* לשם מה להיות ראש הממשלה – אם למצות במשפט אחד את הטעם הראשוני, הבסיסי, להקמתה של מדינת ישראל, זה כדי שלעולם לא יקרה ליהודים מה שקרה בנגב המערבי בשמחת תורה. לשם כך קיימות ממשלות בישראל. לשם כך קיים צה"ל. וראש הממשלה הוא האדם שאחריותו להבטיח זאת.
הטבח בנגב המערבי הוא האסון הנורא ביותר בתולדות הציונות. הוא הכשל הנורא ביותר בתולדות המדינה. הוא המחדל החמור ביותר של ראש ממשלה כלשהו.
והנה, נתניהו וחסידיו השוטים מסבירים שאין לו שום אחריות. קודם כל, מה אתם מאשימים את נתניהו? מה, הוא עשה את הטבח? תבואו בטענות לסינוואר.
אני מודה ומתוודה שמעולם לא שמעתי טיעון מטומטם וילדותי יותר. אם זה היה תלוי באויבינו, היינו מושמדים בכל יום, שלוש פעמים ביום. אבל יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו ממשלה, יש לנו ראש ממשלה, כדי להבטיח שזה לא יקרה. אם שוער יחטוף שלושים שערים במשחק, הוא יגיד: מה אתם רוצים ממני? אני הבקעתי את הגולים? היריב הבקיע גולים? הרי ברור שזה אבסורד. קל וחומר, כאשר מדובר בחיי אדם.
והטענה השנייה – הוא לא אחראי. צה"ל אחראי, שב"כ אחראי, האופוזיציה אחראית, בנט אחראי, המחאה אחראית, בג"ץ אחראי, היועמ"שית אחראית, אהוד ברק אחראי, אהרון ברק אשם, התקשורת אחראית, כולם –  רק לא ראש הממשלה. מה הקשר של ראש הממשלה? איזו השפעה יש לו? הרי ידיו כבולות. וזאת אומר מי שהיה ראש הממשלה 14 שנים, ראש הממשלה הדומיננטי ביותר שהיה אי פעם בישראל, והוא שהכתיב והשריש את תורת הביטחון שקרסה והתפוררה בשמחת תורה.
אם ראש הממשלה הוא עד כדי כך חסר השפעה, אז לשם מה, לכל הרוחות, אתה ראש הממשלה? למה לך? לשם מה אתה נלחם בשיניים ובציפורניים להיות תמיד ראש הממשלה? הרי תמיד ביקשת את המנדט כי אתה "מר ביטחון", כי אתה "מגן ביטחון ישראל", כי אתה "חזק מול חמאס", כי כשאתה ראש הממשלה הטרור מריח עוצמה ונרתע. פתאום, כאשר כשלת, אתה לא אחראי לכלום? פתאום אין לך השפעה?
אז מה, ריבון העולמים, תפקידו של ראש הממשלה? להסביר ש"אלה החיים"? 
 
