הפיוט "מעוז צור ישועתי", שאנו שרים מידי ערב לאחר שירת "הנרות הללו", בטקס הדלקת נרות חנוכה, הוא טקסט גלותי, המבטא הוויה גלותית; זו שהציונות שיחררה ממנה את עמנו.
זהו שיר שנכתב בגרמניה בתקופת מסע הצלב השלישי, בשלהי המאה ה-12, שבו נערכו פוגרומים קשים ביהודי אירופה. הכותב, שאותיות שמו מרדכי, יוצרות אקרוטסיכון – ראשי התיבות של בתי השיר, פונה לאלוהים בתחינה שיתגלה ויגאל את עם ישראל מצרותיו.
 אין בשיר קריאה להתנערות לאומית ולאקטיביזם של עם ישראל, אלא ציפייה לנס שמיימי. הכותב מזכיר לאלוהים את המקרים הקודמים שבהם עם ישראל היה בצרה ואלוהים הציל אותו – יציאת מצרים, שיבת ציון אחרי גלות בבל, נס פורים ונס חנוכה, ומבקש ממנו לעשות כן שוב, עתה.
למאמר מלא שכתבתי על הפיוט:
https://heitner.wordpress.com/2010/12/04/מי-זה-צר-המנבח/
הבית העוסק בחנוכה, לא מזכיר במילה ובחצי מילה את גבורת המכבים:
 
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתִר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שּׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.
 
האקטיביסטים המוזכרים בשיר הם היוונים, שכמו הצלבנים בעת כתיבת השיר פגעו ביהודים. ומה עשו היהודים נגד המתנכלים? שום דבר. נעשה להם נס. בעקבות הנס הם קבעו חג וחיברו שירים. כותב הפיוט מבקש מאלוהים לשוב ולעשות לנו נס. זו הוויית הגלותיות. לא גלות אני כותב, אלא הגלותיות, כי גם הציונות צמחה בגלות, אך היא היפוכה של גלותיות, ויש גלותיים גם במולדת. הגלות היא עובדת ישיבתם של יהודים בניכר. גלותיות היא דפוס התנהגות. דפוס זה קידש את המדרש לפסוק המופיע שלוש פעמים בשיר השירים: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ," לפיו אלוהים השביע את היהודים בשלוש שבועות: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים (יש גם גרסאות שונות לשלוש השבועות), אלא להמתין באופן פאסיבי לגאולה ניסית.
את המסר של המהפכה הציונית ניתן לתמצת בשלושה הנים, שלושה סימני קריאה: לעלות בחומה, לדחוק את הקץ וככל שהדבר נדרש – למרוד בגויים. או במילים אחרות, לקחת את גורלנו בידינו ולהביא את הגאולה במו ידינו. האקטיביזם הציוני משותף לציונים מכל הזרמים, כולל הציונות הדתית. הציונות הדתית אינה יוצאת, חלילה, נגד התפילה לנס, אלא נגד ההסתמכות על הנס. גם היא קוראת לגאולה עצמית אקטיבית, מתוך תפיסה שהמעשה שלנו מלמטה יביא להתעוררות ניסית למעלה, ושיש ללוות את המעשה בתפילה. גם הציונות החילונית מעולם לא התנגדה לעצם התפילה, אלא רק לפסיביות הבטלנית של הציפיה לנס.
התרבות הציונית חוללה מהפכה בדמותו של חג החנוכה. מחג שבמרכזו נס פך השמן, לחג המעלה על נס את גבורת המכבים, את האקטיביזם של יהודים שנטלו את גורלם בידם, מרדו במעצמה היוונית ויכלו לה; שיחררו את ארץ ישראל והעניקו חירות לעם ישראל. הם המופת למהפכה הציונית.
כבר ילדי הגן שרו "מכבים אנחנו... ביוונים נלחמנו." מי? אנחנו! "באנו חושך לגרש! בידינו אור ואש." באנו – בגוף ראשון רבים. בידינו – בגוף ראשון רבים. החינוך הציוני לילדים מן הגיל הרך, הוא חינוך לאקטיביזם, הרואה במרד המכבים מופת.
את תפילת "על הניסים" שנאמרת בחנוכה, ונפתחת ב"הנרות הללו שאנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות" וגו', החליפה הציונות ב"הנס של הלב האמיץ," שירו של אהרון זאב, לימים קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל.
 
הַנֵרוֹת הַלָלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים
עַל הַנִסִים וְהַנִפְלָאוֹת,
שֶׁבַּיָמִים הָהֵם וּבַזְמַן הַזֶה.
נִסִים וְנִפְלָאוֹת
שֶׁנַעֲשׂוּ בִּידֵי אֱנוֹשׁ –
הַנֵס שֶׁל הַלֵב הָאַמִיץ,
הַפֶּלֶא שֶׁל רוּחַ הָאָדָם,
זוֹ אֲשֶׁר גָבְרָה עַל צִבְאוֹת מַמְלָכוֹת גְדוֹלוֹת,
הֶאֱדִירָה דַלִים, חִזְקָה מוּעָטִים
וַתִתֵן לָהֶם נִצָחוֹן.
 
