אתחיל בכך ש"גן קופים" הוא סרט מרתק, יצירתו המופלאה של הקולנוען המחונן אבי נשר, והמלוהק במיטב השחקנים – באמת כולם שיחקו לעילא, אבל אני מבקש לציין במיוחד את אדיר מילר, הגיבור הראשי של הסרט, ושעל דמותו נסבה כל העלילה. מסתבר שמילר, היוצר והמבצע הומור, הוא שחקן אופי מהטובים ביותר, ועל כך כבר נוכחנו בסרט החזק "פעם הייתי". הפליאו לשחק גם שני כהן, סוזנה פפיאן ועלא דקה, אבל את ליבי שבה במיוחד ערן זרחוביץ' בתפקיד קטן של מבקר הספרות, אוריה חרמון – קטלן שמתפקע מחשיבות עצמית.

נושא הסרט הוא ניסיונו הנואש של הסופר הנידח אמיתי קריב להתגבר על ניכור המילייה הספרותי כלפיו, על ידי זה שהוא ממציא חוקרת הכותבת, כביכול, דוקטורט על יצירתו, והספר שיופק מהדוקטורט אמור לפלס את דרכו אל לב הקונצנזוס הספרותי.

את הנושא לסרט שאב אבי נשר מאלי אשד, אשר תיאר בפניו את אירועי חייו הפתלתלים של הסופר ראובן קריץ. למרות שכאמור, אהבתי מאוד את הסרט, שנוצר בכישרון גדול, אני חש כאב כלפי ראובן קריץ, וגם חש שנעשה לו עוול לא קטן.

אתחיל בכך שהיתה לי היכרות קרובה עימו – הוא היה המורה שלי לספרות בתיכון, מורה מרתק ואהוב, בעל ידע חובק עולם, ויחס חברי כלפי חניכיו. בעקבות ההערצה הגדולה שלי כלפי אישיותו, קראתי את ספריו, שיצאו בימים הרחוקים ההם לאור: "בוקר חדש", "חטאת נעורים", "שנים של תכלת", "נפנוף של מטפחת". לימים, לאחר שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה, באתי לשמוע את הקורס שלו באוניברסיטת תל-אביב, וגם רעייתי הצטרפה אליי, ושנינו התענגנו על דבריו. קריץ היה גם חוקר ספרות מחונן, ומדריך חכם ויעיל עבור קוראי הפרוזה והשירה. ספרו "על שירת רחל" הוא ממש פנינה. אזכיר גם את "איך לנתח יצירה ספרותית", "בדרכי השיר", ואת שלושת הכרכים שכתב יחד עם בתו אורי קריץ (פרופסורית במכללה באוקלהומה) – "סיפורי קיבוץ" – ספר יען שממש חובה לשכון אצל כל אוהב ספרות, ובוודאי אצל מבקרי ספרות – ממש מפעל חיים. וכן, הוא תרגם את הספר של ג'ורג'ו באסאני "גן פינצי קונטיני", תרגום שהיה לרב מכר.

למרות שהיו באמתחתו יותר פרסומים מאשר לרבים מהפרופסורים בחוג לספרות, הוא לא זכה לקידום לדרגת פרופסור, ואכזבתו גרמה לו לרדת מהארץ בשנות התשעים של המאה שעברה, וקיבל משרת פרופסור בהיידלברג שבגרמניה. ב-2006 ראה אור הלקסיקון שחיברתי על "סופרי ההווה", והוא בביקורו בארץ עם בת זוגו הגרמנייה, הגיע לביתנו כדי לקבל עותק של הספר הזה. דיברנו, כמובן, אנגלית כדי שבת הזוג תוכל להבין. השתדלתי לא להציק לו בשאלות שניקרו במוחי, אבל נקל היה לחוש בחיוכו העצוב – סופר עברי רב פעלים, מבלה את זיקנתו בגרמניה.

