סיפור חיים
פרק ל"א
משיא כוחם – להתנגשות הבלתי-נמנעת
אי-אפשר להבין את התפתחות המאבקים הפנימיים במפא"י ללא התפקיד שמילאו "הפרשה" וההדחה, ואולם דומה שערכה של הדחת לבון היה דראמאטי יותר משהיה מעשי. תוצאותיה המשיכו אמנם להשפיע כקללה (או כגורל) על הדמויות המרכזיות שלקחו בה חלק. אך אלמלא הודח לבון, ואילו בן-גוריון היה מתפטר ופורש מההנהגה כבר אז – לא לבון הממורמר, חריף-הלשון והבלתי-אהוד על מרבית צמרת מפא"י, היה בא במקומו, גם לא איש מן "הצעירים" כדיין או פרס. המועמדים הטבעיים לראשות-הממשלה היו באים מקרב הדרג הבכיר של המנהיגות הוותיקה – אשכול וגולדה (שאכן היו ראשי-הממשלה הבאים של ישראל), או ספיר (שלימים סירב, אחר התפטרותה מראשות-הממשלה, לבוא במקומה). למועמדים כאלה, ורק להם, היתה מובטחת במאה אחוז תמיכת ה"גוש".
"הפרשה", שמערכתה הדראמאטית ביותר התרחשה על במת תיאטרון "אהל", היתה במידה מרובה "הצגה" שבה שיחקו הכוחות הפנים-מפא"יים את התפקידים שהיו מוכנים ומתאימים להם מטבעם ואת הקונפליקטים שלקראתם היו ערוכים עוד בטרם עלתה זו על הבמה הציבורית. ואם היו בניגודים אלה מזרעי היחלשותה-לעתיד של מפא"י – "הפרשה" לא גרמה אותם אלא המחיזה עבורם את המערכה האמצעית, שבה מגיעים הגיבורים המרכזיים (כמו בדראמה קלאסית, כשהם בשיא-כוחם) – להתנגשות הבלתי-נמנעת, ומנקודה זו, ומכוח אותה דינאמיקה שדחפה אותם עד הלום – מתחילה גם הידרדרותם, אף שלעיתים דומה כי היא נעצרת באמצעות פתרונות מדומים ואפילו ניצחונות ממשיים – המנסים להרחיק את הסוף הבלתי-נמנע.
וכפי שמקובל בדראמה קלאסית, כך גם כאן, לכל דמות היתה מבחינתה הצדקה מלאה לדרך שבה בחרה לפעול, היה אופי בלתי-ניתן לשינוי, והיתה השפעה ממשית של פעולותיה-בהווה-ובעבר על גורלה-בעתיד. ומן הסתם גם חלק ניכר מן הטענות והעדויות שהשמיעו הדמויות, זו כנגד זו – היו מבוססות.
 
