל את רעיון הנקם, וקבע ש"נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן."
מה שמעניין אותי הוא קיום המדינה וביטחונה. האחריות לביטחונו של עם ישראל מחייב את מיטוט חמאס וחיזבאללה. מה פירוש מיטוט חמאס? מצב שבו יפורק שלטון חמאס, יושמד כוחם הצבאי של חמאס והג'יהאד האיסלמי, ורצועת עזה תפורז, בעיקר מן הנשק הרקטי. כדי להצליח בכך, חייבים להיכנס בהם בכל הכוח. אסור להתפשר בשום אופן על פחות מהשגת המטרה הזאת.
 
* פשע מלחמה בריבוע – רצח שבויים הוא פשע מלחמה נורא. וכאן אפילו לא מדובר על שבויים, אלא על חטיפת קשישים בעשור התשיעי לחייהם ממיטתם – עצם החטיפה היא פשע מלחמה נורא. רצח קשישים חטופים היא הוספת פשע מלחמה על פשע מלחמה. ורצח באמצעות הרעבה הוא הרצח האכזרי ביותר. את חמאס צריך לרסק, בלי למצמץ, בלי להתקפל מפני לחצים, בלי לעצור בטרם הושגה המטרה.
 
* בלתי מעורב – האם מורה בבי"ס של אונר"א, אב לעשרה ילדים, שכלא בביתו ילד חטוף, נחשב "בלתי מעורב"?
 
* איך אתה לא מתבייש? – ידיעה באתר "דבר": "יוכבד ליפשיץ, ששוחררה משבי חמאס לפני חודש: 'סינוואר היה אצלנו 3-4 ימים אחרי שהגענו. שאלתי אותו איך הוא לא מתבייש, לעשות דבר כזה לאנשים שכל השנים תמכו בשלום? הוא לא ענה. שתק'.
באמת, איך הוא לא מתבייש? לחטוף אנשים שתמכו בשלום?! לא יפה. באמת לא יפה. היית צריך לחטוף אנשים אחרים. אלה שלא תמכו ב...
 
* אופיר שב הביתה – את ג'וחא, יוסף אנגל מרמת רחל, אני מכיר כבר כשלושים וחמש שנה. הוא היה אז מנהל מחלקת ההתיישבות של התק"ם. אני הייתי מזכיר אורטל – אז קיבוץ צעיר שמלווה בידי מחלקת ההתיישבות. אדם נפלא!
ג'וחא איבד את בנו  יאיר, לוחם השייטת, בתאונת צלילה. כאשר שמעתי, עוד ב-7 באוקטובר, שנכדו נמצא בלב התופת, ואח"כ– שהוא נחטף בידי הברברים, הזדעזעתי – כמה סבל יכול לספוג אדם, אב שכול, שחיי נכדו מוטלים על הכף? אופיר אנגל שב הביתה.
 
* צה"ל אינו כנופיה – הפקודה האוסרת על חיילי צה"ל לקשקש כתובות גרפיטי בעזה – מוצדקת. מדובר בצה"ל, לא ב"לה-פמיליה". אם צה"ל יהיה כנופיה – הוא יובס.
 
