במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2009

23.6.09. בבוקר פגישה עם אורפז. הוא כולו בסימן מותו של חברו שמשון ארליך. מוזר, היו הבוקר שתי מודעות אבל, אחת ממערכת "הארץ" ואחת משלושה זוגות ידידים, אך שום מודעה מהמשפחה, אף לא מילה על הלווייה והשבעה, וגם שום כרוניקה מערכתית על מי שהיה שנים רבות העורך הכלכלי של העיתון. כאילו נדברו הכול להשכיח אותו.

יצחק נמצא במוד או טראנס של דיבור על שמשון. דומה שהלווייה התקיימה כבר אתמול בערב. האלמנה גבי לא הודיעה לו במפורש.

בחודשים האחרונים כתב שמשון סיפור שעוסק בריפוי שיניים אבל יצחק אומר שזה הדבר הטוב ביותר שכתב מבחינה ספרותית. טוב יותר מזיכרונות כפר סבא שלו. הוא הפקיד את הסיפור בידי יצחק. שיקרא. יצחק היה רוצה שהסיפור יתפרסם לזיכרו ב"הארץ", אולם לשם כך עליו לקבל את רשותה של גבי האלמנה.

אם היא תסכים לפרסום הוא יציע זאת קודם כל ל"הארץ", ובכל מקרה, גם אם יפרסמו, אוכל גם אני לתת את הסיפור במכתב העיתי, כמובן ברשות האלמנה ו/או אחרי הפרסום ב"הארץ".

השעה וחצי, מ-11.30 עד 13.00, שאני מבלה מדי יום שלישי עם אורפז, הולכת ונעשית קשה יותר כי הוא אינו חדל לחזור על עצמו ולספר אותו סיפור שוב ושוב לא רק מה שסיפר בפגישות הקודמות אלא לפני רגעים אחדים בפגישה הנוכחית. וכל הערותיי "יצחק, סיפרת כבר," אינן מפסיקות את שטף דיבורו, כי הוא לא מקשיב להן אלא מתרכז לעיתים בשתיקה בזכירת פרטים ועובדות מהעבר הרחוק. כמו המיספרים של שתי ספינות המלחמה הבריטיות שאחת מהן טבעה מול חופי גיברלטר, כאשר יצחק היה אז בגיברלטר ושמשון על סיפון האונייה שלא טובעה.

כשאני שואל אותו איך מסתדרות ארבע השנים ששירת בצבא הבריטי עם המרד המתמיד שלו קודם לכן, שגרם לו גם לעזוב את הקיבוץ של אחיו כי היה לו מחניק שם למרות שהחזיק בידיו את נושא התרבות ומאוד העריכו אותו שם.

הוא עונה שמצד אחד הצבא נתן לו מסגרת שאם אתה עורק ממנה אתה ממש משלם בחייך. ומצד שני לא היה רגע מונוטוני בשנותיו אלה כי כל יום היית צפוי להישלח למקום אחר ובאמת הוא חרש אז את רוב מדינות מערב אירופה בסוף המלחמה, ובייחוד אהב את איטליה, שזו היתה אהבה משותפת לו ולשמשון, אף כי דומה שהם התיידדו רק בשנים האחרונות ולא נפגשו בתקופת השירות הצבאי. שמשון התגייס בגיל צעיר מאוד. כנראה זייף את גילו כי רצה כבר לברוח מהבית בכפר סבא ומאביו שהיה מכה אותו ופעם גם התקוטט ממש עם האב.

גם הנקמה בגרמנים, שרצחו את אביו, אימו ואחותו, היתה חלק מהדחף של יצחק לשרת בצבא הבריטי. שירות הקבע בצה"ל, אחרי מלחמת השחרור, כבר היה משעמם ועורר בו התנגדות ורתיעה אישית עד שעזב.