* לחשוק שיניים – שרי המחנה הממלכתי הצביעו בכנסת נגד התקציב. על פי החוק, שר שהצביע בכנסת נגד הממשלה או נמנע – דינו כדין מי שהתפטר מן הממשלה. כאשר מדובר בהצבעה על התקציב, שאם אינו עובר – הממשלה נופלת, על אחת כמה וכמה.
החוק אינו אוטומטי. יש מנגנון כדי להוציא אותו לפועל. האמת היא שזה תלוי בעיקר בראש הממשלה. אם הוא רוצה לפטר אותם הוא יעשה כן. אם לא – הם יוכלו להישאר. כלומר, הסוגייה החוקית הפרוצדורלית פתירה.
אני בוחן זאת מהצד הציבורי, המוסרי, הממלכתי. התקציב הוא אופן מימוש מדיניותה של הממשלה. אם אינך תומך במדיניותה – מה אתה עושה בה? עליך להתפטר.
זה נכון. בכל מקרה אחר, הייתי קורא לאותם שרים להתפטר. ואלמלא התפטרו, היה זה ביטוי לדבקות בכיסא ואחיזה בקרנות השלטון. אבל המקרה של המחנה הממלכתי בממשלה הנוכחית שונה.
המחנה הממלכתי לא העלה על דעתו להצטרף לקואליציית על-מלא הזאת. הוא אינו תומך בה, לא במדיניותה, לא בסדרי העדיפויות שלה. המחנה הממלכתי נכנס תחת האלונקה כדי להיות שותף בניהול המלחמה וכדי לבטא אחדות לאומית בשעת מלחמה. בקבינט המלחמה, שהוא הגורם המשמעותי בניהול המלחמה, השפעתם של שרי המחנה הממלכתי רבה והם שותפים מלאים. בקבינט המדיני ביטחוני, שיושבים בו אנשים שעצם חברותם בו היא בושה לאומית, חשוב שהם יהיו שותפים כדי לדלל את רֶכֶּז הרֶקֶב. 
המחנה הממלכתי הצטרף לממשלה לצורך המלחמה, והודיע רשמית שברגע ההכרזה על סיום מצב המלחמה, הוא יחזור לאופוזיציה. משימתו חיונית כשהייתה. והעובדה שהממשלה ממשיכה לעסוק בפוליטיקת ביבים בזמן מלחמה, מקשה מאוד על חברותם, אבל הופכת את ישיבתם בממשלה לחיונית יותר.
מן הראוי היה להימנע מצעדים מפלגים ומקוממים מצד הממשלה. כפי שברור לממשלה שהמהפכה המשטרית מתה, או לכל הפחות מוקפאת, כך מן הראוי היה שיביאו תקציב אחר, שכל כולו קודש למאמץ המלחמתי, ולא להזרים מיליארדים להשתמטות, למשתמטים ולעידוד ההשתמטות, שעה שבנינו מחרפים נפשם על הגנת המולדת. אילו המחנה הממלכתי היה מצביע בעד התקציב הזה, הוא היה מועל בתפקידו ובוגד בדרכו. היתה זו הצבעה אנטי-פטריוטית. אך גם אם יפרוש, ויפקיר את המדינה בזמן מלחמה לידי ממשלה שמה שמעניין אותה בזמן מלחמה הוא לשמן את ה-64 ולממן את ההשתמטות, יהיה זה חוסר אחריות לאומית.
נכון לחשוק שיניים, לנשוך שפתיים, לבלוע רוק ולהמשיך, למען מדינת ישראל ולמען הניצחון במלחמה.
 
* סכנת האלאוריזציה – בכל מלחמה יש דו"צים. עם כל הכאב והצער שבדבר, זה טבעו של ערפל הקרב.
אילו יובל קסטלמן, האזרח הגיבור שהסתער בנשקו על המחבלים וחיסל אותם, היה נורה ונהרג בשעת הקרב עקב זיהוי מוטעה, היתה זו טרגדיה נוראה, אך נסלחת.
אין ספק שהחייל שירה בו חשב שהוא מחבל. ולכן, יש לשפוט אותו על בסיס אותה הנחה. הוא ירה ב"מחבל" שנכנע, השליך את נשקו, ירד על ברכיו, פתח את כפתורי חולצתו והרים את ידיו.
זהו פשע מלחמה. כל חייל בצה"ל התחנך על ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, והוא יודע שהדבר אסור. יתר על כן, גם אילו ניתנת פקודה לירות בו, זוהי פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לציית לה ומי שמציית לה עבר עבירה פלילית.
מותו הנורא של קסטלמן מבהיר מדוע מדובר בפשע חמור. בשעת קרב, חובה לנסות להרוג את המחבל ולהציל חיים, גם במחיר טעויות טרגיות. ברגע שהאדם נכנע, הוא מיד חשוד וככזה, עומדת לו חזקת החפות. במשפט יתברר אם הוא אכן המחבל, ואם כן הוא יבוא על עונשו על פי חוקי המדינה.
כפי שהרביתי לכתוב בתקופת הפולמוס על אלאור אזריה – אם צה"ל יהפוך לכנופייה, הוא יהיה צבא מובס. יש להישמר מפני אלאוריזציה של צה"ל, כי בנפשנו הדבר.
 