* למחוק את הערך אחריות – חוה ליבוביץ' הפנתה אליי שאלה, נכון יותר התרסה, שמשמעותה – נתניהו אינו אחראי לכלום. אמנם הוא ראש הממשלה אבל ידיו היו כבולות. אמנם הקונספציה שקרסה היא שלו, אבל לא רק שלו. ואילו ניסה לפעול אחרת, לא היה מקבל תמיכה ולכן לא היה בכך טעם. ואני שואל – לשם מה אדם מכהן כראש הממשלה? מה הוא עשה במשך 14 השנים בנושא המרכזי שלשמו נועד תפקידו? למה הוא נלחם בשיניים, בתאוות שלטון אובססיבית שלא היתה לאיש כמותה, על התפקיד הזה, אם בעצם הוא אינו משפיע? מדינת ישראל קיימת בראש ובראשונה, כדי להבטיח שליהודים לא יקרה עוד מה שקרה כאן בשמחת תורה. זו, יותר מכל דבר אחר, תפקידה של כל ממשלה. זה, יותר מכל דבר אחר, תפקידו של ראש הממשלה. כל ראש ממשלה.
על אסון הר מירון יכול נתניהו לטעון, במידה רבה של צדק, שהוא לא אמור להיות מעורב ברזולוציות הנוגעות לכשלים שהביאו לאסון. ואף שכראש הממשלה הוא נושא באחריות מיניסטריאלית, אני מסכים אתו. אבל במסמך המשפטי שבו הוא הסביר זאת, הוא גם כתב על מה הוא כן אחראי. על הביטחון הלאומי של ישראל.
הוא שולט כאן, למעט הפסקה קצרה, מאז 2009. הוא עלה לשלטון על סמך הבטחה למוטט את חמאס. הוא, לעומת אחרים, "חזק מול חמאס." אם אחרים יהיו בשלטון הטרור יריח את החולשה וירים ראש. אם הוא יהיה בשלטון האויב יריח עוצמה והטרור ייפסק. הוא הגדיר עצמו כ"מר ביטחון." הוא הגדיר את עצמו כ"מגן ביטחון ישראל." הוא התהדר במיעוט הנפגעים בתקופתו. על כל אלה, הוא מעולם לא שיתף את הרמטכ"לים ובכירי מערכת הביטחון בקרדיט. הקרדיט – כולו שלו. אבל כאשר כל תפיסת הביטחון שהוא הוביל התמוטטה, פתאום זה לא הוא, זה הם, הוא לא אחראי? זאת תמצית תרבות הבריחה-מאחריות הביביסטית. תמיד, תמיד יש לו שעירים לעזאזל לכל כשליו. לעולם, לעולם אין לו שותפים להצלחות.
נכון. התפיסה ההגנתית המיגונית, תפיסת ההבלגה וההכלה, ההתמכרות לשקט, היתה בקונצנזוס בצמרת המדינית והצבאית של ישראל. אבל הוא העומד בראש לאורך כל אותן שנים. האחרים התחלפו חדשים לבקרים – שרי ביטחון, רמטכ"לים, ראשי השב"כ והמוסד. מי שנשאר יציב הוא נתניהו. ונתניהו הוא ראש ממשלה דומיננטי מאוד. אין ספק, שאילו תפיסת הביטחון שלו היתה אחרת, כל המערכת הייתה מתיישרת לפיה. כפי שהם התיישרו עם תפיסת הביטחון שלו. מה פירוש ידיו היו כבולות? אילו הוא ניסה להשליט תפיסת ביטחון אחרת, והמערכת היתה מתנגדת לה, אפשר היה לטעון זאת. וגם אז, זה לא היה נכון, כי הוא העומד בראש, הוא הנושא באחריות ובסופו של דבר הוא קובע את הקו. ואם אינו מצליח להטביע חותם בנושא החשוב ביותר ואינו מצליח להשפיע בו – עליו להתפטר.
