* אסור לעצור – יום רודף יום. בשורת איוב רודפת בשורת איוב. הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה. מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים ומחיר הדמים שלה כבד וכואב.
ואסור שדמם של טובי בנינו, המוסרים את נפשם על הגנת המולדת, אסור שזִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ – יישפכו לשווא.
אם, חלילה, נעצור את המלחמה בלי להשיג את יעדיה, כל טיפת דם שנשפכה – נשפכה לשווא. אסור לעצור את המלחמה הזאת, בלי למוטט את חמאס ולהכות בחיזבאללה כדי להסיר את האיום על הצפון. אם חמאס ימשיך לשלוט בעזה וכוחו הצבאי יישמר, תוצאת הטבח תהיה טיהור אתני של הנגב המערבי. ואת זה, חובתנו לסכל בכל מחיר.
יש להבהיר לארה"ב, שהדד-ליין היחיד שלנו הוא מיטוט חמאס. לא נעצור רגע לפני השגת המטרה הזאת. בעניין הזה, שום דבר לא יזיז אותנו ממילוי המטרה, לא לחצים אמריקאיים, לא החלטות או"ם, לא גינויים ולא עיצומים.
 
* באנו חושך לגרש – הטבח בשמחת תורה הבליט בצורה ברורה את האבחנה המוחלטת בין טוב לרע, בין אור לחושך, בין טובים לרעים. מלחמת חורמה בחמאס, היא מלחמת האור בחושך. כל אדם נאור בעולם תומך במלחמה הזאת. כל אדם בעולם שמתנגד לה, הוא אדם חשוך.
 
* האו"ם בעד הטבח – ההצבעה באו"ם, כביכול בעד או נגד הפסקת האש, היתה הצבעה בעד או נגד חמאס, ואם לדייק יותר, בעד או נגד הטבח בנגב המערבי. מאה מדינות הצביעו בעד הטבח. רוב גדול מחברי האו"ם. 13 מ-15 חברות מועצת הביטחון הצביעו בעד הטבח. הווטו המוסרי של ארה"ב סיכל את החלטת החרפה בעד הטבח, אבל לא את העובדה מסמרת השיער שרוב מוחלט בעולם, רוב מוחלט בקרב מדינות העולם, רובו המוחלט של האו"ם תומך בטבח.
מה עושים עם זה? לא יודע. אני יודע מה לא. לא מכחישים את זה. לא מייפים את זה. מבינים את המשמעות – רובו המוחלט של העולם אנטישמי. העולם של המאה ה-21.
 
* בגידת האינטלקטואלים – שלוש הנשיאות האנטישמיות של אוניברסיטאות היוקרה בארה"ב מסבירות את התופעה של האינטלקטואלים הנאצים בגרמניה בשנות השלושים, שהיו הגב של היטלר. כשרואים אותן, מבינים מה קרה באוניברסיטת היידלברג, פאר האקדמיה הגרמנית, שמיהרה לשרוף את הספרים שכתבו יהודים, לאחר עליית היטלר לשלטון. כך נראית בגידת האינטלקטואלים. בגידה בערכי אנוש הבסיסיים ביותר.
 
* מעוז האנטישמיות -– פרופ' אדוארד סעיד, האינטלקטואל הפלשתינאי, שהיה מגדולי שונאי הציונות והמסיתים נגד מדינת ישראל, מי שהמציא את שקר ה"אוריינטליזם" והיה מאבות תפיסת ה"פוסט קולוניאליזם", שעל פיה כל מעשה טרור ורצח נגד הלבנים ובעיקר נגד המדינה היהודית כשר, "כי הקולוניאליזם" (אף שהציונות היא מופת של תנועת שחרור לאומית אנטי קולוניאליסטית) – היה חבר סגל אוניברסיטת קולומביה. מה הפלא שהאוניברסיטה הזאת היא היום מעוז האנטישמיות והתמיכה בטבח בנגב המערבי על כל מעשי הרצח, האונס, עריפת הראשים וחטיפת תינוקות וקשישים שנעשו בו?
 