ביתו השני של השיר הולחן ועד היום נגינתו מלווה את משיאי המשואות ערב יום העצמאות בהר הרצל:
 
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ,
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ,
הַצָּמֵא לְאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ,
לָאוֹר, וְיָבוֹא!
 
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ,
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ,
הֶהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הַאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ,
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְהִי אוֹר!
 
בדומה למדרש הציוני של זאב ל"הנרות הללו", כך דרשה נעמי שמר את "מעוז צור ישועתי" בשירה "שבחי מעוז". בשירה, צור ישועתנו הוא המעוז, כפי שנקרא אז מוצב צה"ל. הכוונה היא לכוחו של צה"ל, המגן על מדינת ישראל ואזרחיה. שני השירים לא נועדו לצאת נגד עצם האמונה הדתית או נגד התפילה, אלא נגד ההסתמכות על נס ובעד אקטיביזם ציוני.
בעקבות טבח שמחת תורה בנגב המערבי ומלחמת "חרבות ברזל" (שם זמני. אני מציע את השם "מלחמת הנגב המערבי"), נכתבו לפחות שלוש גרסאות של בית נוסף ל"מעוז צור ישועתי", העוסק בסיפור החודשיים האחרונים.
הגרסה הראשונה – איני יודע מי כתב אותה ומי הפיץ אותה. בהקדמה אליה נכתב: "השנה, בהדלקת נרות חנוכה, נוסיף בית חדש לפיוט 'מעוז צור' המסורתי, בתפילה גדולה שנזכה לראות גם בדורנו ניסים וישועות, ונזכה להצטרף לאירועים הגדולים שפקדו את עמנו לאורך הדורות."
ההקדמה מבטאת אוריינטציה חרדית-גלותית. בכל אותם אירועים גדולים, שפקדו את עמנו לאורך הדורות, היו ניסים וישועות, ותפקידנו להתפלל לכך שגם בדורנו נזכה לנס.
אבל השיר עצמו מאוזן, ברוח הציונות הדתית. יש בו ביטוי להתלכדות העם בגבורה למגר את האויב הרע. והתפילה היא לעטר את הלוחמים בניצחון, לקיים ביטחון ולהשיב רום ותפארה לעם.
 
קמו להרגנו בני חמס,
ביום שמחתה של התורה.
חבל ארצנו היה למס,
ולבנו זעק מרה.
התלכד העם בגבורה,
למגר את האוייב הרע.
עטרם ניצחון, קיים ביטחון,
השב לעמך רום ותפארה.
 
מה שיפה כאן הוא השימוש בבני חמס – משחק מילים בין חמאס לבין "ותמלא הארץ חמס" – הפשע שהביא למבול. רבים דרשו ברוח זו את הפסוק בדרשות לפרשת "נח", שבוע לאחר הטבח.
 
על הגרסה השנייה חתום יוחאי בן אב"י, משורר, מוסיקאי ומחנך, איש הציונות הדתית, לוחם בחטיבת גבעתי ואיש התיישבות.
 
ישמעאלים פרצו גדרי,
מלאו ארצי בשכול ודם,
וחשבו לשתות מי בארי,
וקול שמחת תורה נדם.
 
בלב אחד יצאו נגדם,
להשיב את כבודם.
ולעזרי,
ירד צורי,
וזרוע חמסים גדם.
 
בן אב"י ספציפי יותר בתיאור האוייב – ישמעאלים. אני אוהב את משחק המילים: "חשבו לשתות מי בארי." גם בשיר הזה ניכרת תפיסת הציונות הדתית: לא המתנה פאסיבית לנס, אלא התלכדות העם ללב אחד כדי לצאת למלחמה נגד האוייב. וגם אמירה שצורי – כלומר אלוהים, צור ישראל וגואלו, "צור ישועתי" שבמזמור, נלחם לצד צה"ל וגדם את זרוע חמסים. כלומר, בלי שנלחֵם, צורי לא יירד.
בניגוד לשתי הגרסאות האחרות, בשיר הזה יש הלימה הרמונית בין המילים ללחן. ניכר שהכותב הוא מוסיקאי.
איני יודע מי כתב את הגרסה השלישית, אך היא הופצה בידי "תקווה – פורום משפחות חטופים." השיר מזכיר את החטופים, אך המסר אינו מסתפק בחזרת החטופים, אלא בניצחון צה"ל שיכה את אלה שקמו להשמידנו וישלם להם כגמולם.
השיר מעלה על נס את גבורת הלוחמים ומשווה אותם למכבים, כמופת הציוני הקלאסי. הוא מסיים בתקווה לכך שכולם ישובו לגבולם בשלום, כלומר הן הלוחמים והן החטופים. אין בגרסה הזאת תפילה לאל ולא ציפייה לנס.
 