שוב, אין לי טענות לסרט, שהוא באמת נפלא, וידוע שהעברה ממדיום למדיום, משאירה מרחב רב לדמיונו של היוצר – אני רק בא ליישר הדורים לגבי חייו ואישיותו של ראובן קריץ: לא היה לו שום קשר לגן קופים ברמת גן – ברמת גן נולד אבי נשר, שביקר בילדותו במקום זה. קריץ נולד בווינה ב-1928, ועלה ארצה עם אביו ב- 1938, והשניים התגוררו בקיבוץ מזרע שבעמק. לסיפור הדוד הרופא שהשאיר ירושה, בית ברמת גן ושלדים בחדר השינה, לא היה שום קשר לחייו של קריץ – אביו, ד"ר אריה קריץ, היה רופא ילדים בקיבוץ. וכן, אני מניח שהשם "גן קופים" בא לרמז דבר מה באשר לדמותו של ראובן קריץ – אם אמנם כך – לי זה מכאיב.

את הספר הראשון שלו "בוקר חדש" פירסם קריץ בספריית פועלים, והתפלץ מאינספור השגיאות והשינויים שעורכי ההוצאה הרשו לעצמם. משום כך, וגם משום שהתקשה לפרסם את פי עטו בהוצאות, הוא יסד הוצאה עצמית בשם "פורה" (על פי הפסוק מישעיהו ס"ג 3: "פורה דרכתי לבדי, ומעמים אין איש איתי..." כשהרמז ברור – זאת הוצאה עצמית).

זה נכון שחלק מכתביו נחתמו בשם ריקי קלר, משום שסבר, מן הסתם, שעתה יש בעיקר לסופרות סיכוי לחדור אל ליבו של הציבור. זה לא נכון שאימן צעירה בורה לשחק את הדוקטורנטית גל שנער מקולורדו, שכביכול חיברה מחקר שלם על יצירתו. זה נכון ששלח נערה בת 16 להוצאת ספרים להציג את כתב העט[?] שלו לספר "אחות קטנה", שוב מן הטעם שלצעירה יש יותר סיכוי במילייה הספרותי מאשר לסופר נידח. שוב, הוא לא אימן שום אישה שתופיע כדוקטורנטית, אבל באמת כתב מחקר מקיף ומעמיק על יצירתו, ופרסם אותו בשם העט רותי שמיר.

מאחר שסיפור גל שנער לא היה במציאות, הרי גם כל פרשת ההתאהבות של הצעירה הבורה מרגו מאי בבמאי הערבי-איטלקי היא פרי דמיונו של יוצר הסרט, וכמוה גם סיפור הסרט שחושף את הרמאות של הסופר אמיתי קריב – לא היה ולא נברא. בסרט קריב אורז מזוודות לרדת מהארץ, וחוזר בו כאשר מרגו מאי משקרת למבקר הקטלן כדי  לצאת להגנתו. לדאבון לב, ראובן קריץ ירד לגרמניה, ושם נפטר בגיל 92.

ניסיתי לעשות מעט צדק עם אדם יקר ואהוב, שבאמת היה סופר נידח ואקדמאי נידח שלא בצדק.

משה גרנות

אהוד: באחד הימים כבר לפנות ערב לפני שנים רבות נתקלתי ברחוב שבו גרנו בתל אביב, רחוב הקליר, בראובן קריץ הבא מולי נושא תיק גדול. הוא נראה מאוד מופתע ונבוך. אמרנו שלום כאילו נפגשנו במקרה, והמשכתי הלאה. כאשר הגעתי לתיבת הדואר בבניין שבו גרתי מצאתי בה רומאן חדש של ריקי קלר. כנראה שהוא חשש לשלוח את הספר בדואר, שכך תיוודע זהותו האמיתית של השולח-הכותב ולכן טרח להגיע רגלי לכתובת שלי, ומן הסתם גם של אחרים – ולהניח שם בעילום שם את הספר. רק שלא לקח בחשבון שהוא עלול לפגוש אותי ברחוב!