* עזה כמוות – גדעון לוי מודאג. הדור הבא של העזתים ישנא אותנו בגלל מה שאנחנו מעוללים לו. חשבתי על דבריו והגעתי למסקנה שהוא צודק. הנה, הדור הנוכחי אוהב אותנו מאוד. מתארחים אצלנו במסיבת נובה ועושים אהבה. באים לעשות אצלנו שבת – ביקורי בית בקיבוצים, סיורי שכנות-טובה בשדרות ובאופקים. אוכלים מהעוגיות של רחל. מארחים אותנו במנהרות שלהם ואפילו נותנים קצת אורז לאורחים. עזה כמוות האהבה.
ואז, פתאום, בלי כל סיבה, אנחנו תוקפים אותם באכזריות, ולכן, הדור הבא יפנה עורף לדרך השלום והאהבה של הוריו ויתחיל לשנוא אותנו.
 
* עליונות יהודית – אחד הביטויים הנואלים, הבזויים ומעוררי הסלידה שהשמאל הרדיקלי ייבא מהפרוגרס התומך בהתלהבות בטבח, הוא "עליונות יהודית"; תרגום לשיח הישראלי של "עליונות האדם הלבן", בשיח הפרוגרס התומך בטבח, בשם ה"פוסט קולוניאליזם" (אך נועץ את שיניו האנטישמיות בציונות – התנועה לשחרור לאומי של העם היהודי, שהיא מופת של שחרור מהקולוניאליזם).
עליונות יהודית? ילד יהודי שנרצח, תינוק יהודי שראשו נערף, נערה יהודייה שנאנסה, קשיש יהודי חולה בעשור התשיעי של חייו שנחטף, קשישה יהודייה שנחטפה ומורעבת בשבי – כל אלה הם ביטויים של ה"עליונות היהודית", שנגדה צריך להילחם כל אדם "מתקדם" (פרוגרסיבי בלעז).
 
* אשליות – לפני שהחל התמרון הקרקעי, נשמעו קריאות להימנע ממנו, אלא קודם כל להחזיר את החטופים. לא היה כל היגיון בקריאה הזאת, כי אם חמאס היו יודעים שהחטופים הם תעודת הביטוח שלהם מפני התמרון, לא היו משחררים חטופים. התמרון הביא לחילוץ – למרבה הצער רק של חטופה אחת וגופותיהם של שלושה ישראלים. אך הלחץ הצבאי על חמאס הביא אותו להסכים לעסקה ראשונה כדי לזכות בקצת הפוגה. הם אמנם שחררו חטופים רבים, אך כדרכם של הפלשתינאים בכל הסכם שעליו הם חותמים, הם הפרו אותו, לא שחררו את כל הנשים והילדים וחידשו את האש, בירי רקטות, עוד בטרם הסתיימה ההפוגה (שלא לדבר על ההפרות במהלך ההפוגה).
מי שקוראים היום להפסיק את האש כדי להחזיר את החטופים שוגים באותה אשלייה. אם החטופים הם תעודת הביטוח של חמאס מפני המשך כתישתו, אין שום סיבה שישחרר אותם. רק המשך המלחמה והפעלת לחץ צבאי כבד, עשויים להביא לשחרור החטופים, ככל האפשר במבצעי חילוץ וגם בעסקאות.
לכן, אלה שמציגים סתירה בין האינטרס הלאומי בהמשך המלחמה למיטוט החמאס לבין האינטרס הלאומי של החזרת החטופים טועים ומטעים.
גם הקריאה לעסקת "כולם תמורת כולם" (אליה אתייחס בהמשך בהרחבה) היא אשלייה. אכן, שחרור המחבלים האסורים בישראל, במיוחד הרוצחים ביניהם ובראש ובראשונה הרוצחים והאנסים בשבת השחורה, הוא יעד רב חשיבות בעבור חמאס, אך הוא שני בחשיבותו. היעד הראשון הוא הפסקת המלחמה, שמאיימת על קיום חמאס. לכן, אין שום סיכוי שסינוואר יסכים לעסקת "כולם תמורת כולם," אלא רק אם תהיה בה הפסקת המלחמה עם ערבויות בינלאומיות שלא תחודש ונסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה.
אם כך יקרה, שלטון חמאס יתחזק, העולם הערבי כולו יראה בו בצדק ארגון שהביס את מדינת ישראל, סינוואר יוכתר לסלאח א-דין המודרני ומעשי טבח כמו בשמחת תורה, שיכלול חטיפת ישראלים כתעודת ביטוח, יהיו הפרקטיקה העיקרית של חמאס שישלוט בעזה ביד רמה, של חיזבאללה ושל העולם הערבי כולו. אם כך יקרה, תושבי הנגב המערבי והגליל לא יחזרו, וכך הטבח הצליח להשמיד אזורי התיישבות ישראליים, ולימד איך עושים זאת.
לממשלה יש אחריות גם לחייהם של אלפי ישראלים ששמם אינו ידוע, אך הם יירצחו, ייחטפו ויאנסו אם נעצור את המלחמה ולא נמוטט את חמאס. רק המשך המלחמה יביא לחילוץ ולשחרור החטופים.
 