אבל הוא לא ניסה להשליט תפיסה אחרת. להיפך, הוא אבי התפיסה. זו התפיסה שלו, בראש ובראשונה. הוא הכי קיצוני בה. ההכלה של טרור ההצתות היא נטו שלו. אף אחד במערכת לא היה שותף לה. הוא כפה את דעתו. הוא זה שהחליט על מזוודות הכסף הקטאריות לחמאס, הפרוטקשן לקניית שקט. היו לכך מתנגדים רבים. הוא כפה את דעתו. ואילו ניסה להוביל כיוון אחר, ידיו היו כבולות? על סמך מה אפשר לטעון זאת? ובאשר לשאלה – האם הוא היה נהנה מתמיכת הציבור אילו פעל אחרת? האמת היא שהשאלה אינה רלוונטית, כי הוא לא העלה על דעתו לפעול אחרת. פעולה אחרת מנוגדת לטבעו. בכל זאת אנסה להשיב על השאלה התיאורטית.
אילו הוא הוביל במבצע "עמוד ענן", במבצע "צוק איתן" או במבצע "שומר החומות" כניסה חזקה לעזה כדי להיכנס בחמאס ולהכריע אותו, הוא היה נהנה מתמיכה ציבורית רחבה ומתמיכת האופוזיציה (שאכן, התייצבה מאחורי הממשלה בכל המבצעים הללו). גם אני, שדוגל עקרונית בתפיסה של מתקפת נגד מקדימה, סבור שעדיף היה לנצל את המבצעים הללו כשעת כושר למהלכים הללו. זה עדיף מכל בחינה על מתקפת נגד שלא במסגרת מבצע כזה. והיו בממשלותיו כאלה שתבעו זאת. הוא היה המתנגד הראשי לכך. הוא התהדר בכך בספרו האוטוביוגרפי, לעג לבנט, ליברמן ואחרים שדרשו זאת, והבהיר שהוא אינו מוכן להוביל את ישראל למלחמות מיותרות ולהרג של חיילים רבים. במבצע "צוק איתן" הוא הדליף את הידיעה, שהוצגה בקבינט מצגת שלפיה פעולה בעזה תעלה בחיי 500 חיילי צה"ל. אני מכבד את הרצון לחסוך בחייהם של חיילי צה"ל. אבל כאשר התוצאה היא הטבח ההמוני ואחריו המבצע שממנו הוא נרתע – זו קריסה של תפיסת הביטחון שלו.
אילו החליט לצאת למתקפת נגד מקדימה, ביוזמה ישראלית מלאה, אין ספק שרבים בציבור היו יוצאים נגדו, מאשימים אותו שהוא עושה זאת כדי להציל את עצמו ממשפט וכו'. לא פעם יצאתי נגד הטענות הללו. הן מגוחכות, כי אילו זו היתה דרכו, למה תמיד הוא נהג ההיפך? פתאום הוא יהפוך את עורו? אדרבא, גם לדעתי שיקולים אלקטורליים ואישיים מניעים אותו בהחלטות מדיניות ביטחוניות, אך דווקא לכיוון השני. למשל, עסקת שליט, המנוגדת לכל מה שהוא הטיף לו כל השנים. הוא החליט עליה משיקולים אלקטורליים נטו. וגם בכך הוא המיט עלינו את אסון 7 באוקטובר, שכל שרשרת הפיקוד שלו ובראשה סינוואר, הם משוחררי עסקת שליט המופקרת.
נכון, אילו החליט לצאת למתקפת נגד מקדימה, רבים בציבור לא היו מאמינים לו. את אי האמון בו הוא הרוויח בחוסר יושר. אבל ממה נפשך? אם הוא רצה לנקוט בדרך ביטחונית אחרת אבל ידיו היו כבולות בשל אי האמון בו – הוא אינו כשיר להיות ראש הממשלה. אם תפיסת הביטחון שקרסה היא שלו, ואכן – כזו היא, על אחת כמה וכמה. כאשר אחרי 14 שנים כראש הממשלה, בנושא המרכזי שעליו האחריות שלו היא אישית, התרחש האסון הנורא ביותר בתולדות הציונות, כתוצאה מכישלון תפיסת הביטחון שלו – יעלה על הדעת שהוא אינו האחראי למחדל הנורא? על פי איזו תפיסת אחריות? אם נתניהו אינו אחראי למחדל הזה – צריך למחוק מהמילון העברי את הערך: אחריות.
אגב – לא "אורי הייטנר מטיל על נתניהו את האחריות," כדבריה של ליבוביץ'. ברגע שנתניהו לקח על עצמו להיות ראש הממשלה, האחריות היא עליו. זה כלל מספר 1 במנהיגות, אלא שהוא לא קיים בתורת הביביזם.
 