*
בן-גוריון שב להנהיג את המפלגה, אך ניסיונותיו להרכיב ממשלה חדשה, לאחר התפטרותו, נתקלו בהתנגדו הולכת וגוברת מצד המלגות האחרות. נוצרה "קואליציית ניר" על-שם היושב-ראש החדש של הכנסת, נחום ניר-רפאלקס ממפ"ם, שנבחר בקולות רוב המפלגות שחברו לצורך זה יחד נגד מפא"י.
בשנת 1962, בתוך מחול-השדים הנמשך סביב "הפרשה", נוצרה בכנסת התארגנות של מפ"ם, אחדות-העבודה, הליבראלים העצמאיים (הציונים הכלליים) והמפד"ל, שכונתה בשם "מועדון הארבעה", ומטרתה היתה להקים ממשלה בלי בן-גוריון.
"זו ההתארגנות הפומבית הראשונה בתוך תנועת-הפועלים," קובע שרגא, "אשר שמה לה למטרה להדיח את בן-גוריון." ראשי מפ"ם ואחדות-העבודה הרגישו שהמצב במפא"י מתערער בגלל עיקשותו של בן-גוריון, וחשבו שהשעה כשרה לנסות לכבוש את השלטון במדינה.
בן-גוריון נאלץ להכריז על בחירות חדשות.
לבון וחבריו הקימו חוג פנימי, או סיעה, בשם – "מן היסוד", שהחלה להוציא דו-שבועון רעיוני-פוליטי. תומכי לבון אלה עדיין היו בתוך מפא"י, אך את הבחירות לכנסת החמישית ב-1961, החליטו להחרים וקראו לציבור להצביע ב"פתק לבן".
בבחירות הללו חלה ירידה ניכרת בכוחה של מפא"י, שהפסידה חמישה מאנדאטים ליריביה מימין ומשמאל, בעוד אשר בבחירות הקודמות לכנסת הרביעית, ב-1959, זכתה בתוספת של שבעה מאנדאטים. בן-גוריון התקשה להרכיב ממשלה, והוטל על אשכול לשמש שוב איש-האמצע, ולהרכיב ממשלה עבור בן-גוריון. המשא-ומתן הקואליציוני היה מן הממושכים ביותר שידעה הכנסת. השותפים ניצלו את היחלשותה של מפא"י והציגו תביעות רבות. לבסוף קמה ממשלה בראשות בן-גוריון, אבל הדי "הפרשה" לא שככו. בן-גוריון חזר ותבע הקמת ועדת-חקירה משפטית-ממלכתית שתפסוק בעניין. כלי-התקשורת, אינטלקטואלים, אנשי-התיישבות ואחרים, המשיכו לתקוף אותו בגלל הדחת לבון. לא יעבור זמן רב ובן-גוריון יפרוש סופית מן הממשלה, ובהמלצתו ייבחר אשכול לתפקיד ראש-הממשלה ושר-הביטחון.
לדעת נבון, שהיה מזכירו של בן-גוריון עד פרישתו, החל בן-גוריון מרגיש באותה תקופה שחבריו להנהגה, אשכול, גולדה, ארן, נמיר והאחרים – שוב אינם תומכים הו. הוא חש שהקבוצה שעימה פעל כל השנים נמצאת עכשיו נגדו, וזו הסיבה שהחליט כי הגיע זמנו ללכת.
 
"הפרשה" וההדחה החלישו את בן-גוריון וחיזקו את אשכול. תחילה – כמבטא ומנהיג עמדת הרוב במפלגה, רוב שלמרות הדחת לבון אינו מקבל את תביעת בן-גוריון וגם לא את תביעת לבון – להמשיך ולעסוק ב"פרשה". ואחר-כך – כמי שאיפשר, באמצעות ההדחה, לבן-גוריון לחזור בו מהתפטרותו. ומאוחר יותר – כמי שהקים לבן-גוריון את ממשלתו האחרונה. "הפרשה" גרמה לבן-גוריון להיעשות צד בוויכוח. אשכול היה לדמות המרכזית.
בעיני רבים בעם ניראה עתה בן-גוריון – שכנפיו קוצצו, שאבד זוהר דמותו, ואשר חש לפתע את תלותו באשכול – כמי שאינו מסוגל לשאת זאת, ולימים גם לא לסלוח ליורשו על כך. ואילו מקורבי בן-גוריון המשיכו לראות בעמדתו רק את ההתעקשות על קבלת העיקרון המשפטי.
 
*
שרגא מילא תפקיד מרכזי, אמנם – מאחורי-הקלעים, במערכה – "ההדחה", מתך הצגת "הפרשה" – אך בה בעת התחוללה בו-עצמו ראשיתה של דראמה, שעתידה להיות אחד הפרקים המכריעים והקרועים ביותר בחייו. בהיותו בשיא-כוחו, בעוד נידמה לו שהציל את המפלגה לבן-גוריון ואת בן-גוריון למפלגה ואת שניהם למדינה – הוא עתיד לעמוד במבחן-נאמנות, אשר בדראמה היסטורית מתרחש, בדרך-כלל, שעה שהגיבור, אשר בעיניו המלך והממלכה חד-הם כל שנותיו, צריך לבחור בין נאמנות למלך לבין נאמנותו לממלכה.
 
*
על האמונה העזה שחש שרגא כלפי בן-גוריון מספר מיכה אלמוג:
"נסענו יחד בדרך לנצרת-עילית. שמענו ברדיו את אחד הנאומים של בן-גוריון. 'מיקה, זה עושה לי שלשול. הזקן הזה מרגש אותי ומרגיז אותי. אנחנו מוכרחים לרדת פה באיזה מקום. כשאני שומע אותו – אני מתרגש. אני לא יודע מה יהיה. מה יהיה עם העם. מה יהיה עם המדינה. אני מוכרח שוב להיפגש איתו.' דברי שרגא."
 