ביום שמחה להשמידי,
מהנהר ועד הים
חטפו אחיי ואחיותיי,
גם גמולם עוד ישולם.
יהיו חיילינו במלחמתם
כמכבים בגבורתם
ולשלום יחזרו כולם,
ושבו בנים לגבולם.
 
בשיר מוזכרת המוטיבציה של האוייב, ללא כחל ושרק: להשמיד אותנו, "מהנהר ועד הים," כפי שצווח אספסוף ה"פרוגרס": "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, פלסטיין וויל בי פרי." ועל כך נשלם להם כגמולם, בגבורת חיילינו, צאצאי המכבים.
* פורסם לראשונה באתר "בין חברים."
 
2. צרור הערות ‏13.12.23
* הצעה סופית – על ישראל להעביר לחמאס הצעה סופית, שאינה פתוחה למו"מ, ועליהם לקבלהּ כמות שהיא או לדחות אותה. תמורת שחרור כל החטופים החיים וכל גופות הנרצחים, כולל אברה מנגיסטו והישאם א-סייד ועצמותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, ישראל תשחרר את כל המחבלים האסורים בישראל ואת גופות כל המחבלים שבידינו. לצורך ביצוע העסקה, תהיה הפוגה של שבוע במלחמה.
אם ההצעה תיענה, המחיר שנשלם כבד וכואב, אך כל החטופים יחזרו הביתה, כל הנרצחים יובאו לקבר ישראל ולאחר ההפוגה ישראל תפעל בכל כוחה, ללא החשש מפני פגיעה בחטופים שנעשה בהם שימוש כמגן אנושי. למשל, ישראל תציף את כל העיר התת-קרקעית ותטביע למוות אלפי מחבלים ובהם ראשי חמאס.
גם אם ההצעה תידחה, יהיו לנו רווחים. מנהיגי חמאס יצטרך לתת דין וחשבון איך ויתרו על הזדמנות לשחרר את כל האסירים, כדי להציל את עורם. ומה שחשוב הרבה יותר – החברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה משפחות החטופים, ידעו שישראל אכן עשתה הכול והיתה נכונה לשלם מחיר בל ישוער, כדי לשחרר את החטופים. דחיית ההצעה תלכד את העם סביב המשך המלחמה במלוא העוצמה.
הסיכוי שחמאס יסכים אפסי. נכון, שחרור אסירים הוא יעד חשוב מאוד בעבורם, אך חשוב להם לאין ערוך להבטיח את המשך שלטונם ולכן יתנו עסקה בהפסקת המלחמה. לכך ישראל אינה יכולה להסכים והיא תפעל בכל הכוח להשגת המטרה – מיטוט חמאס. זו גם הדרך היחידה להשבת החטופים, אם במבצעי חילוץ, ואם בהכבדת הלחץ כדי להביא לכניעת חמאס, שמרכיב מרכזי בה יהיה שחרור ללא תנאי של כל החטופים.
 
* מיטוט חמאס – מה פירוש מיטוט חמאס? לכאורה, מטרה מעורפלת. אני מציע לפשט ולהמחיש אותה.
יש לכך שלושה פרמטרים: א. חמאס אינו שולט ברצועת עזה. ב. הזרוע הצבאית שלו מחוסלת. מי שלא ייהרגו יישלחו לארץ שלישית, כמו ערפאת ואנשיו לתוניס במלחמת לבנון הראשונה. ג. פירוז רצועת עזה, בעיקר מכל המשגרים והרקטות.
 
* קאזוס בלי – חופש השיט של מדינה הוא ביטוי לריבונותה. פגיעה בחופש השיט שלה, שנועדה להטיל עליה מצור כלכלי, היא התנקשות בריבונות. פגיעה כזו היא קאזוס-בלי (עילה למלחמה) מובהק.
שתי מלחמות – מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים, פרצו במידה רבה בשל חסימת מיצרי טיראן ובכך הטלת מצור על מפרץ אילת. במלחמת יום הכיפורים מצרים חסמה את מצרי באב אל-מנדב, המפרידים בין תימן שבאסיה לקרן אפריקה, והם היו חסומים בפני ספינות ישראליות עד הפסקת האש.
כעת, כחלק מן המלחמה הנוכחית, החות'ים בתימן, שליחיהם של האיראנים, שוב מנסים לחסום את מפרץ באב אל-מנדב. צבא הטרור הפיראטי הצהיר שימנע מכלי שיט ישראליים את המעבר. ישראל, כמדינה ריבונית, אינה יכולה להשלים עם פגיעה כזו בריבונותה. למרות שאנו נלחמים היום לפחות בשתי גזרות, אין מנוס מהפעלת כוח נגד החות'ים, כדי להבטיח את חופש השיט של ישראל ולישראל וממנה. 
 
* האומרים לרע טוב ולטוב רע – האספסוף האנטישמי, תומכיהם של רוצחי הילדים והתינוקות היהודיים ועורפי ראשיהם, שמשתמשים בילדים פלשתינאים כבמגן אנושי, הפגינו בניו-יורק נגד ישראל בצווחות: "כמה ילדים רצחתם היום?"
ונזכרתי, שבאינתיפאדה הראשונה, צווח אספסוף השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בישראל: "יצחק רבין שר הביטחון – כמה ילדים הרגת היום?"
אותה תרבות של שקר ורשעות.
הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (ישעיהו ה', כ').
 
* ההקשר – ניצחון קטן במאבק נגד האנטישמיות – הנשיאה האנטישמית של אוניברסיטת פנסילבניה התפוטרה. כמובן שמדובר בניצחון מקומי ונקודתי, אבל ראוי לברך על כל ניצחון כזה.
ובינתיים יש כבר גם בתוכנו, למשל בגזרת רח' שוקן, מי שמנסים להסביר לנו את "ההקשר".
תבינו, זה בכלל לא עניין של האנטישמיות. "זו לא את, זה אני." נכון, היא היתה צריכה להגיד שלא יפה להסית להשמדת העם היהודי. אבל לא זה העניין.
ההקשר הוא המתקפה של הימין הטראמפיסטי על האקדמיה. הסנאטורית ששאלה את השאלות היא בכלל טראמפיסטית. כל נושא האנטישמיות זה תירוץ. אם הנשיאה היתה משיבה שקריאה להשמדת העם היהודי אסורה, מיד היו שואלים אותה עלBDS  (אוי אוי אוי), וכו'.
כלומר, קוראים יקרים, אל תשכחו שאנחנו בצד הנאור. מילת הקסם טראמפ, צריכה לגרום לנו לצאת מעורנו כדי לגונן על האנטישמיות באוניברסיטאות מפני הניסיון הטראמפיסטי לחסל את האקדמיה.
זה המסר. וכאשר מדברים על טראמפ, רומזים שביידן, האהוד כל כך בישראל, בצדק, הוא בצד הנכון, של האוניברסיטאות. אבל האמת היא שהפרוגרס התומך בטבח מתעב את ביידן, מפגין נגדו ומכנה אותו "ג'ו ג'נוסייד". כי הרי ג'נוסייד אינו הטבח חסר האבחנה בנגב המערבי, אלא מימוש זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה.
 
* לעצור את התרומות – הון יהודי רב נתרם ומושקע באקדמיה האמריקאית. מן הראוי שהתורמים היהודים ימשכו את כל הכספים ויעצרו את כל התרומות, מכל אוניברסיטה שלא תוקיע את האנטישמיות, גם בהסוואה כ"רק" אנטי-ישראליות ואנטי-ציוניות, ולא תילחם בה.
את הכסף הזה יש להשקיע בתוכניות למלחמה באנטישמיות באוניברסיטאות ובסיוע והשקעה באקדמיה הישראלית. למשל, בסיוע לסטודנטים מילואימניקים. רבים מהם יפסידו סמסטר. יש לממן לכולם סמסטר שלם כולל פיצוי על אובדן פרנסה בסמסטר הנוסף. וכן, בפיתוח האקדמיה בישראל, כמו הקמת האוניברסיטה בגליל.
אני יודע, שהאנטישמים יציגו זאת כהוכחה ל"יהדות הבינלאומית" ששולטת בעולם באמצעות ההון שלה וכו' וכו' וכו'. אך כפי שאנו רואים, הם לא זקוקים לסיבה לאנטישמיות. הגל האנטישמי הנוכחים נובע מהתלהבות מהטבח בנגב המערבי. באנטישמיות הזאת יש להילחם, בלי למצמץ.
 
* אוסלו כאליבי – נתניהו צודק. מיספר ההרוגים בעקבות הסכמי אוסלו זהה למספר ההרוגים בטבח בנגב המערבי. התעלמות מכך שמיספר ההרוגים במשך העשור המדמם ביותר עד כה זהה למספר ההרוגים בחצי יממה, והתמקדות רק במספר הכולל, מגוחכת למדיי.
נתניהו צודק גם בכך שבהפקת לקחים לאומית רחבת היקף של המהלכים שדרדרו אותנו עד הלום, יש מקום לביקורת על אוסלו. אילו היה נוהג כמנהיג, ובנאום לאומה ב-7 באוקטובר היה נוטל על עצמו אחריות מלאה ומודיע שיתפטר לאחר הניצחון, ניתן היה לבחון את אוסלו כחלק מן המכלול בצורה מקצועית. כאשר הוא משתמש באוסלו כאליבי לכישלונו הקולוסלי, אי אפשר להתייחס ברצינות אליו ולטיעוניו.
הסכמי אוסלו נחתמו ב-1993 ו-1995. נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה ב-1996. מי מנע ממנו לבטל את ההסכם? נכון, הוא מחויב לעקרון הרציפות השלטונית. הוא ירש הסכם בינלאומי והוא מחויב אליו. אולם ברגע שהצד השני מפר אותו בשיטתיות, יש עילה רצינית לביטולו. נתניהו אף נתן לרעיון זה, בזמנו, סלוגן: "יתנו – יקבלו. לא יתנו – לא יקבלו." סיסמאות לחוד ומעשים לחוד. הם לא נתנו וקיבלו.
במהומות מנהרת הכותל, בספטמבר 1996, המשטרה הפלשתינאית לחמה נגד צה"ל. עד אותו יום, נערכו, בהתאם להסכם, סיורים משותפים לשני הצדדים. באותו יום, ה"שוטרים" הפלשתינאים הפכו את הנשק וירו בו על שותפיהם לסיור עד אמש.
ההסכם לא כובד ולו לרגע גם לפני כן. הפלשתינאים התחייבו לשים קץ למאבק המזוין ולהילחם בטרור, ובמקום זאת הפעילו טרור יומיומי, כולל פיגועי התאבדות רבים. אבל במהומות הכותל, כאשר המשטרה הפלשתינאית עצמה נלחמה בנו והרגה 17 חיילים,  ערפאת לא יכול עוד להיתמם ולהתחבא מאחורי תירוצים, כמו קושי לשלוט במעשי הפלגים.
אילו רצה, נתניהו יכול היה להגדיר את האירוע החמור כהפרת ההסכם ולהודיע על ביטולו. הוא לא נהג כך. להיפך, למחרת המהומות הוא אץ רץ לפגוש את ערפאת, לחבק אותו, לספר שהוא פגש ידיד ובתוך זמן קצר הוא מסר לידיו את חברון. אז על מי  ועל מה הוא מלין?
מי שהפרו חזור והפר את הסכמי אוסלו היו הפלשתינאים. הם הפכו אותו לאות מתה. אך המציאות של אוסלו, שבה נהרגו אותם 1,200 שעליהם דיבר נתניהו השתנתה מאוד ביהודה ושומרון, בזכות החלטה אקטיבית של אריק שרון לצאת למבצע "חומת מגן", שבו השמדנו את תשתיות הטרור ובעיקר – החזרנו את חופש הפעולה של צה"ל ושב"כ לשטחי הרש"פ. זה היה מהלך אסטרטגי דרמטי, מן הסוג שנתניהו אינו מסוגל אפילו לפנטז עליו. אך כיוון שנתניהו היה שר בכיר באותה ממשלה, שר החוץ, הוא נושא בחלק מן האחריות למבצע המוצלח ולתוצאותיו. אולם במקביל, אריק שרון קיבל החלטה אומללה שהיא בכייה לדורות – לבטל ברגע האחרון את מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה. וכך, לאורך כל אותן שנים שבהן צה"ל ושב"כ ביו"ש סיכלו מאות פיגועים בשנה, והגיעו אל המחבלים למיטתם בטרם הם הגיעו לפגע בנו, בעזה הלך ונבנה צבא הטרור, מפלצת הטרור שאנו חווים לאורך כל השנים והיא הגיע לשיאה בשמחת תורה. נתניהו שותף גם למחדל הזה. וב-2005 שרון הוביל עוד מהלך אומלל, ההתנתקות, וגם בו תמך נתניהו בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת, והוא נושא באחריות גם עליה.
מאז 2009 ועד היום, למעט הפסקת בת שנה, נתניהו הוא ראש הממשלה. אילו רצה, יכול היה לבטל את הסכמי אוסלו פעמים רבות. הוא בחר לא לעשות זאת. אז על מה הוא מלין? אגב, לדעתי הוא בצדק לא ביטל את ההסכם, כיוון שבמתכונת שנוצרה ב"חומת מגן", נוטרלה עיקר הסכנה של ההסכמים ואילו היתרון שבהם, העובדה שאיננו שולטים בשני מיליון הפלשתינאים אלא הם מנהלים את חייהם באופן אוטונומי, טובה לישראל. לעומת זאת, ברצועת עזה נתניהו נמנע מליזום פעולה משנת מציאות נוסח "חומת מגן" ונמנע מלנצל שעות כושר כמו מבצעי "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות" כדי למוטט את חמאס. מדיניותו הרופסת כלפי חמאס דרדרה אותנו למצבנו הנוכחי.
אז כדי להתנער מאחריותו, הוא מוצא שעירים לעזאזל, ובהם – הסכם אוסלו. אוקיי, אז רבין ופרס יסיקו מסקנות ויתפטרו. ומי יישא באחריות למחדל הנורא שקרה במשמרת שלו, משמרת בת 14 שנה?
 
* אובססיבי למדינה פלשתינאית – חיים רמון התארח בערוץ 14, ובהתלהבותו הרגילה, במקרה זה אף מעבר לה, ובפאתוס המאפיין אותו, הוא האשים את נתניהו שלאורך כל שנותיו כראש הממשלה הוא כרת ברית עם חמאס, ברית עם השטן כלשונו, וחיזק והעצים אותו במכוון, כדי לסכל הקמתה של מדינה פלשתינאית. המסקנה המדינית של דבריו ברורה – הברירה שלנו היא או מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון ועזה או חמאס. וכיוון שלמדנו מה זה חמאס, עלינו לבחור במדינה פלשתינאית. הקונספירציה נועדה לשרת את המסר המדיני, בחינת מ.ש.ל.
חיים רמון אובססיבי עד טירוף להקמת מדינה פלשתינאית, שתהפוך את גוש דן לעוטף הבא והיא ההיפך המוחלט מהלקח שעלינו להפיק מהטבח. הוא צודק בכל מילה שאמר על האכלת חמאס בידי נתניהו, וטועה בכל מילה שלו על המניע לכך. הטענה על הרצון לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ היא קונספירציה מטורללת, ברמה של הקונספירציות על בגידה בתוך צה"ל. האמת שונה לחלוטין. נתניהו התמכר לשקט, מתוך תפיסה של מניעת מלחמה ומניעת הרג חיילים. אגב, הרצון להגן על חיי חיילינו – כמובן שאינו מגונה, להיפך. הבעייה היא שהתוצאה של הדרך הזו, היא מחיר דמים כבד לאין ערוך. כיוון שדרכו של נתניהו היא התמכרות לשקט, הוא לא יזם פעולה נגד כל אחד מאויבינו אלא רק נגרר אחרי מתקפות האוייב. ולכן הוא לא השלים אף מבצע ורק התחנן להפסקת אש. ולכן הוא הבליג על הצתת שדות הנגב באין מפריע, והכיל זאת. ולכן הוא שילם לחמאס פרוטקשן כדי לקנות שקט. ולכן הוא סיפק עבודה לעזתים כדי לקנות שקט. ולכן הוא נהג ברפיסות גם מול הרש"פ ולא עצר את התגברות הטרור בג'נין. ולכן הוא סילק את המגנומטרים מהר הבית כי נבהל מההפחדות של הפלשתינאים. ולכן הוא ביטל את ריקוד הדגלים כדי לקנות שקט ונענה במתקפת טילים על ירושלים שדרדרה אותנו ל"שומר החומות". ולכן הוא לא ניצל שעת כושר בלתי חוזרת להחיל את הריבונות על בקעת הירדן, כי נבהל מאיומיו של אבו מאזן. ולכן הוא הבליג על ההפרה השיטתית של החלטת מועה"ב 1701 והשתלטות חיזבאללה על דרום לבנון ואפילו על הקמת מאחז של חיזבאללה בשטח ישראל. ולכן הוא לא נקף אצבע נגד הטרור החקלאי ונגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, כי חשש מאינתיפאדה של ערביי ישראל. והאמת הכואבת היא, שרוב אלה, שיוצאים היום נגדו, היו שותפים, כל אחד ברמה אחרת, למדיניותו.
תאוריית הקונספירציה על הרצון לחזק את חמאס ולהחליש את רש"פ אינה רק שקר, אלא היא מסוכנת כי היא נועדה לקדם מדיניות שתגרום לאירועים שבהם עוד נתגעגע לשבעה באוקטובר. רמון הוא אחד השושבינים המרכזיים והתומכים הנלהבים של הברית עם השטן ערפאת, רב המרצחים; ברית שעלתה לנו באלפי הרוגים. מוטב שיחריש.
'רצ'יל היטיב לבטא את דרכו של נתניהו, שנתמכה בידי הצמרת המדינית, הפוליטית והביטחונית: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד."
 
* אובסביבי – אור הלר, הפרשן הצבאי של ערוץ 13, פרסם את מתווה המלחמה, כפי שהוא מבין אותה, כולל החזית הלבנונית, כך שהיא עתידה להימשך עוד חודשים רבים ואולי אף לכסות את כל שנת 2024.
בקבוצת ווטסאפ שבה אני חבר, שיתפה מישהי את המאמר של הלר, עם ההקדמה הזאת: "למי שאינו מאמין הנה התוכנית. על קידוש אשם ונירמול המצב לייצוב שלטונו עד סוף 24' ."
אנסה לתרגם את דבריה: צה"ל יכול מחר להביס את חמאס, להחזיר את החטופים ולמוטט את חיזבאללה. אולי מחרתיים. אבל כיוון שנתניהו רוצה להישאר בשלטון, זה יימשך ארבע שנים, עד תום הקדנציה. ובכל יום יהרגו חיילים כדי להנציח את שלטונו.
הזהרתי את משגרת ההודעה, שבדרך זו היא עוד עלולה להאמין לשקרים הקונספירטיביים שהיא מפיצה, ואז המצב המנטלי שלה יהיה סופני. אבל חוששני שהיא כבר שם.
הכותבת היא מהגרעין הקשה של הבלפוריאדה ומן הגרעין הרדיקלי והמיליטנטי במאבק נגד המהפכה המשטרית. מדובר באנשים שתקועים אי שם ב-6 באוקטובר והטבח לא שינה את סדר העדיפויות שלהם. שמא לא שמעו שאנו במלחמה? סביר יותר שהם מודעים לכך שאנחנו במלחמה, אבל מבחינתם האוייב אינו חמאס אלא נתניהו. הרי מה מטרת הקונספירציה הזאת? להשיב לאמירה שנבוא חשבון עם נתניהו אחרי המלחמה, אבל עכשיו צריך להתרכז רק במאמץ המלחמתי. וזו התשובה – נתניהו ימשוך לנצח את המלחמה ואז נאלץ להמשיך לסבול אותו. ולכן – הדחה עכשיו.
מדובר בכת אובססיבית לביבי. אובסביבים. הם תמונת הראי של עובדי האלילים הביביסטיים. כמוהם, הם קמים ביבי, אוכלים ביבי, שותים ביבי, נושמים ביבי והולכים לישון ביבי. ביביביביביביביביביביביביביביביביביבי. זאת מחלה.
תרגיעו. אתם כל כך 6 באוקטובר. הלו, קרה כאן משהו. מי שדבק באג'נדות המעופשות, בשיח השנאה, לא רלוונטי. מטורפים, רדו מהגג!
 
* שעם ישראל ייצא מאוחד – נדב הוא בן קיבוץ אורטל, נשוי + 2. מאז 7 באוקטובר הוא משרת במילואים, בסיירת גבעתי, ברצועת עזה. בכתבה בערוץ 13 ראיינו אותו, והוא אמר: "יצאנו למלחמה כעם מפולג. יש לנו פה עמדות שונות לגמרי. וכולנו מאוחדים יחד כדי להחזיר ביטחון לישראל. כולנו מאוחדים לניצחון! ובע"ה, שעם ישראל ייצא מאוחד מכל הסיפור הזה."
נדב מיטיב לבטא את רוח אורטל ואת החינוך הטוב שקיבל במשפחת נחושתן ובאורטל. בשיחה בקיבוץ, במוצאי סוכות, בדיוק שבוע לפני הטבח, נדב הביע כמיהה לאחדות. חבל שנסיבות כה נוראיות יצרו אחדות. הלוואי שנשכיל לשמר אותה גם אחרי המלחמה, ונשאיר בשולי החברה את אלה שגם היום, בעיצומה של המלחמה, מדשדשים במי האפסיים של הפוליטיקה הפלגנית, כמי שתקועים עדין ב-6 באוקטובר.
 
* רוח השר – על דבר אחד, בסוגיית הריגתו של יובל קסטלמן, האזרח הגיבור שהסתער באקדחו על מחבלים וחיסל אותם, בידי חייל המילואים אביעד פריג'ה, אין מחלוקת. אין ספק שפריג'ה חשב באמת ובתמים שקסטלמן הוא המחבל, ושאילו ידע שמדובר באזרח ישראלי, יהודי, הוא לא היה יורה. ולכן, יש לשפוט את מעשיו מתוך נקודת המוצא שזו היתה תודעתו.
אסייג את דבריי הבאים בכך שעומדת לפריג'ה חזקת החפות, אך על פי המסתמן מן התמונות, הוא ירה באדם, שחשב למחבל, שירד על ברכיו, הרים את ידיו לאות כניעה ופתח את חולצתו והיה לו ברור שאין הוא מהווה סכנה.
מעשה כזה מנוגד לרוח צה"ל ולערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל. מעשה כזה מבזה את מדי צה"ל שהיורה לבש – מדים של צבא ההגנה לישראל ולא של כנופייה. מעשה כזה מונע איסוף מודיעין, לעתים קריטי, ממחבל שנתפס בחיים. מעשה כזה עלול להביא למותו של חף מפשע, כפי שנוכחנו. ובמקרה הזה, לא סתם חף מפשע, אלא גיבור שסיכן את חייו כדי להציל חיים.
על המעשה יעמוד פריג'ה לדין. אם יוכיח שלא ירה בקסטלמן כאשר היה עם ידיים מורמות ולא ראה זאת, כפי שטוען סניגורו, יזוכה. אם לא יוכיח זו, הוא יורשע בעבירה פלילית חמורה.
לא פחות חמור מהמעשה של פריג'ה הוא הטיוח של המשטרה. מה גרם לאותם שוטרים לנהוג כפי שנהגו; ניסו למרוח את החקירה ולשבשה? סביר להניח שהיתה זו רוח המפקד. לא המפקד במשטרה, אלא השר הכהניסט, ראש הכנופייה, שמבחינתו ירי בערבי, גם כשידיו מורמות והוא נכנע, זו מצווה. ומכאן, רצון לסייע למי שנהג כך, למרות התוצאות הקשות.
יש לחקור את הפרשה לעומק כדי להגיע לחקר האמת, הן באשר לאירוע הירי והן באשר לטיוח המשטרתי. ואת ראש הכנופייה מזמן היה צריך להדיח מתפקידו.
 