[אהוד: איך אתה לא מתבייש? אתה תמכת בהתלהבות ב"הפגנות המחאה" שהחלישו את כוח ההרתעה של ישראל והיו בין הגורמים לעיתוי טבח ה-7 באוקטובר, ואתה יודע היטב שבגלל ההסתה שלהן והרדיפה את נתניהו, לא היה לו שום סיכוי לצאת במלחמה מקדימה כוללת נגד החמאס. רק טבח ה-7 באוקטובר, ששם קץ, בינתיים, ל"הפגנות המחאה" ההמוניות נגדו – איפשר את המלחמה הנוכחית להשמדת החמאס!  אכן, אין גבול לצביעות ולהיתממות שלך!]
 
* רוח גבית לעלילת הדם – כבר ב-7 באוקטובר החלו בני הבליעל בתעשיית השקרים וההסתה, להמציא ולהפיץ את תאוריות הקונספירציה הבזויות על כך שבתוך צה"ל היו בוגדים ששיתפו פעולה עם חמאס. ברור שהבוגדים הם מתנגדי נתניהו, אלא מה? מזכיר את תאוריית ה"סכין בגב" בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהעלתה לשלטון... במשך 8 שבועות תעשיית השקרים וההסתה מפיצה בתעלות הביבים, תרתי משמע, את התאוריה הנלוזה, והיא מחלחלת בציבור הביביסטי, ובסקרים מסתבר שרבים מהם קונים אותה. ובכל אותם שבועות, ראש הממשלה לא קם והוקיע את בני העוולה שממציאים ומפיצים את עלילת הדם ובכך נתן את ידו לתפוצתם. והוא מתחמק מראיונות לתקשורת הישראלית, וכך גם לא נשאל על כך.
במסיבת העיתונאים שלו במוצאי שבת, התקיל אותו העיתונאי המצוין מיכאל האוזר-טוב בשאלה על כך. נתניהו, בקוצר רוח בולט לעין, הפטיר כלאחר יד משהו כמו "אין ולא היתה קונספירציה" ומיד הוסיף את המילה "אבל" שמוחקת את חלקו הראשון של המשפט, והוסיף בתקיפות "יש שאלות שנצטרך להשיב עליהן." השיטה הבדוקה להפצת קונספירציות היא "יש שאלות שצריך להשיב עליהן." כך בדיוק הופצו תאוריות הקונספירציה לפיהן השב"כ רצח את רבין. "שאלות". כאשר באותו משפט שבו הוא מתייחס לטענת הבגידה הוא אומר ש"יש שאלות" אי אפשר שלא לקשר בין שני חלק המשפט. יש שאלות האם היו בצה"ל בוגדים ששיתפו פעולה עם חמאס. בכך הוא נתן רוח גבית לעלילת הדם.
ההיסטוריון-הקונספירטור אדם רז מפיץ ב"הארץ" קונספירציה, מטורפת בפני עצמה, על שת"פ של נתניהו עם חמאס. גם הקונספירציה הזאת בזויה. נניח שמישהו מהעיתונאים היה שואל את נתניהו אם זה נכון שהוא שיתף פעולה עם חמאס. האם התשובה הייה: "לא, אבל יש שאלות שאצטרך להשיב עליהן"?
רק בהקשר של הקונספירציה על צה"ל הוא דיבר על כך שיש שאלות. זה הגיבוי של ראש הממשלה למפקדי צה"ל בשעת מלחמה. למעט המשפט הזה, לאורך כל מסיבת העיתונאים רק "אני, אני, אני," "אני הנחיתי," "אני מנהל בצורה הטובה ביותר את המהלך המדיני" וכמובן שהוא זה שהחזיר את החטופים. הוא האחראי הבלעדי על כל ההצלחות ואין לו שום אחריות על אף כישלון. הוא בורח מאחריות. הוא לא מנהיג, הוא ברחן!
 
* הכרעה בן גוריונית – אילו ב-13 במאי 1948 בנימין נתניהו ניצב בראש מנהלת העם הזמנית (הממשלה בדרך), והיה עליו לקבל את ההחלטה הגורלית שקיבל בן גוריון: האם להכריז למחרת על הקמת מדינה יהודית עם סיום המנדט הבריטי. בן גוריון ידע שלמחרת ההכרזה כל צבאות ערב יפלשו למדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם. ראשי ההגנה (צה"ל בדרך) אמרו שהסיכוי שישראל תנצח הם 50:50. נשיא ארה"ב טרומן ומזכיר המדינה ג'ורג' מרשל הפעילו עליו מכבש לחצים אדיר להימנע מהכרזה על המדינה ולהסכים להקמת משטר נאמנות זמני מטעם האו"ם בארץ ישראל ולדון מחדש במעמדה המדיני של הארץ. בן גוריון היה מודע לסיכונים, אך הבין שזה "עכשיו או לעולם לא" וקיבל את ההחלטה החשובה ביותר בתולדות העם היהודי, וממש כפה אותה על ממשלתו. האם נתניהו היה נוהג כמותו? האם היה לו האומץ לקבל החלטה כזו? בעיניי זו שאלה רטורית. אני שואל את מעריציו של נתניהו: עם יד על הלב. האם מישהו מכם מאמין, בכנות, שנתניהו היה מעז להחליט כמו ב"ג?
 
[אהוד: גם בשעה זו של מלחמה, קיבעון השינאה המגוחך שלך לנתניהו מעביר אותך על דעתך! תאר לעצמך שיחיא סינאוור הקורא עברית קרא את מאמריך בהם אתה מכנה את ראש הממשלה שלך "שרלטן" – ותאר לעצמך מה חשב בעקבות כך על חוסנה של מדינת ישראל!]
 