*
תקופה זו, "הפרשה", והבחירות שלאחריה (שבעקבותיהן לקה בחולשה כללית והתאשפז בבית-החולים בילינסון, במקביל לדבורה שעברה שם ניתוח כיס-מרה) – היתה גם תקופה של שינויים בחייו של שרגא.
שרגא, שהיה שותף מרכזי ל"מסע ההתעוררות" שיזם אלמוגי ולהצעת ההדחה שהביא אשכול – שילם על כך ב"תקר" משמעותי עם חלק מחבריו ב"גוש".
כאשר עשה יד אחת עם פרס ואלמוגי, במאבק למען בן-גוריון, הצטרפו אליו רק חלק מצמרת ה"גוש" – אלפרט, זילברמן, שביט, שפירא וסורקיס, בעוד חלק ניכר מאנשי ה"גוש" – רבינוביץ, שכטר, וינר ואחרים – הצביעו נגד הדחת לבון. כלומר, כשמדובר ב"עסקת חבילה", של תמיכה בבן-גוריון הכוללת את כל "צעיריו" (רפ"י לעתיד) – נקרע ה"גוש" בין שתי נאמנויות, והפעם לא התגבשה בו עמדה אחידה.
דווקא על רקע זה בלטה עוד יותר הצלחתו של שרגא בגיוס הצירים להשגת רוב להדחה. עמדה זו, שהיה בה לא מעט מהצלת בן-גוריון, לא נשכחה לנצר והיא העלתה אותו שלב נוסף בסולם ההגמוניה במפא"י.
"כשותפם של פרס ואלמוגי, כאיש שנתן את ידו לתמיכה בבן-גוריון, הוא איבד ללא ספק ממידת האמון שרחשה לו צמרת תל-אביב, אבל קנה לעצמו דריסת-רגל איתנה בצמרת האמיתית." (ישעיהו בן-פורת: "מי אתה שרגא נצר?", "ידיעות אחרונות", 1962).
עם זאת, לשרגא היתה, בעיני בן-גוריון, ובעיני אחרים במרכז הפוליטי שהתהווה עתה מחדש – תכונה נוספת שחסרה לרבים מחברי הצמרת של מפא"י – שרגא לא ראה עצמו כמתמודד על תפקיד מרכזי כלשהו, אף לא על משרת מזכיר המפלגה. פעילותו לא העמידה אותו בתחרות עם המתמודדים בצמרת, וכך התבצר לו מעמד מיוחד.
אשכול לא חתר אמנם להיות מועמד לראשות-הממשלה, אך באופן טבעי נחשב עתה יורשו של בן-גוריון, מקובל על רוב המחנות במפלגה ועל אותן מפלגות שבאות בחשבון להקמת קואליציה עם מפא"י.
 
*
לימים, בינואר 1973, במלאת לשרגא שבעים וחמש שנים, תיארוֹ שמעון פרס, במסיבה שנערכה לכבודו במועדון "יחדיו":
"כשאני מסתכל אחורה, למפלגה היה תמיד שרגא, אינני בטוח אם לשרגא היתה תמיד מפלגה. הייחוד של שרגא היה איזון בלתי-רגיל בין החוכמה לבין האמביציה. חוכמה היתה לו, מספיקה לכמה שרים. אמביציה היתה לו – שלא להיות שר. לכן עורר אמון."
 
*
ב-1962 הוקמה לשכה מצומצמת שבאה להחליף את המזכירות הארצית של מפא"י, שתפחה ומנתה כשלושים חברים. הלשכה מנתה שבעה חברים: אשכול ברקת (שהחליף את אלמוגי בתפקיד מזכיר המפלגה), דיין, נצר, בקר (שבא אחרי לבון בתור מזכיר ההסתדרות), חושי וישעיהו.
בן-גוריון, שהיה עדיין ראש-הממשלה אך כבר בקרע עם חלק ממפלגתו, הוזמן להשתתף אך בא רק לשתיים מישיבותיה. ואילו שרגא: "הצטרפותי יכולה להתפרש כהכרה פורמאלית במעמדי במפלגה, הכרה שבה לא הייתי מעוניין למעשה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 55).
 
במקביל לאותה תקופה ב-1963, והוא כבן שישים-וחמש, יצא שרגא לפנסיה לאחר תקופת עבודה בת כשלושים ושבע שנים במחלקת הניקיון העירונית. הוא היה פנוי עתה, לראשונה בחייו, לעסוק כל-כולו, וכרגיל בהתנדבות, בעבודה הציבורית והמפלגתית בתחומים שהעסיקו אותו גם קודם: הנהלת הקואופראציה הצרכנית, "המשביר המרכזי", חברות במועצת פועלי תל-אביב ובוועד הפועל של ההסתדרות, ריכוז הפעילות המוניציפאלית במפלגה. מכלול הקשרים והמינויים של מזכירי הסניפים, מועצות הפועלים, האגודות הצרכניות, חברת "בית ארלוזורוב" שבידיה מרוכזים נכסי המפלגה, ועוד.
נוסף לכך, הקשר ההדוק, היומיומי, עם שכונות תל-אביב, עם ה"רחוב", עם עיירות-הפיתוח ועם המנהיגות השכונתית והעדתית, יוצאי תימן, בוכרה, בולגריה, צפון-אפריקה, קאווקאז, עיראק – ומי לא?
בכל אלה לא חיפש שרגא סמלי-סטאטוס ולא "קידום אישי". גמולו היה עצם העשייה, שהאמין בה והיה מסור לה כל-כולו, וכן הקרינה ששבה אליו מאלה שעימם עבד. קשרים אלה, עם השכונות וערי-הפיתוח, התבטאו בדרך-כלל בסיוע לפיתוח המקום באמצעות הקמת מפעל תעשייתי, מרכז קהילתי, והבטחת מקומות תעסוקה ומוסדות תרבות, תוך שמירה מתמדת על המימד האנושי והקשר האישי.
אומרים רינה ומשה:
"הקשר והמעורבות של אבא היו חזקים ומשמעותיים. הכול היה מגיע הביתה, לשולחן המשפחה – לדיווח, לעצה, לדיון, עד כי חשנו עצמנו תמיד כחלק מהנושאים, והם הפכו לחלק מאיתנו. היינו ילדיה של מחלקת הניקיון בעיריית תל-אביב. אוהדיה של 'שמשון' תל-אביב. חבריהם של ילדי הכרם ושכונת התקווה. בני-בית בצרכניות, ב'המשביר המרכזי', ב'הארגז' ב'פיניציה'..."
 
קבוצת הכדורגל "שמשון" של "כרם התימנים" בתל-אביב, הוקמה ביוזמתו ובתמיכתו של שרגא. השיחות הקשורות לייסודה ולהפעלתה התנהלו במיטבח של דבורה. שרגא אהב כדורגל? לא. את הכרטיסים שקיבל לתחרויות, היה דואג להעביר לקרוב-משפחה צעיר, אוהד ספורט מושבע. אך שרגא ראה ב"שמשון" חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה, כפי שעולה מרישום שיחה שהיתה לו עם בן-גוריון:
 
בן גוריון: "מה, יש לך 'שמשון'? שמעתי שיש לך קבוצה ספורטיבית."
שרגא: ""באתי למסקנה שנחוצים אירגוני ספורט לכרם-התימנים ולפרברים, כדי שימשכו את הנוער ויעזרו לו להתרחק מהפשע."
בן-גוריון: "מתי הם משחקים?"
שרגא: "בשבת יש משחק של הקבוצה, ביפו."
בן-גוריון: "ואם ארצה לבוא, תיקח אותי?"
שרגא: "בן-גוריון, אתה שוכח שאתה ראש-ממשלה ושאתה גר בשדרות הקרן-הקיימת. כדי להגיע ליפו תצטרך לנסוע, וזה יהיה חילול שבת. אף אחד לא יאמין שהלכת לשם ברגל."
בן-גוריון: "אז מה, אתה מתנגד שאראה תימנים משחקים?"
שרגא: "אני לא מתנגד, אבל עליך לבוא פעם אחרת. אם יהיה משחק טוב באמצע השבוע, אז נלך."
בן-גוריון: "אני מכיר אותך. אתה לא תעשה הדבר הזה."
 
שרגא מודה שכלל לא התכוון לקחת את בן-גוריון למשחק, כי פחד להביאו ל"זירת הקרב" שבין "שמשון" ל"בני יהודה", מקום שלא תמיד הבטיח את שלומם ושלמותם של הצופים.
 
 *
ב-1962 הגיעו שרגא ודבורה לניו-יורק, לבקר את משפחת בתם רינה, שלמדה אז באוניברסיטת קולומביה.
רינה: "אבא ואימא ידעו לשמר, בכל דרך חייהם, את ה'ביחד' וה'לבד' בינם לבין עצמם. ואחר-כך גם בינם לבין ילדיהם. הקפידו על נסיעות של 'ביחד' – כנסיעה זו, וגם 'לבד' – איש-איש בתפקידו. אבא לאירופה, לסיורים הקשורים לקואופראציה, ואימא לכנסים שהיו קשורים לעבודתה בכנסת ומחוצה לה. נסיעות ה'ביחד' הקבועות שלהם היו בדרך-כלל למשפחה ברמת-יוחנן, ולמשפחה בירקונה שעימה, ועם האחיות האחרות של אימא – שמרו כל חייהם על קשר חם, אוהב, קבוע, מסייע בעיתות צרה וכאב, והומה ומשתתף בעיתות שמחה.
"פעמיים בשנה, לפחות, היו נוסעים לבית-הבראה הסתדרותי, כשבאמתחתם ספרי 'הספריה לעם' האחרונים של 'עם עובד', שאותם הקפידו לקרוא בעת חופשתם, ואף לערוך אחר-כך דיון משותף עליהם עם רעיהם לחופשה, בדרך-כלל משפחות אבידר, ימימה ויוסף, וחברים קבועים נוספים.
"על ה'ביחד' של אבא ואימא אפשר לספר ולספר. דפי חייהם שזורים היו קרינה של אהבה, של אמון הדדי בלתי-רגיל, מסכת חיים נפרדת ומשולבת, שהאיזון – היה בה התשתית. כמה זוגות מוצאים, שאחרי יותר משישים שנה של חיים יחדיו, עדיין יושבים זה בצד זה ערב-ערב, כשידיהם שלובות, עיניהם מדברות, מספרות זה לזה, וליבותיהם הומים זה לזה..."
 
*
את נסיעתם לארה"ב ניצלו שרגא ודבורה גם לטיולים, להכרת הארץ ואנשיה, ולמען מגבית ההסתדרות. השניים ביקרו והִרצו בערים אחדות. בברוקלין, בדרכם להרצאה מטעם ה"פארבאנד" ומפלגת "פועלי-ציון", נכנסו לחנות צילום. כאשר זיהה המוכר את דבורה כישראלית, שאל אותה, בעברית, מיהו זה המחכה לה בצד.
ענתה דבורה: "זה בעלי, שרגא נצר."
"מה, שרגא נצר? זה שהוריד את פנחס לבון?"
שרגא נדהם. מניין אותו מוכר בברוקלין מכיר בכלל את שמו? מסתבר, שהעיתונות היהודית באמריקה (לדברי ישעיהו בן-פורת: "בסיועו של ישעיהו אברך"), דאגה להציג את שרגא בתארים כגון: "אישיות שנייה-במעלה אחרי בן-גוריון," "יד-ימינו של בן-גוריון," "הדיקטטור של מפא"י," "השולט בעניינים," "הדיקטטור של ההסתדרות," ו"המושך בחוטים."
 
*
שרגא התייחס בלגלוג לתארים הללו. לימים, בספרו האוטוביוגראפי, שב והצהיר כי לא היה מושך בחוטים ובוודאי שלא מאחורי הקלעים, וכל מה שעשה, בתחום הפעילות הציבורית, היה לא משום ששאף להגיע לעמדות כוח והשפעה אלא בדרך של התפתחות טבעית ובמהלך עבודה יומיומית אפורה ומייגעת-למדי בין "עמך" ישראל, שאותם אהב.
ואולם, ההדים התקשורתיים לאותו ביקור בארה"ב, הפחידו כנראה את ראובן ברקת, שהחליף את אלמוגי כמזכיר מפא"י. ברקת חשש פן עתה, משנעשה שרגא, כביכול, מיספר שניים במפלגה, ועיניו אינן נשואות לתפקיד ממלכתי – הוא רוצה לרשת את מקומו כמזכיר מפא"י.
 
כשחזר שרגא מהביקור בארה"ב, הזמין אותו בן-גוריון לשיחה בביתו שבשדרות הקרן-הקיימת, בנוכחות ברקת, ואמר לשרגא:
"הבוקר היה אצלי ברקת ואמר, שאינו יכול להסתדר איתך במפלגה. יש לך השפעה רבה מדי בכל הקשור לעניין ה'גוש' ויותר מדי קשרים. גם אם אין לך כוונה מוצהרת להשתלט על המפלגה, הפעילות הפוליטית שלך במפלגה אינה תמיד לרוחו.
"ואני אמרתי לברקת: 'מה זאת אומרת לא לפי רוחך? אני מכיר את שרגא כבר שנים. הוא עבר כבר את כל המזכירים שהיו, וכולם נשארו בחיים. בתחילה הם מתנגדים ואחר-כך משלימים. אם אתה, במשך שנה, לא השלמת – תחפש את הסיבה אצלך." ("רשימות מפנקסי", עמ' 14).
 
הבירור הסתיים בכך שבן-גוריון הודיע לברקת שעליו להשלים עם כך ששרגא לא שואל כל אחד, ועושה מה שהוא רוצה. ואם לא ישלים ברקת עם כך, לא יוכל להיות מזכיר המפלגה, ולא משום שבן-גוריון אינו מעוניין בו לתפקיד הזה. "לכו הביתה ותסתדרו ביניכם. יותר אני לא רוצה לראות אתכם אצלי בבירורים אישיים."
 
הפגישה התקיימה בסוף שנת 1962, חודשים אחדים לפני פרישתו הסופית של בן-גוריון מראשות-הממשלה. התקופה – דמדומי-שלטונו של בן-גוריון. הביקורת עליו גואה מבית ומחוץ, ואילו הוא מתחפר בתביעתו, הנתפסת בעיני רוב חבריו, והציבור, ככפייתית וכקנטרנית – להקים ועדת חקירה משפטית ל"עסק ביש" ול"פרשה".
ניסים אלוני מעלה בתיאטרון הקאמרי את מחזהו "המהפכה והתרנגולת", העוסק בפרשיה ישנה הקשורה בתרנגולת שהלכה לאיבוד ובבעליה, גברת זקנה שמושלת בבני האי פיטקרן, צאצאי המורדים של ספינת ה"באונטי". הזקנה משגעת את נתיניה בדרישתה לצדק, עקב אובדן התרנגולת שלה. הפארודיה והסאטירה שבהצגה היו מובנות היטב לקהל הצופים.
 
*
דווקא בתקופת-דמדומים זו הרקיעה שחקים אגדת כוחו הבלתי-מוגבל של שרגא נצר. הוא נתפס לעיתים בראי העיתונות כנציג מנגנון מפא"י, המסכן כביכול את הדימוקראטיה (מנגנון שהוא וחבריו בנו כדי לשמור על יציבות המפלגה ועל הישרדותה). חלקים אלה בציבור אהבו לשנוא את ההנהגה המפא"ית ואת דמותו של שרגא, שנשארה לוטה מיסתורין משום שלא חשף את עצמו לתקשורת.
 
דוד לאזר, עיתונאי ופובליציסט ידוע, פירסם בגיליון ה-28 לדצמבר 1962 של "מעריב" מאמר בשם "ויהי בישורון מלך..." – שהוקדש לשרגא נצר ובו נכתב בין היתר:
 
"דומה שזה מצלצל דווקא די טוב: שרגא הראשון, הוד מלכותו שרגא ירום הודו.
"מה יש? מדוע זה כה מפליא ומפתיע. האם גם בלא-הכי – כלומר, בלי כתר במלכות – אינו מושל בכיפה? אכן, קטונו מן הכבוד להכיר אישית את המועמד שלנו לכס המלוכה. אך גם יודעי חן מספרים לנו השכם והערב, כי על פיו יישק 'דבר', כי אין מינוי לשום תפקיד פחות או יותר מרכזי במדינה בלי הסכמתו, כי מי שלא נרשם ב'פנקסו' המפורסם אין לו כל סיכוי להתמנות למזכיר סניף המפלגה באשדוד או ברמלה, ואפילו לא לשגריר באחת הבירות המכובדות ביותר – אז למה לא לתת, כמו שאומרים אצלנו, גושפנקה רשמית למצב מיוחד זה – ולא... להמליך? אם הוא האיש היחיד במדינה שלנו הרשאי להגיד לא לזקן בנוסח 'זה לא יילך, בן-גוריון!' – ואז זה באמת לא הולך! – אזיי עם כל הכבוד והענווה אנו שואלים – מדוע לא?... מדוע לא להחזיר את העטרה ליושנה, אם בין כה וכה הוא – מולך?..."
 