* סכנה מיידית לביטחון המדינה – ראש הכנופיה, שנבנה ממתקפת חמאס, מנצל את המלחמה לחלוקה מטורפת של כלי נשק, ללא בקרה ובידי מקורבים שכמובן אינם מוסמכים. בכך הוא מסכן את הביטחון הלאומי של ישראל.
יש להדיח אותו מיד!
כשאדם נורמטיבי יהיה השר לביטחון פנים (המשרד יחזור, כמובן, לשמו המקורי), יש לבחון באופן מידי את חלוקת הנשק בידי ראש הכנופייה, השר ל"ביטחון" לאומני. יש לבדוק כל מקרה ומקרה, ולשלול את הנשק מכל מי שאינו עומד בקריטריונים ובסטנדרטים. בראש ובראשונה יש לבחון שלא נמסרו כלי נשק לגורמים עוינים, בכוונת מכוון. כל כלי נשק כזה, יש להחרים לפני שהאקדח יירה במערכה השלישית.
 
* לא עומד בתנאי הסף – בעקבות דבריו של ח"כ ניסים ואטורי המטומטם, בישיבת עדר הליכוד בכנסת, שגנץ וגלנט מתנשקים בפה, אמר השר חילי טרופר, שאילו ואטורי היה ילד בגן, הגננת היתה שולחת אותו לשטוף את הפה עם סבון.
אני חולק על דבריו של טרופר. אני מניח שואטורי לא היה מתקבל לגן, מחמת חוסר בשלות.
 
* הסתה דמגוגית – אחרי טבח שמחת תורה, החלו גורמים פוליטיים להפיץ טענה שצה"ל הסיט כוחות מגבול עזה ליו"ש לפני החג. דובר צה"ל, שהוא קצין אמין מאוד, הכחיש זאת בתוקף. יוסי יהושע, הפרשן הביטחוני של "ידיעות אחרונות", שהוא עיתונאי מצוין ואמין,  ערך תחקיר וגילה שאפילו נוספו כוחות. גם רועי שרון, הכתב הצבאי של "כאן", הוא כתב מצוין ואמין. תחקיר שהוא ביצע, גילה שאכן, שתי פלגות של חטיבת הקומנדו הוסטו ליו"ש. והפעם, דובר צה"ל אישר זאת.
אם כן, גרסתו של רועי שרון נכונה. כמובן שמבחינה מבצעית. אבל איזו משמעות פוליטית יש לזה, חוץ  מהפצת דמגוגיה, הסתה ושנאה? אני משער שהחלטה על הזזת כוחות בסדר גודל כזה היא לכל היותר של קצין בדרגת אלוף. האלוף מקבל הערכת מצב שביו"ש יש הסלמה בטרור וגבול עזה שקט. מה יעשה האלוף? יגיד ששם יש מתנחלים, אז לא נורא, שימותו? מגיע להם למות? אעשה דווקא ולא אשלח להם כוחות? הרי ברור שאילו הייתה הערכה שצפויה התחממות קלה (לא מתקפת טרור) בגבול עזה ואילו ביו"ש שקט – היו מעבירים כוח מיו"ש לגבול עזה. אלה החלטות שמתקבלות בכל שבוע. גם בתוך יו"ש – האם להעביר כוחות מג'נין לטול כרם או משכם לחברון. וגם בגבול עזה, האם להעביר מגזרת כרם שלום לגזרת נחל עוז. אבל נבלים מנוולים, דמגוגים ומסיתים, אנשי שנאה נאלחים, רוקדים על הדם כדי להסית נגד המתנחלים. למה?
צה"ל אחראי לספק ביטחון לכל אזרחי ישראל. דמם של אזרחי ישראל ביו"ש אינו סמוק פחות מהדם שלי, של תושבי תל-אביב או של חבר בארי. צה"ל צריך לנייד כוחות על פי הערכת מצב. לאסוננו, הערכת המצב היתה שגויה. זה היה מחדל נורא, שעלה לנו באסון נורא. אל תהפכו את האסון קרדום לחפור בו כדי להסית נגד המתנחלים.
 