* צו-השעה הפוליטי – בסקרים האחרונים מסתמנת התאוששות קלה לליכוד ולנתניהו, והוא אף החליף קידומת והגיע ל-20 מנדטים. זאת, שעה שהמחנה הממלכתי בראשות גנץ מאבד מכוחו וירד ל-40 מנדטים. זה מדהים. מה קרה? האם ככל שמתרחקים מטבח שמחת תורה אנשים מתחילים לשכוח את השבר, את הכשל, את המחדל, את האסון? קשה להאמין. כנראה שהסיבה היא הלחץ האמריקאי המסתמן להקמת מדינה פלשתינאית. אנשים רציונליים מבינים שמדובר במהלך שעלול להפוך את גוש דן לעוטף הבא והוא מסכן את קיום המדינה.
נתניהו, האחרון לזהות איומים ביטחוניים על המדינה, הוא הראשון לזהות איומים פוליטיים על שלטונו והזדמנויות לחלץ את עצמו. והוא החל לטפטף את המסר, שרק הוא ימנע מדינה פלשתינאית. מוזר שאנשים מוכנים לקנות מכונית משומשת, מאדם שהוכיח שהוא מוג לב, מפוחד ומורתע. אבל כאשר גנץ, אמנם לא מביע תמיכה במדינה פלשתינאית, אך גם אינו מבהיר שהוא שולל אותה, ונתניהו נושא את דגל ההתנגדות, אנשים קונים את הסחורה.
מה שימנע נסיקה של נתניהו זו הקמת מפלגת מרכז-ימין לאומית ממלכתית ניצית, שתכריז על התנגדותה למדינה פלשתינאית ושבכל מקרה הקו האדום שלה הוא שגבולה המזרחי של ישראל יהיה הירדן. מפלגה כזאת, נקייה מביביזם, שתובל בידי אישים כיועז הנדל, בנט, סער, יוסי כהן ועוד נשות ואנשי מעשה ורוח מחוץ למערכת הפוליטית, עשויה לבלום את נתניהו ואת סכנת הביביזם מכאן, ותסכל ותבלום כל יוזמה של מדינה פלשתינאית, כיוון שלא תוכל לקום ממשלה בלעדיה. גם אם היא לא תהיה מפלגת השלטון, היא תהיה מפלגת המפתח לקיום הקואליציה. הקמת מפלגה כזו, מוקדם ככל הניתן, היא צו השעה הפוליטי.
 
* התפרצות של שנאה – יש אנשים נקלים, בזויים ועלובי נפש, שתעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הפכו אותם למפלצות שנאת אחים, שכבר שמונה שבועות הם חוגגים בחדווה את הטבח שחמאס עשה בקיבוצים. אני קורא אותם בפייסבוק בזעזוע עמוק. התפרצות שנאת החינם לקיבוצים, פרי הבאושים הרעיל של הסתה ביביסטית, הפכה אותם למפלצות אוטו-אנטישמיות. אחד מהם (נקרא לו ג"ל) הוא איש נתעב, שבהתחלה חשדתי שהוא בוט איראני. אבל לא. הוא אמתי. חמאס גרמו לו לאושר עד, כיוון שרצחו מאות קיבוצניקים. רשע, שמלאכתו נעשתה בידי חמאס. ארורה הרחם שהמליטה אותו.
 
