במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2009
3.11.09. הגשמים נמשכים כל היום. פגישה ב"שיין" עם אורפז. מביא לו לקריאה את "רובינזון קרוזו" אך הוא לא מוכן שאראיין אותו בעקבות הספר. שיחה על כל נושא איתו חוזרת לספרים שלו, ל"כלה הנצחית", ושוב הצליין החילוני, כאילו כל נושא בעולם קשור לכך או כבר הוזכר באחד מספריו. קצת מייגע. אבל צריך להתחשב בגילו. שמונים ושבע. הוא במצב רוח שחור, לדבריו. רוב הדברים שאני מספר לא מעניינים אותו.
10.11.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין" והוא מביא "מנה" נוספת של "נגיעות". חוזר שוב על סיפורי הילדות שלו מכל נושא שאני מעלה. וכיצד השליח של השומר הצעיר גאל אותו מהבית ההרוס ומהאם שהיתה לא נורמאלית, אבל המשפחה שילמה גם הון כסף כדי לאפשר לו את הסרטיפיקאט בכך שהוא נרשם ללימודים בשפיה. לכן אביו גם לא הבין מדוע לאחר חודשים לא רבים הוא עזב את המקום, שעבורו שולם הרבה כסף, ועבר לאפיקים, אם אינני טועה.
17.11.09. בצהריים פגישה עם אורפז. אני מספר לו לתומי כי אני לבוש בטי שירט כי לא קר לי למעלה, ואני לא מספיק להמשיך ולומר שדווקא בכפות הרגליים קר לי, והוא כבר תוקע: "בטח לא קר לך כי אתה גידלת את הוריך!"
אני לא מבין ואז הוא מסביר לי בפעם האלף שהוא לא סולח לעצמו שלא יכול היה ללוות את הוריו שנשמדו בשואה, ולכן קר לו, ואילו לנו, הצברים, ש"גידלנו" את הורינו עד לקברם, לא קר!
אני מצטער לקלקל לו את התיאוריה המורבידית והנרקיסית שלו ומספר לו על שני זוגות של חברים שלנו, כולם ילידי הארץ, שאול ומירה, אמנון ויפה, וכולם ילידי הארץ וכולם קברו בה את הוריהם אבל כל הזמן קר להם וכשהם באים אלינו הם מצויידים בסוודרים ובעוד בגדים חמים.
24.11.09. בצהריים עם אורפז בשיין. הוא שב ומספר לי על הנערה בת ה-15 שגרה עם אימה בירושלים ושאותה הכיר כנראה מכנס בשפיה. היא באה לבקרו כשהיה כבר ב"קיבוץ" של אחיו, לימים קיבוץ שמיר, אולם אותה עת היו במגדיאל ובעין-המפרץ וטרם התיישבו במקום הקבע. כאשר באה לבקרו נתנו להם אוהל או חדר עם מיטה צרה לשניהם. הוא היה בן 17. חצי לילה התגפפו עד שאיבדו יחד את בתוליהם. התוצאה היתה שהיא נכנסה להריון, והיתה צריכה לעבור הפלה. לו לא היה גרוש על הנשמה ואימה מימנה את ההפלה ואולם האם אהבה גם אותו ורצתה מאוד שהם יהיו זוג. גם הנערה רצתה לבוא איתו ולחיות איתו בקיבוץ. הבעייה היתה שהוא עצמו כבר היה אז במחשבה לצאת מהקיבוץ כי חיי הצוותא, עם עשרות העיניים הננעצות בעורפו כשהוא הולך לחדר האוכל, לא היו לפי רוחו. ככה איכזב את הנערה והדבר רובץ על מצפונו. הוא לא פגש בה מימיו מאז, שנת 1938 לערך, אבל לימים סיפרה לו רותי, אשתו, שגרה עם הוריה בחדרה, כי מורה אחת בשם [---] בתיכון המקומי סיפרה, כאשר הזכירו את אורפז, שפעם היתה מקורבת אליו.
המעניין באותה ינערה הוא שהיא היתה בתו של הסופר [---] אשר ב-1923 יצא לארצות-הברית. לפי חשבון הזמנים, אותה נערה לא הכירה מימיה את אביה כי הוא עזב את הארץ כאשר אימה היתה בהריון או זמן לא רב לאחר שנולדה.
1.12.09. בצהריים עם אורפז ב"שיין". תחילה הוא מספר לי בפירוט רב על ההסדר שעשה עם הקיבוץ המאוחד לפי יוציאו את מרבית כתביו בשמונה כרכים לאחר מותו, עם מבואות לכל כרך. בשעתו הוא קיבל ירושה לא צפוייה מדוד באמריקה הדרומית, ואת רובה הקדיש להקמת הקרן הזו בחסות הקיבוץ המאוחד, בעידודו של עוזי שביט. גי בתו של יצחק היא הנציגה שלו בחבר הנאמנים של הקרן. דן מירון הגיש לו רשימה של מיבחר שנראית מאוד ליצחק כהמלצה אבל ההחלטה הסופית תהיה בידי הנאמנים. הוא בשום אופן לא רוצה להתחיל במפעל בחייו, כי זה רק מייאש אותו ופוגע בחלום שלו, שאחרי מותו יצאו ספריו בזה אחר זה ודור חדש של קוראים, צעירים, יגלה אותו ואת משמעות חייהם באמצעות הרומאנים והנובלות שלו. אני די ספקן אבל אינני רוצה לרפות את ידיו. כיום הוא סופר די נשכח, למרות שזכה בפרס ישראל.
אני מזכיר את המקרה שקרה לפני לילות אחדים, כאשר קצין ישראלי חגג עם חבריו במסיבת רווקים בטרם היה אמור להתחתן, מחר, ויצא החוצה וכנראה ניסה לאנוס בברוטאליות צעירה שביקשה להיכנס למכוניתה במגרש החנייה, וסחב אותה לשיחים בירקון, וכנראה הצליח אפילו לתקוע לה בתחת, ואני סבור שמישהו מחבריו שם לו סם בשתייה והוא לא היה סתם שיכור אלא מסומם, יצחק כדרכו נדלק ואומר שמקרי אלימות כאלה יכולים לקרות לכל אחד והוא הראייה לכך.
תחילה הוא מתייחס לדבריי שמה שקרה לקצין שכנראה סומם מזכיר במקצת את הסיפור שלו עם הזונה במדריד שסיממה אותו ושדדה אותו. ואולם אז הוא נדלק ואומר שזה לא הדבר האכזר ביותר שחווה אז במדריד, אלא הביקור בזירת השוורים. הוא ראה שם הצגה שלמה, כולל פציעתו של אחד הרוכבים שתפקידם לדקור את הפר עוד לפני הופעת המטאדור. אחר כך את ההצגה המדהימה, שיש בה חיים ומוות – של המטאדור המרקד לפני הפר עם היריעה האדומה המסתירה בתוכה את המאשט, החרב. וכיצד לאחר פיתולים רבים מגיע רגע האמת שבו ניצב המטאדור לפני הפר כפוף הצוואר, ועשרות אלפי הצופים, כל הזירה, עוצרים את נשימתם, אפשר לשמוע זבוב במעופו, וככה נטועים השניים זה מול זה עד שהמטאדור מפליט מבין שפתיו קריאת "טססס..." כשהוא שולף את חרבו, והוא אפילו לא מתקרב אל הפר אלא זה שועט לעברו ולעבר החרב השלופה בזווית כזו שהיא נתקעת לו בעורפו ומגיעה עד ללב והורגת אותו. אני מוכרח לומר שלמרות מצבו הבריאותי הרעוע וחולשתו, יצחק מספר את הדברים האלה בכישרון גדול, ממש מרתק, ואני חושב שאם כך היו כתובים ספריו הם היו הרבה יותר קריאים ופחות מעצבנים. אני כמובן לא אומר לו את זה, רק שחבל שלא כתב את האוטוביוגראפיה שלו, שעל כך הוא מגיב שהיה נעצר כבר אחרי שני דפים ולא יכול להמשיך.
ומכאן הוא הוא עובר לספר לי באריכות אך בצורה קצת מבולבלת, מעשה של אלימות שקרה לו, כאשר גר כבר בבניין במלכי ישראל שבו הוא גר כיום, אבל לאחר שרותי כבר עזבה את הבית. מתברר שהכיר מישהו בשם ל., נין של ל. שהיה מנאמניו של גריבלדי, ולאיש העשיר הזה היתה וילה מיוחדת במינה עם עמודים קורינתיים, והוא כמובן גם העריץ את ספריו של יצחק. זה קורה לנו מכל זווית של שיחה, שלבסוף מגיעים לספריו ולמישהו זה או אחר שמעריץ ספר זה או אחר מספריו. מעניין שאני מעולם לא פגשתי מעריצים של ספריי. מקסימום אנשים שנהנו לקרוא אותם.
ל-ל. דנן היו שתי בנות, אחת יפה ואחת מכוערת. והוא גם הזמין פעם את יצחק ושלח לו מונית הלוך וחזור. לבת המכוערת היתה חברה, כבת שלושים ויותר, שמתברר שהיתה משוגעת עם קבלות, כלומר טיפולים במוסדות רבים, ואולם יצחק לא ידע זאת בתחילה כי היא התנפלה על און זיקנתו בחדוות יצרים שלפי תיאורו גובלת בנימפומניה. הוא ניסה לעזור לה ואפילו שידך ל"עיתון 77" רשימות ביקורת שלה על ספרים, שאותן תיקן וערך. הקיצור, הסיפור הסתבך והלך. לבסוף קבעו שפעם בשבוע יבוא הוא אליה ללילה ופעם בשבוע היא אליו, והיו לה מפתחות לדירות שלו, בתל-אביב וגם בירושלים. באחת הפעמים הוא היה בלחץ וסירב לעלות איתה לדירתה ברמת-גן ואז היכתה אותו לפתע במכת אגרוף בפרצוף ונמלטה לדירתה. משקפיו נשברו וגם נפלו, והוא זב דם. הוא התלונן עליה במשטרה ולבסוף ביקש מהשוטרים לסלוח לה והוא עם השוטרים ליוו אותה מתחנת המשטרה לדירתה, ואלה הזהירו אותה מפני הישנות המקרה.
כאן בא רצף של סיפורים מוזרים, קצת קשה לשמוע אותו כי שיניו התותבות מגבילות את דיבורו. כל פעם הוא בורח ממנה ומוצא אותה בדירתו, בירושלים וגם בתל אביב. בורח אל השכנים ומזמין משטרה לפנותה מדירתו שבה היא יושבת. והשיא, יום אחד הוא יוצא מדירתו במלכי ישראל לעבר המעלית, ופתאום היא יורדת במדרגות מהקומה החמישית שמעליו ובידה מטרייה עשוייה ברזל, מכה בכוח על ראשו, פוצעת אותו ובורחת. הוא יורד. רואה אותה צפונה, אצל שלום, ופונה דרומה, למסעדה, אנשים נרתעים למראהו, והוא מזמין בטלפון אמבולנס וגם מזעיק את בנו זאביק, זו כבר פעם שנייה בפרשת היחסים האלימה הזו. תופרים לו את הפצע בראש, ואותה עוצרים. לא ברור כיצד הסתיים המפגש השני שלה עם המשטרה. רק הסתום על הנגלה. והוא כל הזמן משחק כאילו אינו רוצה לספר את הכול, אבל עברו עליו מסות קשות, למרות שבתחילה הצליחה לעורר את יצרו וכנראה היתה בעלת ניסיון רב בנושא. כמובן שלא הסגיר שמות ופרטים מדוייקים יותר.
ומה שמאוד חסר היה – מה חלקו שלו בפרשה? האם רק הוכה ולא הרביץ? האם רק היא רדפה אחריו? לדבריו אפילו שילם או הסכים לשלם על טיפול נפשי עבורה.
ומדוע החל כל הריב איתה? בגלל אימא שלו. מרגע שחש שהיא לא-נורמאלית, שב והיכה בו זיכרון אימו שלו המשוגעת, שפעם היה עליו לנסוע עימה מרחק רב לטשרנוביץ', דומני, שם אושפזה וקיבלה מדי יום מכת חשמל, והוא התאכסן במלון והדוד שלו היה לוקח אותו מדי יום לבקר את האם הכבוייה. כאשר זיהה בבחורה את הטירוף, קפצה והתגלמה בה, או באה מולו, דמות אימו, והוא לא היה יכול לעלות עם הבחורה לחדרה, כפי שרצתה, ושם לשכב איתו. הטראומה של דמות אימו היא שהבריחה אותו ממנעמי המין עם הבחורה המשוגעת, וזו לא רצתה להבין זאת, ספק אם אפילו סיפר לה, ומכאן נבעו כל אי ההבנות שהסתיימו באלימות ובפחד שלו במשך שבועיים לחזור לדירתו שמא היא אורבת לו שם.
8.12.09. לפני הצהריים עם יצחק אורפז ב"שיין". באוקטובר מלאו לו 88 והוא עדיין תקוע בילדותו עם אימו המשוגעת מלפני כ-80 שנה. כשהוא מתחיל לדבר קשה וממש בלתי אפשרי לעצור אותו בדיבורו ולומר גם כן משהו. הוא לא מסוגל לשמוע. רק לדבר. כאילו אין לו עם מי לדבר במשך כל השבוע שעובר בין פגישה לפגישה שלנו. הוא חוזר בפעם המי-יודע-כמה על הסיפורים של תולדות חייו, אבל כל פעם מוסיף משהו שנותן טעם לחזרות האלה, למרות שהוא לא מודע לכך שהוא חוזר על מה שכבר סיפר לי, וחש תמיד צורך לספר את הסיפור כאילו בפעם הראשונה, ומתחיל להתלהב, להימצא בטראנס של דיבור, למרות שאסור לו להתלהב כך וזה מזיק לבריאותו הרופפת.
אחד ממשפטי המפתח שאמר, לתיאור המעבר שלו לארץ-ישראל והזדהותו עם העולם החדש שלו כאן ברוח תנועת "השומר הצעיר" שעליה נתחנך לפני עלייתו, היה – "שנאתי את הגלות כמו ששנאתי את אימא שלי!" – ואחר כך משהו עוד יותר נורא – "לכן גם שמחתי כשנודע לי שהם הושמדו!" – ורק שנים מאוחר יותר החל עולה בו כל עולם הילדות והנעורים שלו, שאליו התכחש, וזאת בסיפורי "רחוב הטומוז'נה", שגם הם ביוגראפיה בדוייה ולא מדוייקת, ואימו מתוארת בה בצורה אידילית חלומית ולא כפי שהיתה במציאות.
כוח דיבור יש לו, אין מה לומר, רק שקצת קשה לשמוע אותו כי הוא בולע מילים ולעיתים דיבורו נחלש ואינו ברור. צריך קשה מקסימלי כדי לקלוט אותו. הוא מספר על יחסיו עם אחיו, מנדל, המבוגר ממנו בארבע שנים, שהיה חבר קיבוץ שמיר כל ימיו ועדיין חי שם אך ללא הכרת הסובבים אותו. מכפר-הנוער שפיה הגיע יצחק לדגניה ב', ומשם התקבל לגרעין של אחיו, המבוגר ממנו בארבע שנים ושעלה ארצה אחריו באוניית מעפילים, והגרעין שכן במחנה הזמני במגדיאל. אחר כך עברו למחנה הכשרה נוסף בעין המפרץ, אבל משם יצחק כבר עזב ולא הגיע לשמיר עם ראשוני הקיבוץ.
אחיו המבוגר ממנו היה פחות אהוב על האם, וזה מאוד פגע בו. הוא קינא ביצחק. מדוע יצחק מקבל תמיד את הפולקע של התרנגולת ביום שישי בערב? ערב אחד נתן האב את הפולקע למנדל, ויצחק הגיב בהתקפת זעם וזרק את אולרו לעבר מנדל, שנשא כל ימיו צלקת בפניו מן הפגיעה בקצה הלהב של האולר שלא נסגר היטב. ועם זאת היה לו האח כל ימיו מעין אב שני, ובייחוד מאז נותרו שניהם לבד בעולם מכל המשפחה. האח לא נחשב לחכם ביותר, ולכן כאשר היה צריך ללוות את האם לטשרנוביץ', לטיפול במכות חשמל, שלחו את יצחק ולא את האח המבוגר ממנו. מנדל היה לומד עד מאוחר בלילה ואילו ליצחק היה הכול בא בקלות ולאם אמר שדי לו בכך שהוא מניח את הספר תחת הכר בלילה, וכל החוכמה עוברת אליו. למנדל היו ידי זהב וכמעט כל ענף בקיבוץ הוא התחיל ויסד ואחר-כך העביר אותו לאחרים. בנו של מנדל, זאב אורפז, נהרג במלחמת יום הכיפורים.
בעין המפרץ, למרות שנתקבל בהכשרת "יסעור", לימים קיבוץ שמיר, בזרועות פתוחות, הוא הרגיש שחיי הקיבוץ אינם מתאימים לו, ועזב להפתעת כולם ובהיותו בשיא הפופולאריות שלו. י., הנערה הצעירה מירושלים, בתו של הסופר ב. שעזב אותה כנראה בינקותה ונותרה רק עם אימה בירושלים, רצתה מאוד להשתייך להכשרה וללכת לקיבוץ, אבל יצחק, רדוף רגשי אשמה על שהכניס אותה להריון ונזקקה להפלה – לא היה מסוגל להציע לה כלום והרגיש שהוא מוכרח לעזוב את ההכשרה. זמן לא רב לאחר מכן התגייס לצבא הבריטי וירדו עליו ארבע שנות שתיקה בהן חי כאוטומאט, אף כי מילא היטב את כל המשימות.
ביער חולדה, בתקופת מלחמת השחרור, כאשר חנה יחד עם מחלקת התותחנים שבה מילא תפקיד פיקודי, עבר מטוס מצרי וזרק עליהם פצצה. למרבה המזל איש לא נהרג ולא נפצע ורק יצחק ספג שני רסיסים בברכו הימנית, שצלקותיהם נראות עד היום. לקחו אותו למרפאה, תפרו וחבשו והוא חזר למחלקה ולתפקידו ולא חשב אפילו להתפנות לבית חולים. מה שבער בו כל הזמן שהוא אוחז בנשק וביכולתו להילחם ולא כמו הוריו שנשמדו בגולה, ולכן גם לא היה מעולם פחד בליבו.
הוא חוזר ומספר כיצד ניצל בזכות ישעיהו טרכטנברג [אם איני טועה בשם, לימים היה ציר ישראל ברומניה] שהיה מרכז פעולות השומר הצעיר, שליח מהארץ, והוא ראה את מצבו הקשה של יצחק. הוריו כבר נפרדו ואימו היתה כנראה מאושפזת בבית משוגעים, על כל פנים את יצחק הרחיקו מהבית אל הדוד שחי בעיר הגדולה צ'רנוביץ'. ישעיהו ראה שיצחק עצמו עלול לצאת מדעתו והציע למשפחה להעלותו ארצה בסרטיפקאט אבל יחד עם תשלום גבוה שייתכן שכלל כבר את דמי לימודו כ"אגרונום" בכפר הילדים שפיה. זה מה שחילץ אותו. אחרת היה הולך לאיבוד מבחינה נפשית. זה גם מה שגרם לו לזרוק מאחוריו את כל הגלות השנואה, שהתגלמה גם בדמות אימו המשוגעת.
אהוד בן עזר
המשך יבוא