כל יום שני ורביעי לפני הצהריים היו יצחק ושמשון יושבים בקפה ברחוב מלכי ישראל, הצופה לכיכר, לא רחוק מהכניסה לבניין שבו גר אורפז, ומשחקים שח. זה גם הקפה הקטן שבו משחקים די קבוע שש בש. את השח היה יצחק מביא איתו מהבית ואולם לאחרונה קנה הבעלים מערכת שח אלא שהוא ושמשון לא הספיקו להשתמש בה. כוחותיהם במשחק היו שווים ואת רוב המשחקים לא סיימו אלא הגיעו לנקודה שבהם היה המצב דומה לתיקו. בחודשים האחרונים ירד כושרו של שמשון, ויצחק ניסה לא פעם פתיחות לא זהירות כדי להעניק יתרון לשמשון שלא יפסיד כל הזמן, ואולם שמשון היה חכם מדי ולא היה אפשר להערים עליו בכך.

14.7.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין" הסמוך. קשה איתו. הוא עקשן ונתון בעצמו בלבד וכל הספרים שכתב חיים בזיכרונו והוא לא חדל להתייחס אליהם ולצטט מהם ולהסביר כל דבר על פיהם בפעם המי-יודע-כמה והוא מרגיש שאני לא כל כך מתפעל, ולמען האמת את הרומאנים האחרונים שלו לא קראתי. קשה לי לקרוא ספרות פילוסופית. מדי פעם הוא מתלהב בדברו, ואני צריך לבקש אותו להפסיק להתרגש כי הדבר לא בריא עבורו והוא ביקש ממני לא פעם שלא להניח לו לעלות לטורים גבוהים כי זה משפיע לרעה על ליבו. הוא לא מספר דבר על מצב בריאותו אבל אני מבין שהמצב לא כל טוב.

28.7.09. בבוקר עם אורפז ב"שיין". היה עליו לגשת לקופת חולים ולכן הקדמנו את הפגישה. הוא חוזר שוב ושוב על אותם דברים והפעם הפציר בי לקרוא את הרשימה שכתב בשעתו נגד ס. יזהר.

4.8.09. עם אורפז לפני הצהריים ב"שיין". הוא מביא "מנה" חדשה של "נגיעות" יפות וחכמות מאוד ועולה איתי לדירה כדי שאצלם אותן ואחזיר לו את המקור.

11.8.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא נכנס לטראנס של דיבור וקשה להפסיקו. גם לא מעניין אותו לשמוע את דבריי. אני מביא לו צרור נוסף של נגיעות והוא עובר עליו. הוא נראה די עייף, חלש ומותש. דומה שכל פעם הפגישה השבועית דורשת ממנו יותר מאמצים אבל הוא לא מוותר. אנחנו רק שותים קפה כי קשה לו לאכול בגלל השיניים התותבות.

נושא שיחתו הפעם הוא שכל ימיו הוא הרגיש את עצמו חסר-ערך, החל מאימו שגירשה את אביו מהבית והלכה והשתגעה. בשעתו אף סיפר לי כיצד נסע איתה לעיר הגדולה היכן שהיה עליה לקבל מכת חשמל והוא חיכה בבית המלון. בכלל, סיפורי חייו מעניינים יותר מספריו. אני מתענה עכשיו בקריאת "העלם", קורות בחור אנטיפטי ומעורר אנטגוניזם, ואילו יצחק מתפעל ממנו וטוען שזוהי הפנימיות שלו בנעוריו. אני אומר שתולדות חייו לא מוכיחות זאת, שהרי בכל מקום היה מרכז, ונאבק, ואז הוא עונה שכל זה רק כלפי חוץ. בפנים אכל אותו חוסר ביטחון תהומי וכל אימת שנתנו בו אמון ורצו להמליך אותו או לקדם אותו הוא נסוג.