* הפלישה הראשונה – אורי משגב היה פעם חבר מרכזי בדבוקת שוקן, חבורת הזבל של גדעון לוי, עמירה הס, ב. מיכאל, רוגל אלפר ושאר הכותבים האנטי ישראלים. בשנים האחרונות חל בו שינוי. הוא חזר לחיק הציונות. הוא פרסם מאמרים ציוניים, יצא נגד מיתוס הנכבה ותקף בחריפות את עמיתיו לשעבר לדבוקה, והם השיבו אש והאשימו אותו בהתקרנפות ולאומנות. בתוך הדבוקה, הוא בלט באובססיה המטורפת שלו לנסיגה מהגולן. והנה, כאשר ממשלת בנט החליטה על התכונית הלאומית לפיתוח הגולן, הוא פירסם מאמר תמיכה, הפוך בתוכנו למאמריו בנדון בעבר. ממש חוזר בתשובה. אלא שמשהו מן האוטו-אנטישמיות דבק בו גם בגרסה החדשה, בדמות דוסופוביה קיצונית. למראה התמונות המרגשות של הכנסת ספר תורה לבית הכנסת של קיבוץ בארי, הוא איבד שליטה בפוסט שלוח רסן, שבו הציג את הכנסת ספר התורה – "הפלישה השנייה." כלומר, הכנסת ספר תורה לבית כנסת ביישוב יהודי שוות ערך בעיניו לרצח 85 אנשים, נשים וטף, חטיפת 26 ויש עוד ארבעה נעדרים. מעניין איזו פלישה חמורה יותר בעיניו.
את בית הכנסת בבארי הקימו חברי בארי. חברת הקיבוץ, רחל, היא האחראית על בית הכנסת. ספר התורה נתרם לזכרה של הפרמדיקית עמית מן, שבמשך 6 שעות טיפלה בגבורה ותחת אש בפצועים במרפאת בארי והצילה חיי אדם רבים, עד שנרצחה בידי הפולשים ב"פלישה הראשונה".
כמה נמוך אפשר לרדת? כמה בזוי אדם מסוגל להיות? עד כמה השנאה ליהדות יכולה להפוך אדם לחלאה? כשקראתי על הפוסט שלו, חשבתי על אלחנן קלמנזון מעתניאל, שכאשר שמע על מתקפת הטרור, יצא עם אחיו ואחיינו לבארי, ובמשך יממה שלמה חילץ איתם כמאה מתושבי הקיבוץ והציל את חייהם, עד שנהרג מירי המחבלים. הוא לא היה מגויס, אלא לצו מצפונו.
שמא הפלישה הראשונה לבארי, אליבא דמשגב, היא של שלושת ה"דוסים" האלה?
 
* מי יחלק את הנשק – חלוקת נשק לאזרחים, לנוכח צרכי הביטחון, היא צעד נכון, אם היא נעשית באופן מבוקר, מדוד ותחת קריטריונים ברורים. ברור שלא היינו נותנים למשפחת אלפרון, למשל, לחלק נשק לאזרחים על פי שיקול דעתה. אם כך משפחת אלפרון, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – הכנופייה הכהניסטית ופרא האדם העומד בראשה.
 
* מיליציות חמושות – ראש הכנופיה, שנבנה מהטבח, מנצל את האסון כדי לחלק באופן בלתי חוקי נשק לאזרחים, ללא קריטריונים. אם נשמע על מיליציות שישתמשו בנשק הזה כדי לממש את הדרך הכהניסטית, נבין באיזה פשע לאומי מדובר.
 
* להפוך מחולנו למספד – יש דמיון רב בין מחדל יום הכיפורים למחדל שמחת תורה, החמור ממנו אלף מונים. בין השאר, בכך שבשני המקרים האויב תקף אותנו בחג. בשני המקרים, זה לא היה במקרה, אלא לחלוטין במכוון. המועד המקורי של מתקפת שמחת תורה היה פסח. אגב, לפני עשור כתבתי תרחיש של מתקפה זהה (אבל דרך מנהרות), ותזמנתי את הסיפור לראש השנה. חמאס שתקף אותנו בשמחת תורה, ידע שזהו יום שכשמו כן הוא, יום של שמחה, יום של ריקודים ומחולות. מטרתם הייתה להפוך את מחולנו למספד. זה לא חדש. אנו זוכרים את טבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה ואת הפיגועים גדולים שנעשו בפורים, כדי להשבית את החגיגות.
התופעה הזאת מלווה את הסכסוך לאורך כל שנותיו, הרבה לפני קום המדינה. מאורעות תר"ף (1920) בירושלים פרצו בפסח. וההתקפה הערבית הראשונה על היהודים בא"י, הייתה בפורים תרס"ח, 1908. ביום זה תקפו ערביי יפו את היהודים במהלך חגיגות פורים בעיר. מאות פורעים ערבים, חמושים במקלות, תקפו את היהודים החוגגים. 15 חוגגים נפצעו. שלושה מהם נפצעו מירי. באותם אירועים, צעירים יהודים, חברי "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון", נערכו להגנה וקבוצה מהם אף נטלה יוזמה ופרצה לבית קפה שבו נערכו הפורעים ודקרה אחד מהם. המלחמה שפרצה אז נמשכת עד היום. טבח שמחת תורה הוא המשך ישיר של אותה התנפלות.
 
* חרון אפו – אני שמח מאוד שאצבע אלוהים פוצצה מחסן טילים של החות'ים בתימן.
 
* מזרה אימה – אילו הייתי במקום סינוואר והייתי רואה את המבט מזרה האימה של יואב גלנט, הייתי נכנע.
 
* יחיא סינוואר?! – ימות סינוואר!
 
* גדול מדעני המדינה – יום לאחר מותו של פרופ' הנרי קיסינג'ר, גדול מדעני המדינה בעולם, הלך לעולמו חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, גדול מדעני המדינה בישראל ומגדולי מדעני המדינה בעולם. אבינרי התמחה במגוון תחומי מדע המדינה – מחשבה מדינית, פוליטיקה השוואתית, יחסים בינלאומיים והיסטוריה פוליטית ואינטלקטואלית. הוא זכה כמעט בכל פרס אפשרי בארץ ובחו"ל, ביותר משישים שנותיו כחוקר ומרצה. פרופ' אבינרי הוא אחד מגדולי החוקרים בעולם של מרקס והגל ושל הקומוניזם והגוש הסובייטי. הוא גם חוקר דגול של הציונות, ובפרט של הרצל ושל תנועת העבודה. הוא פרסם וערך ספרים רבים ותרגם לעברית מכתביהם של מרקס ומרקוזה.
שלמה אבינרי היה אינטלקטואל מעורב מאוד, חבר במפא"י ובמפלגת העבודה וכיהן כמנכ"ל משרד החוץ בתקופת כהונתו של יגאל אלון כשר החוץ. עמדותיו במפלגת העבודה היו יוניות מאוד בשנות השבעים, אולם בתזוזה שמאלה של מפלגת העבודה, הוא נשאר הרבה יותר במרכז. הוא היה מפוכח וביקורתי מאוד כלפי הפלשתינאים, ולא נסחף לדמיונות, כאשר העובדות בשטח סתרו אותם. עמדותיו היוניות לא גרמו לו להתעלם מעובדת הסרבנות הפלשתינאית לשלום עם ישראל. הוא היה הוגה והיסטוריון ציוני בכל רמ"ח ושס"ה והרבה להתפלמס עם הפוסט ציונים. הוא דגל בערכי הסוציאל-דמוקרטיה של תנועת העבודה הציונית, וכאב את הדרך הקפיטליסטית שהחברה הישראלית נסחפה אליה. הוא האמין מאוד בחיים הדמוקרטיים של המפלגות, המעודדים את המעורבות וההשפעה של חברי המפלגות, והתנגד לפרסונליזציה ולתרבות הפריימריז שהשחיתו את המפלגות ומחקו את החיים האידיאולוגיים ואת הדמוקרטיה האמיתית בסניפי המפלגות ומוסדותיהן. הוא היה מראשי המתנגדים לבחירה הישירה לראשות הממשלה. הוא התנגד למשפטיזציה ולאקטיביזם השיפוטי, הזהיר מפני בג"צוקרטיה ותמך ברפורמות משפטיות ובראשן פיצול תפקיד היועמ"ש, אולם התנגד למהפכה המשטרית הקיצונית, שבה הוא ראה איום על הדמוקרטיה. גישתו בנושא הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים היתה מאוזנת, תופעה חריגה בשיח הדיכוטומי בנושא. הוא האמין מאוד בלאומיות ובדמוקרטיה ושלל את הדיכוטומיה המלאכותית ביניהן. הוא ידע שהלאומיות היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה אמיתית. כך בעולם הדמוקרטי כולו ובוודאי בישראל. הוא שלל גם את הדיכוטומיה המלאכותית בין לאומיות וסוציאליזם ודגל בחיבור ביניהם, בעולם ובוודאי בישראל, ברוח תנועת העבודה הציונית.
אבינרי עדיין לימד בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית כאשר למדתי תואר ראשון במדע המדינה, אך לצערי לא למדתי אצלו. הוא היה הדמות המרכזית בחוג, שמוקדם יותר הוא עמד בראשו. במשך השנים שמעתי הרצאות שלו, קראתי ספרים שלו ועד לאחרונה הקפדתי לקרוא את כל מאמריו ב"הארץ" ואהבתי להאזין לפרשנויותיו ברדיו. תמיד התפעלתי מחדות אבחנתו, מקוריות מחשבותיו, מניתוחיו המדויקים ומהידע האנציקלופדי העשיר והרב גוני שלו.
ביום שישי הלך אבינרי לעולמו. בן 90 היה במותו. יהי זכרו ברוך!
 
* טפילות מכוערת ובלתי מוסרית – פעמים רבות יצאתי נגד הטרנד של קבלת דרכון זר. כתבתי זאת מנקודת המבט הציונית הישראלית – האזרחות היא ביטוי לזהות. הזהות שלנו היא יהודית-ישראלית בלבד, והרצון בתעודת זהות נוספת מבטאת תלישות וחזרה לדמות של "היהודי הנודד", שהציונות מבטאת את היפוכה. זו היתה גם דעתו של פרופ' שלמה אבינרי, אך הוא נתן לכך זווית נוספת, מנקודת מבט של אותן מדינות שישראלים נוהים אחרי אזרחותם. "מי שמבקש היום דרכון גרמני, או פולני, או הונגרי, או רומני, לא באמת רואה את עצמו כאזרח של גרמניה, פולין, הונגריה או רומניה. תודעתן הלאומית והאזרחית איננה חלק מתודעתו, אין הוא משלם מיסים במדינות הללו ואין לו באמת עניין במה שמתרחש בהן. כל מה שהוא מבקש זה ליהנות מן היתרונות בלי לקחת חלק בנטל. זוהי טפילות מכוערת ובלתי מוסרית, ורק תחושת האשמה הכבדה המעיקה על האירופים מונעת מהם למתוח על כך ביקורת."
 
* היסטוריה עכשיו – אני מאזין בימים האחרונים בקשב רב להסכת (פודקסט) מצוין של ההיסטוריון פרופ' אודי מנור: היסטוריה עכשיו. ההסכת עוסק בהיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה ומן הסתם – עיקרו הוא תולדות הציונות. מנור הוא היסטוריון בעל ידע עצום וכושר ניסוח מעולה, השיח שלו אסוציאטיבי למדיי ולעתים הוא יוצא ללופים קצת ארוכים, אך תמיד שומר על קשר עין עם הנתיב המרכזי של הרצאתו. הכותרת של ההסכת כללית מאוד. הבלוג של מנור נקרא "אודי מנור, היסטוריון ציוני", והשם הזה ממצה יותר את זהותו. אודי, שהוא דעתן ופולמוסן מזהיר, מסתייף עם ה"חוקרים" הפוסט ציונים, כאשר הוא חמוש בנשק הסודי – העובדות ההיסטוריות, האמת ההיסטורית. כן, הוא מאמין שיש אמת היסטורית וסולד מהרלטיביזם הפוסט מודרניסטי. אני ממליץ בחום.
https://www.youtube.com/playlist?list=PLRtEYv5Ox9JX3oBA3BcLOr6c1QCnju-L7
 
* ביד הלשון: לוּט בערפל – כותרת הטור של נדב אייל במוסף השבת של "ידיעות אחרונות": "ועתידה לוט בערפל." מה פירוש לוּט? ראשית, אדגיש שיש לומר לוּט בשורוק (loot) ולא לוֹט בחולם (lot). בוודאי שאין לומר את השיבוש הנפוץ לוֹטֶה, שזה כבר שיבוש כפול. המילה לוּט פירושה – מכוסה. לוט בערפל – מכוסה בערפל. מעורפל. לא ברור. נדב אייל כתב זאת על המלחמה בחמאס – עתידה מעורפל.
מקור המילה הוא מקראי: "חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד" (שמואל א' כ"א, י'). לוטה בשמלה – מכוסה בשמלה, מוסווית.
מאותו שורש גם המילה לוֹט, בחולם (lot), שפירושה כיסוי. אפשר לומר שהשמלה שבה חרב גליית לוּטה, היא הלוֹט שלה. אנו משתמשים במילה הזו בעיקר בהקשר של טקס הסרת הלוט מעל יצירת אמנות. הלוט הוא כיסוי על היצירה, שמוסר בטקס השקתה.
עוד מילה שבאה מאותו שורש היא עֲלָטָה. עלטה היא חושך. החושך מכסה את הנוף, איננו רואים אותו, כאילו הוא מתחבא מאחורי לוֹט, והוא לוּט בחשכה.
כאשר נדב אייל כותב "ועתידה לוט בערפל," הוא מתכתב עם אמרתו האלמותית של יגאל אלון: "אדם שאינו מכיר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." אלון אמר את הדברים בטקס הקמת הוועדה הציבורית לחגיגות המאה לראש פינה.
אורי הייטנר