* גיבוי לצה"ל – נערת הזוועות, הח"כהניסטית סון הרמלך, שוב משתלחת בגסות במפקד פיקוד מרכז האלוף יהודה פוקס. הפעם, בשל מעצר של המחבל אלישע ירד, לשעבר דוברה של הח"כהניסטית, כיוון שהפר צו הרחקה.
הציבור ביו"ש ומרבית מנהיגיו סולדים מהתנהגות הפראים הקיצונים ובין השאר מההסתה וההפגנות נגד קציני צה"ל, אך מהססים לצאת נגדם בפומבי, ובכך הם גורמים נזק להתיישבות. מן הראוי שייתנו גיבוי פומבי לאלוף ולצה"ל ויוקיעו את המפגינים נגדם.
טענת המשתלחים הסהרוריים כאילו צה"ל אינו נלחם בטרור ביו"ש היא שקר מוחלט. צה״ל מקצה כוחות רבים ליו"ש בתקופת המלחמה. מראשית המלחמה עצר צה"ל כ-2200 מחבלים והרג קרוב ל-300. בממוצע, מדובר ביותר יותר מ-40 עצורים והרוגים בכל יום, ויש להם עוד הרבה פצועים.
איני טוען שאין מקום לביקורת עניינית על האלוף, כי אף אדם אינו חסין מפני ביקורת ואף אדם אינו חף משגיאות. אני, למשל, חושב שצה"ל והשב"כ מגלים אוזלת יד במאבק במחבלים יהודים, בן גבירים קטנים, שפוגעים להנאתם בערבים וגם בחיילי צה"ל. במלחמה בנגע הזה יהודה פוקס נכשל עד כה.
 
* מחבלים בתחתונים – כאשר ראיתי את המחבלים שנכנעו בתחתונים, שמחתי לאידם. אני מודה. אחרי הטבח, שמחתי לראות בהשפלתם. כך, במחשבה מהבטן.
אבל כאשר אני חושב מהראש, אני מרוצה מהודעת דובר צה"ל שלא נציג עוד תמונות כאלו. אין שום ערך לתמונות הללו. אולם הן גורמות לנו לנזק הסברתי. הן אינן מקרבות את כניעת חמאס, אולי להיפך. והן משרתות את התעמולה נגדנו. יש לנהוג בשום שכל, כשהדבר היחיד שצריך להנחות אותנו הוא האינטרס הישראלי.
 
* דוגמה אישית – החלטתו של בני גנץ לעבור להתגורר בנגב המערבי, היא מופת של דוגמה אישית. דוגמה אישית היא לוז המנהיגות.
 
* עוד דונם ועוד נר – הדלקת נרות חנוכה מפיצה אור לעולם ומבטאת את המחויבות לתיקון עולם.
על פי בית שמאי מדליקים ביום הראשון את שמונת הנרות ובכל יום מחסירים נר. הלכה כבית הלל, שביום הראשון מדליקים נר אחד ובכל יום מוסיפים נר.
המסר של שיטת בית שמאי, הוא של שינוי דרמטי, מהפכני. מעבר מיידי מאפס למאה. ואז אפשר בהדרגה לצמצם את המאמץ הנדרש לתחזוקת השינוי.
המסר של בית הלל הוא של "עוד דונם ועוד עז." תיקון עולם אינו יכול להיות מהלך של "זבנג וגמרנו." מהלך רבולוציוני של "הכול או לא כלום" עלול, בסבירות גבוהה, להסתיים בלא-כלום. המהלך הציוני הוא מהלך  קונסטרוקטיבי, מהלך של בניית בניין עדי-עד, מן המסד עד הטפחות.
לא עכשוויזם. לא "משיח עכשיו". לא "שלום עכשיו". העכשוויים הוא שבתאות. את הגאולה נביא קמעה קמעה, צעד אחרי צעד. לעמק ירדנו. ההרה עלינו. מעיינות האורות הגנוזים גילינו. בסלע חצבנו עד דם. ויהי אור!
 
* ביד הלשון: גן שמואל – גן שמואל הוא קיבוץ של הקיבוץ הארצי (לשעבר), כלומר של השומר הצעיר, במועצה האזורית מנשה. הוא נקרא על שם הרב שמואל מוהליבר, ממבשרי הציונות. ונשאלת השאלה – איך קיבוץ של השומר הצעיר קורא לעצמו על שמו של רב?
וזה סיפור המעשה. ב-1895, רכש גיסו של הרב מוהליבר, יעקב הינדין, שטח של 50 דונם לנטיעת פרדס אתרוגים, לציון יום הולדתו השבעים של הרב. מייסדי חדרה, שנטעו את הפרדס, העניקו לו את השם גן שמואל.
הפרדס לא הניב פרי והיה כישלון חקלאי וכלכלי, והשטח הועבר לידי הקרן הקיימת לישראל, ושמו המקורי נשמר. ב-1913 קבוצת פועלים החלה לעבד את השטח והתיישבה בו. גן שמואל הוכר כקבוצה, גדל לקיבוץ וב-1935 הצטרף לקיבוץ הארצי.
אורי הייטנר