הוא מספר על משפחתה של רותי. היא נולדה ב-1940 בהרי אוראל, שם עקיבא אביה עבד כפועל מצטיין, סטכנוביץ', במפעלי המתכת שיצרו טנקים לצבא הרוסי. הם הגיעו לשם מפולין לאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. היתה לה אחות שנפטרה אף היא בסרטן, ואח שחי עד היום ועבד כפועל במפעלי נייר חדרה, שם עבד גם האב לאחר עלייתם ארצה, בהיות רותי כבת חמש עשרה, ב-1955 לערך, עליית גומולקה. רותי למדה כאן את מקצוע האחות והצטיינה בו, וכך הצליחה גם לעזור למשפחתה והם עברו מהמעברה בגבעת אולגה לדירה בחדרה. היא חששה מההתרשמות של יצחק מאביה, שהיה איש פשוט ובעל גוף עם כישרון מיכני גדול אך ללא השכלה. אימה היתה תופרת. ואולם ליצחק היו יחסים מצויינים עם האב, שהיה פותח את הבוקר בכוסית וודקה עם דג מלוח, ואומר שזה עושה לו מצב רוח טוב לכל היום, ורק מאוחר יותר מתפנה לארוחת הבוקר.

18.8.09. יום שלישי. בגלל בדיקות של אורפז היה לי בוקר פנוי והלכתי לבריכה. האמת שהוא מתעייף מאוד מתוך ההתלהבות של דיבורו בפגישות שלנו, ולכן חסתי עליו שלא יותש בימים חמים כאלה, לפני הבדיקות שהיו לו בצהריים, וגם רציתי קצת חופש כי יש משהו מעיק באגוצנטריות שלו ואני לא מצליח לקרוא את ספריו. הפעם נתקעתי ב"העלם".

25.8.09. לפני הצהריים עם אורפז בקפה "שיין". הוא לא נראה טוב. חיוור, חלש ומתקשה להתרכז. אני יושב לצידו כדי שלא יצטרך להרים את קולו, מאחר ובשמיעה שלי אני לא יכול להבין את הלחישה שלו. הוא אומר שכאשר הוא מדבר בקול רם הוא מתרגש יותר מדי וזה לוחץ לו בחזה ופוגע בבריאותו. ביום שלישי הבא הוא הולך לסריקת עצמות. יש לקוות שהסרטן לא התפשט אצלו לאברים אחרים.

הוא מספר לי על יחסיו עם נתן זך, הגר באותו בניין במלכי ישראל שבו גם יצחק גר. יום אחד ישב יצחק עם שמשון ארליך אצל שלום, הקפה הקטן של משחקי השש-בש באותו קטע של מלכי ישראל, ושיחקו שח. יצחק הגדיר ומגדיר את עצמו כאוכל נבלות. מה פירוש? הוא מחסל נבלות ומנקה את השטח לצורות חדשות של ספרות ואמנות. רואה בכך מחמאה.

והנה, זך מתקרב לעומתם, ויצחק אומר לשמשון: "הנה הולך מלך אוכלי הנבלות!" (מה שעשה לאלתרמן) – אבל זך שומע רק את הסיפא ומתמלא חימה על אורפז ומנתק עימו את היחסים ומשאיר לו פתקה זועמת בתיבת הדואר של הבניין שבה הוא מודיע על ניתוק כל יחסיו עם יצחק.

יצחק עונה לו בפתקה שמעולם לא נזקק ליחסים עם מישהו, הוא עצמאי, ולכן ההודעה אינה מעלה ואינה מורידה בעיניו דבר.

שלום ניסה להשלים ביניהם. בפעם השנייה הצליח, אך כשניסה יצחק להסביר לנתן כי לא התכוון להעליבו אלא להיפך, ביקש ממנו נתן להפסיק לדבר על כך.

לדברי יצחק יש לזך נטייה להטיל עצמו על אחרים. אחרי שתי כוסיות קוניאק הוא מטיל עצמו על הזולת, מתעלף, וצריך לדאוג לו. יצחק הבהיר לו מתחילת היכרותם, עוד טרם יצחק פרש כנפיים כסופר, כי הוא לא סובל מגע של גברים ואין בדעתו לטפל בזך כשהוא משתכר. רק פעם אחת שכר מונית והביא אותו שתוי הביתה, אז היה זך נשוי עדיין לבחורה בשם אסיה, שהוריה היו ידידים של אינגה, אימה של ענת, ובשעתו אף אכלנו אצלם צהריים.