*
מצד שני, בשכונות, בערי-הפיתוח, בחוגי בעלי-המלאכה, במרכזי העשייה של מפא"י – הכירו והוקירו את עשייתו של שרגא, את עזרתו היומיומית בטיפולו במאות נושאים. פגשוהו בסיוריו, בביקוריו אצלם בשמחות, ובשעות צרה ומצוקה. התרשמו מעממיותו, וידעו שאוזנו קשבת לבעיותיהם.
התל-אביבים הכירו את דמותו השחוחה-מעט, הלבושה בסגנון לא-"פועלי", לא-"צברי". יכלו לראותו מוקדם בבוקר, לאחר שסיים כבר "יום עבודה" בעיריית תל-אביב, יושב בקפה "ורד" שברחוב דיזינגוף, וכן ב"ירדן" ו"ארלינגר" בבן-יהודה, או ב"אקסדוס" בז'בוטינסקי וב"תנובה" שבפינת פרישמן-הירקון, מקומות מיפגש קבועים לו ולחסידיו, על מנת לדון ולהחליט בנושאים שונים.
אך בכלי-התקשורת לא נחשף, וגם לא השתמש.
בכל פעילותו העניפה לא טרח לעשות לעצמו, או לנושאים שעסק בהם – "יחסי ציבור" בעיתונות. להיפך, הוא החזיק את העיתונאים קצר. לא היה תלוי בהם. מצידו – שיכתבו מה שעולה על דעתם. ממילא יסלפו מה שיאמר באוזניהם. חבל על הטירחה.
 
*
ביקורת רבה הוטחה בימים ההם במפא"י. היו שטענו כי היא מפלגת בחירות המונית המחזיקה, לשם קיומה, מנגנון חזק, שהוא בעל תנופה ויכולת, אך גם מלא "כדאיניקים". מנגנון השוקד לגבשה כמפלגה עממית, חזקה ומלוכדת, ולכן המישור הערכי, הרעיוני, ההתחדשותי – אינו נחשב במפלגה אלא אם הוא מתאים עצמו לצרכי המנגנון.
האינטלקטואלים של חבורת "מן היסוד" ניסו להעלות את הדיון המפלגתי לרמה אידיאולוגית, והביקורת שלהם היתה שירידתה של מפא"י נובעת מהיעדר התחדשות רעיונית ודימוקראטית אמיתית במפלגה. מהעדפת "אמצעים" על פני "ערכים".
האומנם? האם האידיאולוגיה היא שהיתה שומרת ואף מחזירה, בבוא היום, למפלגה את כוחה האלקטוראלי – אז אולי מוטב היה אילו המשיכו לעמוד לרשות המפלגה ההמונים, ששרגא נצר וחבריו השכילו להיות קשורים אליהם, להכירם, לטפח מהם מנהיגים מקומיים בשכונותיהם (ואף לקדמם לתפקידים ארציים במפלגה, בהסתדרות ובמישור הממלכתי), לחפש מענה לבעיותיהם – וגם להביאם לקלפי ביום פקודה – ובכך איפשרו למפא"י כשלושים שנות שלטון ראשונות רצופות במדינת ישראל?
ייתכן שהתהליכים החמורים לעתידה של מפא"י התחילו להתרחש אז, ודווקא בעשירונים התחתונים, בקרב אלה שלא לקחו חלק בוויכוח אם נחוצה למפלגה "התחדשות" אידיאולוגית. בהם חלה כמין התבקעות שכבות ממושכת, איטית, תת-קרקעית – של התרחקות אמוציונאלית של בני עדות-המזרח, ובעיקר הדור החדש – ממפלגת ההמונים, אשר בעומד בראשה, דוד בן-גוריון, ה"אחד בדורו" – האמינו בשנותיה הראשונות של המדינה כבמשיח. התרחקות אשר ספק אם התחדשות אידיאולוגית ויתר דימוקראטיה פנימית במפא"י – היו יכולים לשנותה מן היסוד.
אהוד בן עזר
המשך יבוא