* כולם תמורת כולם – מה שאכתוב כאן, מנוגד לכל מה שכתבתי בארבעת העשורים האחרונים, מאז עסקת ג'יבריל, בנושא של עסקאות. זו מחשבה שמנקרת במוחי כבר מ-7 באוקטובר, אף שהיא מנוגדת להשקפת עולמי.
אם ניתן להגיע לעסקת "כולם תמורת כולם" – אני בעד. מה ההבדל בין המקרה הזה, לבין העסקאות הקודמות? א. המיספר הרב של החטופים. ב. הרכבם הדמוגרפי – ילדים, נשים, קשישים. ג. השימוש בהם כמגן אנושי וסיכון חייהם במלחמה, מה שמשבש את מכונת המלחמה של צה"ל.
אני תומך בעסקה כזאת אם למחרת צה"ל ימשיך בלוחמה בכל הכוח, בלי מעצורים. למשל, יציף את המנהרות בלי חשש לפגיעה בחטופים.
אם תהיה עסקה כזאת, נכון יהיה לעצור מחדש את המשוחררים אחרי העסקה ולחסל את המסוכנים שבהם.
לצערי הרב, אין לעסקה הזאת סיכוי, כי חמאס לא יסכימו לה. הם לא יסכימו לה, מאותה הסיבה שאני תומך בה. הם לא יסכימו לעסקה ללא הפסקה של המלחמה, עם ערבויות בינלאומיות והוצאת כוחות צה"ל מן הרצועה.
ואף על פי כן, אני בעד שישראל תציע עסקה כזאת. הן למען הסיכוי הזעיר שחמאס יפתיע ויסכים לה, הן כדי להעביר אליו את הכדור ואת נטל ההוכחה וגם כדי להוכיח לאזרחי ישראל ולמשפחות החטופים עד כמה אנו מוכנים להרחיק לכת כדי לשחרר אותם. הדבר יחזק את הלכידות החברתית ואת התמיכה בהמשך המלחמה.
ובפועל, אני מאמין שהמשך המלחמה והלחץ הצבאי, הם הדרך היעילה ביותר לשחרור החטופים, בין אם בחילוץ ובין אם בעסקאות.
 
* השיקול שעומד לנגד עיניהם – המפגש בין משפחות החטופים לקבינט המדיני, הוצג בתקשורת כמפגש רגשי בין אנשים שנאבקים על היקר להם – ילדיהם וקרובי משפחתם, לבין מנהיגים מנותקים, חסרי רגש, לא-אנושיים.
אבל אותם שרים הם אבות ללוחמים, שדואגים לילדים שלהם כמו כל הורה בדיוק, ועם זאת נטל האחריות של ניהול המלחמה מונח על כתפיהם, והשיקול שחייב לעמוד לנגד עיניהם הוא האינטרס הלאומי הכולל. הם מחליטים לשלוח את חיילי צה"ל למלחמה, כי זה הדבר הנכון, למרות שילדיהם ישתתפו בה ויסכנו בה את חייהם.
נפילת בנו ואחיינו של גדי איזנקוט, חבר קבינט המלחמה, הזכירה לנו את האמת היסודית הזו.
לפחות ארבעה מחברי קבינט המלחמה, שהחליטו על המבצע הקרקעי – נתניהו (שבנו הנורמטיבי, אבנר, משרת במילואים), גנץ, גלנט ואיזנקוט (לגבי השר החמישי, דרמר, אין לי מידע) – הנם הורים ללוחמים. 
 