אחר-כך נסבה השיחה לתקופה שבה יצחק פיקד על סוללה של ארבעה תותחים בנגב, במצור על כיס פלוג'ה, בימי מלחמת השיחרור. המצרים כבשו משלט מידי הפלמ"ח, ומולם עמדה רק הסוללה בפיקודו של יצחק. הודיעו לו שעליהם לעצור את המצרים, אפילו בכינון ישיר. יצחק פקד על צוותים של שני תותחים לסגת לרכס מאחור, ששם היתה גם התצפית, ולהתחיל לירות משם כדי לחפות על השניים שנותרו מול המצרים. ההחלטה התבררה כנכונה. אש התותחים הבריחה את המצרים, וכאשר על כוח של הפלמ"ח לכבוש מחדש את המשלט-הגבעה, הם דיווחו שהוא כבר ריק. אבל ליצחק נותרה דילמה מוסרית. האם טוב עשה שהצטרף לחולייה שנסוגה לאחור, או שהיה עליו להישאר עם שני התותחים הקדמיים? הוא אומר שלעיתים ניצחונות גדולים הם תוצאה של נסיגות מוצלחות.

על החולייה הקדמית השאיר את הרב-סמל אריה. בחור יפה ומוסיקלי, פסנתרן. וזה קיבל את הפקודה ללא ערעור. יומיים אחר כך הם הותקפו על ידי שני ספיטפיירים מצריים שלפתע הנמיכו טוב. אריה הסתתר תחת קומנדקאר, אבל קליעי התותח קטן הקוטר שהיה מותקן בספיטפייר חדרו את מנוע הקומנדקאר והרגו אותו. הוא נקבר בטקס צבאי בבית קברות של אחד הקיבוצים בסביבה. על היחידה פיקד פון וייזל, שהיה קצין ארטילרייה במלחמת העולם הראשונה. שורת חיילים עמדה הכן למטח כבוד. היה צריך להפריד את המת מהאלונקה וגופתו דבקה בה ללא הפרד. החליטו לקבור אותו עם האלונקה, וכאשר היטו אותה באלכסון לקבר, לפתע הוא נפרד ממנה והתיישב! – המראה היה כה מדהים שהחיילים המוכנים לפקודת אש, פניהם וגופם החלו מתעוותים בצחוק בלתי ניתן לריסון.

עוד סיפר יצחק כי רוב חייליו היו פליטי שואה, מעפילים שבאו מקפריסין, רובם דיברו אידיש. באחת הפעמים, כאשר היה צריך פעם אחר פעם לשנות עמדות ולחפור כל פעם עמדות חדשות לאנשים ולתותחים, באדמת הנזאז הקיצית הקשה, הם נשברו מעייפות והכריזו מרד. אינם מוכנים לחפור עוד.

יצחק ביקש מהרב-סמל שלו, ממוצא עיראקי, שהסתדר יפה עם החיילים, לרכז את כולם לאוהל המפקדה, ושם נשא בפניהם נאום, באידיש, מאמע-לושן, ואמר להם שהוא אינו חוקר ולא איכפת לו מי יזם את המרד, וגם אין בדעתו להעניש אותם או להכריח אותם באיזו דרך אחרת להפסיק את המרד. אבל דבר אחד הוא חייב לומר להם. אין הוא יכול להמשיך לקחת אחריות כמפקד על חיילים שמסרבים פקודה. הוא אינו חושב להסגיר למשפט איש מהם. אבל הוא יודיע למפקדה כי ישלחו מיד מפקד אחר במקומו ושאותו יעמידו למשפט כי הוא נכשל בתפקידו. הוא נתן להם עשרים דקות להחליט, ויצא.

בדיוק לאחר עשרים דקות חזר, נשמעו מביניהם לחשושים. חלק עדיין רצה להמשיך במרד אך האחרים, הכול באידיש, היסו אותם והודיעו שהם ממשיכים במילוי המשימות. יצחק עצמו, לדבריו, תמיד חפר במו ידיו את השוחה שלו.