* פרס ישראל לחיים ילין – בעקבות המלחמה, הוחלט במשרד החינוך להוסיף השנה לפרסי ישראל פרסים ייחודיים בתחום התקומה: ערבות הדדית, הצלה וגבורה אזרחית.
איני יודע תחת איזו כותרת בדיוק, אך אין ראוי לפרס ישראל מחיים ילין, חבר בארי, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול (ב"צוק איתן") וח"כ.
קהילתו חוותה סוג של שואה, ומן העפר המר, הוא התגלה במלוא מנהיגותו, כלפי הקהילה וכלפי החברה הישראלית כולה. הוא מגלם את הערכים היפים ביותר של ארץ ישראל היפה: הזיקה לאדמה, ההתיישבות, הסְפָר, אהבת מולדת, קהילה, קיבוץ. ובמילה אחת – ציונות.
דבריו מרוממים את רוח העם והם כמו מים קרים לנפש עייפה – מזכירים לנו מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנו הולכים. הוא מייצג את הדבקות באדמה, את האמונה והאופטימיות בתקומה, בפאר שיקום מן האפר. וגם כאשר הוא משדר חזון שנראה בשמיים, רגליו נטועות בקרקע, והוא מגדיר היטב את התנאי ההכרחי למימוש החזון – חורבן טוטלי של האיום הטרוריסטי מעזה.
חיים ילין הוא מנהיג של חזון ומעש, והוא הוכיח זאת לאורך השנים בתפקידיו בקיבוצו, בניהול קיבוץ נחל עוז שעבר משבר קיומי, כראש המועצה בימים הקשים של גבול מדמם, ובעיקר היום, בעקבות הטבח בבארי ובנגב המערבי ובשעת המלחמה.
הציבור הישראלי צמא לשמוע את דבריו; צמא למנהיגות אמת. מנהיגות נמדדת בשעות מבחן. כפי שנתניהו מתגלה בכל קטנותו, כך ילין מתגלה במלוא מנהיגותו. אני שומע רבים מאוד שמייחלים שחיים ילין או אנשים מסוגו, ינהיגו את המדינה.
הלוואי.
 
* מנהיגות ואחריות – פרשת השבוע, פרשת "וישב", עוסקת ברובה בסיפורי יוסף ואחיו. ולפתע, באמצע סיפורי יוסף, צצה לה פרשת יהודה ותמר. להלן – תקציר מנהלים למי שמתעצלים ליטול חומש ולקרוא את הפרשה: יהודה, הבן הרביעי של יעקב, נפרד ממשפחתו, עובר לחבל עדולם נישא לכנענית ומוליד שלושה בנים – ער, אונן ושלה. בבגרותם הוא משיא את ער לבחורה ששמה תמר. בליל כלולותיהם, אלוהים הורג את ער, שהיה רע בעיניו. כמקובל באותה תקופה, אחיו הצעיר, אונן, נושא אותה תחתיו, כדי להעמיד זרע לער, כלומר הבן שיוולד ייחשב בנו של ער. אונן, היודע שלא יהיה זה בנו, אינו משתף פעולה, ומשחית את זרעו לשווא. על המקום – אלוהים הורג אותו, ושמו הופך לשם פועל להוצאת זרע לבטלה, עד עצם היום הזה. יהודה, שאיבד את שני ילדיו הגדולים, חושש שתמר היא אישה קטלנית ומפחד לתת לה את בנו, שלה. הוא מתרץ זאת באוזניה בכך שהוא עדיין צעיר, משלח אותה ומבטיח לקרוא לה כששלה יגדל. תמר המגורשת היא אלמנה שחורה, ומלבד שלה – אין מי שיגאל אותה, היא לא תינשא ולא תעמיד צאצאים. כששלה גדל והיא לא נקראה, היא פועלת בעורמה. מתחפשת לזונה, מפתה את יהודה, דורשת ממנו ערבון עד שתקבל את שכרה – גדי עזים מעדר צאנו; שיפקיד בידיה את מקלו וחותמו, ובתרגיל המתוחכם גונבת את זרעו. לאחר מעשה היא חוזרת לבגדי אלמנותה ונעלמת, ויהודה אינו יכול לשלם לה. לאחר חודשים אחדים, נודע ליהודה שתמר בהריון. והרי היא עגונה ואסורה. הוא מצווה לשרוף אותה. רגע לפני שהיא מוצאת לביצוע העונש, היא שולחת אליו את הערבון – האם אתה מזהה מי בעל החותמת והמקל?
יהודה מבין הכול. הוא לא בורח מאחריות, לא מנסה להשתיק את הפרשה – הוא מודה ולוקח אחריות מלאה, לא רק לאבהותו, אלא גם לכך שבהתנכרותו לה, כשמנע ממנה את שלה, הוא אילץ אותה לעשות את המעשה. "צדקה ממני," הוא מצהיר.
 מה עושה הסיפור הזה על יהודה באמצע סיפורי יוסף? בפרשות הבאות אנו רואים שיהודה הופך למנהיג המשפחה, הוא ולא ראובן הבכור. הוא מגלה כושר מנהיגות וניהול חכם של משברים. מה בפרשה הזאת הופך אותו ראוי למנהיגות? היכולת שלו לקחת אחריות מלאה על מעשיו. מעשה זה יוצר מהפך בחייו, הוא חוזר למשפחתו והופך למנהיג. תמר יולדת תאומים, זרח ופרץ, שממנו תצא שושלת דוד המלך.
ללמדך שמנהיגות היא קודם כל אחריות. מי שאינו מסוגל לקחת אחריות – אינו מנהיג.
 
* פרספקטיבה – הרהור שחלף במוחי בשעת שמירה – אנשים שעוד לא נולדו כשהייתי חייל, היום כבר בגיל הפטור ממילואים.
 
* ביד הלשון: בוקר טוב – בדואל שקיבלתי בשעת בוקר, כתבה לי שולחת המייל, שמאז 7 באוקטובר היא אינה מסוגלת לברך ב"בוקר טוב." "קשה לי עם זה," היא כתבה, "ואיני מאמינה בבוקר טוב."
היא לא היחידה. בימים קשים אנשים חשים קושי לומר "בוקר טוב." גם בתקשורת. לעיתים המראיין מאחל בוקר טוב והמרואיין משיב לו שזה בוקר לא טוב. לעתים המראיין עצמו אומר "בוקר קשה."
בעיניי זו תפיסה מוטעית. "בוקר טוב" אינו תיאור מצב, אלא איחול. אני מאחל לבן שיחי שהבוקר שלו יהיה טוב. לכן, מבחינה זו, דווקא בבוקר קשה, ראוי ביתר שאת לאחל בוקר טוב.
"אמשיך בברכת השלום," כתבה חברתי באותו דואל. "לפחות יש תקווה."
ההלכה גורסת ההיפך הגמור. על פי ההלכה, אין לברך את האבל היושב שבעה במילה "שלום" וגם האבל אינו משתמש במילה הזו. וכך גם בתשעה באב. הסיבה לכך, היא שהמילה שלום מבטאת שלמות ושלווה והיא גם אחד משמותיו של הקב"ה. וכך, יש כביכול לעג לרש, כאשר מדברים עם מי שחווה אובדן קרוב, כאשר מדברים אתו על השלום. דווקא "בוקר טוב," "ערב טוב" וכו' מקובל לומר, לעתים כתחליף למילה שלום.
בעיניי, נכון בהחלט לברך את האבל בשלום. יש בכך נחמה מסוימת.
אורי הייטנר