* איזה משבר – ראיתי את תמונות החמאסניקים השבויים – הם לא נראים במשבר הומניטרי.
 
* אין סיבה להתנצל – חייל לבנוני נהרג בתקיפה של צה"ל בלבנון. צה"ל התנצל. אין כל הצדקה להתנצלות הזאת. לבנון היא מדינה ריבונית, שממנה כבר חודשיים ישראל מותקפת מדי יום, פעמים רבות ביום. על פי החלטת מועצת הביטחון 1701, שהביאה לסיום מלחמת לבנון השניה, צבא לבנון אמור להתפרס לאורך הגבול ולמנוע חזרת חיזבאללה לדרום לבנון.
ישראל מתמקדת, בצדק, בחיזבאללה, צבא הטרור המאיים על אזרחיה. אני מקווה שהמלחמה לא תסתיים לפני שחיזבאללה ימוטט. אבל אין ולא צריכה להיות כל חסינות לצבא לבנון, צבאה של המדינה שממנה מופנית כלפינו תוקפנות. וגם אם הרג החייל לא היה מכוון – אין שום סיבה להתנצל.
 
* נפל בעת מילוי תפקידו – תושבי גבול הלבנון פונו לפני חודשיים, אך יש בהם שנשארו, חרף הסכנה. רבים מהם חקלאים, היודעים שאדמתנו, בני, אין פנאי לה, ושבמקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יהיה גבולנו. כך בגבול הצפון וכך גם בגבול עזה, ביישובי הנגב המערבי. התמונות של שדות בארי וניר עוז, חולית ונחל עוז, שהחיטה צומחת בהם שוב, מעוררות גאווה והזדהות. זו ראשיתה של התקומה.
עם החקלאים שלא התפנו, אלא נשארו לעבוד את אדמתם, נמנה אייל אוזן, חקלאי ממושב נטועה בגליל המערבי. ביום חמישי האחרון, כבכל יום, יצא אייל לעבד את המטעים שלו; את אדמתו, סמוך לגבול עם לבנון. הוא נהרג מטיל נ"ט ששיגר האוייב.
אייל אוזן נפל בעת מילוי תפקידו. יהי זכרו ברוך!
 
* לסובב נושאת מטוסים – צה"ל הוא ארגון ענק ומסורבל. קשה לבצע בו שינויים מהירים כפי שקשה לסובב נושאת מטוסים.
אבל לפחות בכל הקשור להגנת היישובים, צה"ל הפיק לקחים מהר מאוד, תוך כדי המלחמה. כזכור, לפני שלוש שנים נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות הקטנות בקווי העימות, ובכל יישוב נשאר כלי נשק אחד, בידי הרבש"ץ. ביישובי הנגב המערבי לא נלקחו כלי הנשק, אך הם נותרו מאופסנים בנשקייה של היישוב.
כעת הוחלט להגדיל את כיתות הכוננות למחלקת הגנת יישוב, שתמנה 28 לוחמים מאומנים, מצוידים וחמושים ברמה של מחלקת חי"ר סדירה. כמו כן, הוקמה חטיבה חדשה, שקיבלה את השם הסמלי "השומר" – חטיבה הגנתית, שייעודה ואימונה הוא הגנה על ההתיישבות.
שינוי מהיר ומבורך, אחרי מחדל כיתות הכוננות.
 
* עיר הרוצחים – לכנות את פשעי השנאה והטרור של נוער הזוועות "אלימות המתנחלים", זה כמו לומר שתושבי הרצליה רצחו את רבין.
 
* האחריות מחייבת – יש קריאות במחנה הממלכתי לפרוש מהקואליציה. אני יכול להבין את התחושות הקשות, אך מתנגד לכך בתוקף. אנו במלחמה, והכל צריך להיות מכוון למאמץ המלחמתי. האינטרס הלאומי מחייב אחדות לאומית. מן הראוי שיש עתיד וישראל ביתנו יצטרפו לממשלה. ובטח לא לפרק את ממשלת החירום.
 
* דוגמה אישית – מרב מיכאלי נתנה לנתניהו דוגמה בנטילת אחריות.
[אהוד: הצחקת אותי].
 
* לדחות את הבחירות המוניציפליות – ב-31 באוקטובר, אמורות היו להתקיים הבחירות לרשויות המקומיות. הן נדחו בשל המלחמה ל-30 בינואר. אולם המלחמה נמשכת. עלו קריאות לדחיה נוספת, אך שר הפנים משה ארבל (אגב, שר שאני מעריך מאוד) דחה אותן והחליט להימנע מדחייה נוספת.
זו טעות. רבים מן המועמדים, הן לראשות הראשויות והן ברשימות למועצות הרשויות, מגויסים למילואים. לא נכון לקיים בחירות כשאין להם יכולת לנהל קמפיין בחירות. לא נכון לשחרר את המועמדים מן המילואים, כי הם נחוצים שם.
סא"ל (מיל') אורי קלנר מרמת מגשימים, לשעבר סגן ראש המועצה האזורית גולן, הוא מועמד לראשות המועצה ואני תומך בו. אורי הוא סמח"ט בחטיבת צנחנים במילואים. הוא גויס בבוקר שמחת תורה ומשרת מאז בעזה. כך גם רבים מן הפעילים בקמפיין שלו. בצאת השבת והחג, אשתו כתבה בקבוצת הפעילים שאורי גויס ו"נלחם עבור כולנו" והוסיפה: "החלטנו להשהות את הקמפיין ולבטל את כל המפגשים המתוכננים, כי יש דברים גדולים וחזקים שצריכים עכשיו את מלוא תשומת הלב של כולנו." כעבור שבועיים הכנסת דחתה את הבחירות.
וכך כתב לנו השבוע אורי: "...בבוקר שמחת תורה, כשהבנתי שאנחנו הולכים למלחמה, הנחתי בצד את הקמפיין והתגייסתי לתפקידי כסגן מפקד חטיבה 55 במילואים. מאז אותו היום החיילים שאיתי ואני עסוקים רק בדבר אחד – בהגנת המדינה בצפון ובדרום, שם אני נמצא היום. המלחמה בחזית היא רק צד אחד של החיים... לצד ההתמודדות שלנו כעם עם תוצאות המלחמה, אני מבין את השליחות והתפקיד שלי כתושב הגולן. אני רץ אתכם למרחקים ארוכים. המלחמה תיגמר ותישאר מדינת ישראל וקהילת הגולן. זאת המטרה האמיתית, לאפשר חיים מלאים, חיים של שגשוג, שמחה ושלום בכל מקום במדינה האהובה שלנו. בתחילת ינואר אניח את הנשק, אשתחרר ממילואים ואתגייס חזרה למען הגולן..."
אני מקווה ששר הפנים יתעשת וישנה את החלטתו.
 
* הקיצונים ביותר – את ההצעות הקיצוניות ביותר בקשר למה שצריך לעשות בעזה, אני שומע מחבריי הדרוזים בגולן.
 
* תגובה ציונית הולמת – לפני בחירות 2021 השתתפתי בסיור בחירות בגליל המזרחי של תקווה חדשה עם גדעון סער ויפעת שאשא ביטון. יפעת כיוונה לתפקיד שרת החינוך, והתחייבה שאם תיבחר, תקים את האוניברסיטה בגליל.
האוניברסיטה בגליל עומדת על הפרק כבר מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת, ופוליטיקאים רבים הבטיחו הבטחות, אך דבר לא קרה. בחלק מהזמן ניסו לקדם את הקמתה בכרמיאל, כלומר במרחק יריקה מאוניברסיטת חיפה והטכניון, במקום להקים אותה בסְפָר.
שאשא ביטון אכן נבחרה לתפקיד, הסתערה במרץ על המשימה וקידמה מאוד את המהלך. זה לא מהלך קל, כיוון שבאופן עקבי, האוניברסיטאות הוותיקות מנסות להכשיל הקמת אוניברסיטאות חדשות, מטעמי פוליטיקה אקדמית ומאבק על תקציבים. האוניברסיטה העברית נלחמה נגד הקמת אוניברסיטת ת"א והאוניברסיטאות נלחמו נגד הקמת אוניברסיטת השומרון באריאל וכך גם בהקמת שאר האוניברסיטאות. אולם שאשא ביטון הייתה נחרצת, וקידמה בכל הכוח את המהלך.
כשיואב קיש נכנס לתפקיד, הוא ניסה לבלום את המהלך. למה? כי הוא ניסה לחסל אוטומטית כל מהלך שקשור ליפעת שאשא ביטון. אולם את הרכבת הזאת הוא כבר לא הצליח לעצור, אלא רק לעכב בשנה.
השבוע, בשעה טובה ומוצלחת, המל"ג אישר סופית את הקמת האוניברסיטה.
מהלך ציוני חשוב, בעיצומה של מלחמה קשה, כאשר תושבי הגליל העליון והמערבי גולים מבתיהם והאזור מטווח באש חיזבאללה.
תשובה ציונית הולמת.
 
* חג הגבורה – חג החנוכה כפי שאנו מכירים אותו, עוצב בידי התרבות הציונית והוא שונה מחג החנוכה כפי שנחוג בגולה. לב החג בימי הגולה היה סיפור נס פך השמן וההודייה על הנס. התנועה הציונית לא האמינה בניסים ולא דגלה בציפייה לנס, אלא בעם היהודי שלוקח אחריות על חייו. היא התחברה לסיפור מלחמת המכבים ולגבורת המכבים והעלתה על נס את הגבורה כערך. בדור האחרון חל פיחות בערך הגבורה. הוא נתפס כלא פוליטיקלי קורקט. אפילו עורר לעג. אבל אירועי שמחת תורה, הטבח בנגב המערבי, הזכירו לנו בדרך הנוראה ביותר, כמה אמיתות יסוד ששכחנו. למשל, שאם לא נילחם, נישחט. בחודשיים האלה שב ערך הגבורה, ותפס את המקום הראוי לו בשיח הישראלי. בין השאר, בזכות מעשי גבורה יוצאי דופן הן בטבח והן במלחמה.
 
* עיד אל בנאת – בחנוכה אנו מציינים במיוחד את גבורת האישה, בזכות שתי נשים, יהודית וחנה, שהקריבו את חייהן על אמונתן. בקהילות צפון אפריקה, נחוג בראש חודש טבת, החל בחנוכה, חג הבנות, עיד אל בנאת, שמעלה על נס את גבורת הבנות. במלחמה הזאת היינו עדים לסיפורי גבורה של נשים לוחמות, שהסתערו, לחמו, חתרו למגע, חיסלו מחבלים והקריבו את חייהן. דומני שהמחלוקת על שירות קרבי לבנות הסתיימה.
 
* חנוכה בירוק – במשך שש שנים רצופות, אי אז בשנות התשעים הרחוקות, זומנתי לשירות מילואים בחנוכה, בתעסוקה מבצעית. היו אלו השנים שבהן הקמנו את משפחתנו, וילדינו הרכים לא זכו לחגוג חנוכה עם אבא שלהם.
בשנה השביעית, זומנתי לתעסוקה מבצעית בסוכות. איזה כיף! השנה – חנוכה בבית. רק סיימתי את המילואים, ו... סורפרייז! הגיעה אליי המעטפה עם הזימון לאימון בצאלים ב... חנוכה.
וגם השנה אני במילואים בחנוכה. אמנם מילואים בבית, ואני חוגג עם המשפחה והקהילה. אך בכל זאת, שוב, חנוכה בירוק.
אגב, היה בפלוגה שלנו חייל, שבכל שנה טיגן מהמצרכים במטבח סופגניות נפלאות.
 
* ביד הלשון: רידוד כוחות – ביטוי שנשמע רבות בשבועיים האחרונים בצה"לית, הוא "רידוד כוחות המילואים". מה זה רידוד כוחות? מה שעד לאחרונה נקרא דילול כוחות. כלומר צמצום הכוח.
שאלתי את גוגל, ידידי, מתי הוא נתקל לראשונה בהגדרה הזאת. הוא הפנה אותי לציוץ רשמי של דובר צה"ל מ-10 באוגוסט 2020, שכלל את המשפט: "...החל רידוד נקודתי של כוחות תגבור במרחב." היה זה לאחר ימים אחדים של מתיחות בגבול לבנון, אחרי פיגוע של חיזבאללה בהר דב.
על פי הגדרת האקדמיה ללשון עברית, רידוד הוא "עשיית דָבר לשָטוּח ודק."
אורי הייטנר