18.9.09. כ"ט באלול תשס"ט. ערב ראש השנה תש"ע. לפני הצהריים אני מביא משלוח מנות ליצחק אורפז מיהודית: מרק עוף עם רבע עוף, אטריות וצ'ימעס. הוא ממש מאושר. אחרי שפעת. במכנסי פיג'מה. נראה חלש למדי. שמח שהאוכל יאפשר לו להישאר בבית בחג ולא לנסוע לירושלים כפי שביקשה ממנו גי בתו. אני מביא לו גם את גיליון 480 ובו הנגיעה שלו.

29.9.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". ב-15 באוקטובר תימלאנה לו 88 שנים. הוא מתקשה בהליכה וגם להתחיל ללכת לאחר ישיבה. ידיו רועדות. קשה לעיתים לשמוע את קולו. אבל עדיין חי ובכושר שכלי מלא רק שחוזר שוב ושוב על סיפורים שכבר סיפר לי. כמו ילד קטן שמתעקש לספר שוב ושוב רק מה שמוצא חן בעיניו.

1.10.09. לאליהו ודליה [הכהן] היקרים,

הרבה תודה על השנה הטובה הידנית בכתב פנינים שכבר נדיר לראות כמותו, ומיטב האיחולים שלנו לכם, והעיקר הבריאות כי הרי עושר ואושר כבר יש לכם.

בפגישתנו האחרונה שר לי אורפז בניגון חסידי המזכיר תפילה את השיר:

מה יתרון לאדם מתחת לשמש

מה יתרון מה יתרון

מתחת לשמש אין יתרון

אבל למעלה

למעלה מן השמש

יש יש יתרון...

הוא אומר שאת השיר הזה שרו דווקא בחוגי השומר הצעיר בשנות השלושים ובאותה דבקות חסידית ומתוך חילוניות גמורה. אם תתקשר איתו הוא יוכל לשיר לך את המילים האלה, וכמובן הוא שואל עליהן.

שלכם בכל לב

אהוד וגם יהודית

25.10.09. מטלפן לאורפז וסוף-סוף הוא עונה. עברו עליו ימים לא קלים. שתי ברכיו בוגדות בו. הוא חושש מכך שיצטרך לכיסא גלגלים. אינו מוכן לאבד את עצמאותו. אנו נפגשים בצהריים ב"שיין". הוא שקוע כולו בדאגות לבריאותו ההולכת ומתערערת, ולא נראה שהוא מסוגל להקשיב לי בנושאים שלי. עם זאת הוא משתדל להסב בערמומיות כל נושא שאני מעלה או שעולה מעצמו – לספרים שלו, לצליין החילוני, למטפיסיקה שמבלעדיה אין לדבריו ספרות, ולכך שהתאכזב ממני כי חשב שאני אקרא את כל ספריו וגם אכתוב עליו בבוא היום, והנה אני אומר שקשה לי לקרוא אותם כי הגעתי לגיל שבו אני מחפש בספרות עלילה מרתקת וצבעוניות. זה גורם לו לכנות את הספרות שאני כותב – דברים אינפנטיליים שאני עוסק בהם, כמו סקס, בעוד שאצלו כך נגיעה בסקס בסיפור יש לה עומק מיטאפיסי.

צריך הרבה סבלנות כדי לשמוע אותו וגם להיות סלחן כלפיו. הוא אמנם קיבל את פרס ישראל אבל דומני שהספרים שלי עדיין יותר קריאים ומעניינים משלו. הוא מביע את אכזבתו דווקא משום שאנחנו חברים טובים. אבל אני זוכר שגם לפני עשרים ושלושים שנה היה חל משבר בידידות שלנו עם הופעת כל ספר חדש שלו, אם לא הזדרזתי לקרוא אותו ולשבחו במאמר. "רעיי בגדו בי כמו נחל," נהג לצטט בהקשר הזה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא