במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2009
14.12.09. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". סיפורי החיים של אורפז מרתקים אבל הוא מדבר בקול חלש וגם כשהוא מתרגש וקולו עולה הוא לא ברור, אולי בגלל שיניו התותבות, כך ששום הקלטה לא היתה מצליחה, מה עוד שכאשר הוא יודע שהוא מוקלט, הוא נסגר.
יצחק מספר על הרומאן שהיה לו עם האישה שגם היכתה אותו על ראשו במטריית ברזל ופצעה אותו. בבואי הביתה אני מעלה את שמה בחיפוש בגוגול ושם יש תמונה שלה והיא נראית בחורה מאוד נאה עם שיער ארוך.
אני שואל את יצחק כיצד איש צבא כמוהו אינו יכול להחזיר מכות לבחורה שתוקפת אותו, והוא כל זמן מתרגז לשאלה מפני שאני לא מבין שהשיגעון, עם קבלות משני בתי משוגעים, של אותה אישה גרם לו לזהות אותה עם אימו המשוגעת ואדם לא יכול להרים יד על אימו! וגם לא לשכב איתה! – וזאת היא לא רצתה להבין ולכן רדפה אחריו ומיררה את חייו, אף כי היו גם תקופות שקטות שבהן הגיעו להסדר שלילה אחד בשבוע ישנה אצלו ולילה אחד ישן אצלה והיו לה מפתחות לדירתו במלכי ישראל. מתברר שכל זה קרה כבר לאחר גירושיו מרותי.
22.12.09. בבוקר פגישה עם אורפז ב"שיין". סיפור נוסף על אותה אישה לדבריו, מסיפוריה, היא בת מאומצת וגם יתומה. אביה היה פקיד ממשלתי אך כנראה לאחר שאימה הרתה ממנו עזב את הארץ ונעלם. היא נשארה עם אימה, שאינה יודעת ממה התפרנסה, אך חלתה ומתה, והילדה נשלחה לבית יתומים בקריה בתל-אביב של ילדים שהיו מועמדים לאימוץ. כל שבת או שישי היו באים הזוגות שקיבלו רשות לאמץ לפגוש את הילדים שהיו מסתובבים חופשיים במפגש כמו בתצוגת סוסי או כלבים למכירה. עיניה של הקטנה פגשו במבטה של אישה שהתבוננה בה והיא רצתה אליה ונצמדה אליה בכל כוחה עד כדי נעיצת ציפורניה בה והתחננה בפניה: קחי אותי, קחי אותי מכאן. אני אהיה טובה אלייך ואעשה כל מה שתרצי רק תוציאי אותי מפה. והאישה אכן לקחה אותה ואימצה אותה והיא שסיפרה לה על הוריה ועל האב שברח. יש כאן קצת בלבול בין שני הסיפורים וייתכן שמדובר באישה אחת, שגם היא מתה בעוד הילדה קטנה.
אישה זו כבר היתה נשואה למורה שלה לגיטרה קלאסית שהיה מהטובים בארץ וכנראה אהב אותה מאוד, ואולם הנישואים לא החזיקו מעמד וכפי שסיפרה לאורפז מן הגירושין הללו היא הוציאה דירה, בעזרת הבעל-לשעבר כדי שתסכים לצאת מדירתו, אף כי הוא המשיך לגור לא רחוק ממנה והיה מטפל בכלבה שלה כאשר היתה נוסעת לתקופות של חודש להודו. הכלבה היתה כל כך כועסת עליה בביתה שכאשר נעדרה יותר משלושה ימים היתה מתחילה לכרסם וללעוס את הנעליים שלה.
יצחק מספר שהיא אכן היתה בחורה יפה מאוד, יותר אפילו מתמונתה שבגוגול. וידעה לטפל בגבר שאהבה בצורה בלתי רגילה. כל מה שרצה, היתה מנחשת ועושה למענו במיטה. והוא הרגיש מכורבל ומוגן בה כמו שלא חש עם שום אישה אחרת.
הוא הוזמן ליריד ספרים בטורינו כאשר יצא לאור באיטלקית ספרו "נמלים" וגם נפגש שם עם קוראים. לאחר כיומיים חש מחנק, שאינו יכול לשהות שם יותר, וברח חזרה ארצה מבלי להודיע לאף אחד ביריד. היתה אף ידיעה בעיתון איטלקי שסופר ישראלי נעלם ואין מוצאים אותו, ופנו למשרד החוץ הישראלי ומשם הרגיעו אותם שיצחק כבר נמצא בארץ ולא הלך לאיבוד. במשך ארבעה הימים הללו היתה אותה אישה אמורה לגור בדירתו.
כאשר חזר מצא דירה ריקה, וכשהביט מהחלון מערבה אל העץ האהוב עליו, היו שם הרבה קרעי נייר לבנים כמו שלג. הוא לא חשד עדיין במאום עד אשר נכנס לחדר העבודה שלו וראה שהיא פישפשה בניירות שלו, קרעה חלק מהם מתוך קינאה בנשים האחרות שהיו לו, וזרקה מהלון החוצה. היה שם ספר שירים של ר. שאותה הכיר בהיות בן 45 והיא בת 23 לערך, ובעיניו היתה יפהפייה והיתה פרשה של אהבה גדולה ביניהם. החבר הקודם שלה השפיע על יצחק בכתיבת ספרו "מסע דניאל". ר. כתבה שירים ופירסמה ספר שירים ונתנה אותו עם הקדשה חמה מאוד ליצחק. אותה אישה. מצאה את הספר, ולא הסתפקה בקריעה לגזרים של דף ההקדשה אלא המשיכה ועשתה זאת גם ליתר דפי הספר, קרעה לגזרים והשליכה.
אחרי האירוע הזה היא ניסתה להיכנס לדירה וזאביק, בנו של יצחק, מנע זאת ממנה לבקשתו של יצחק. אך היא ארבה ליצחק למעלה במדרגות ומאוחר יותר היכתה במטריה ופצעה אותו.
חרף כל זאת היתה אפילו תקופה שיצחק שילם עבור טיפול נפשי שקיבלה.
לאחר תקופה מסויימת נעלמה מחוג חייו והוא חשב שנפטר ממנה. ואז החל לקבל פתקי איום מורכבים מאותיות גזורות מעיתונים על כך שהוא עתיד לשלם על מה שעולל לאותה אישה. מתברר שהיא חברה ל-י. אשר לדברי יצחק היה חבלן בצבא ושוחרר כניראה בגלל אי התאמה וכאשר היה לו סכסוך עם חבר קיבוץ שם לבנה חבלה תחת ביתו והעיף את הבית באוויר בפיצוץ אחד. לא היו נפגעים אבל המעשה עורר הדים וניסו להשתיקו כדי שלא לערב את המשטרה.
ובכן, אותו י. נדבק או דבקה בו האישה, והיא כנראה הסיתה אותו לכתוב את פתקי האיום לאורפז. אורפז התלונן במשטרה ואפילו שכר עורך דין ששלח מכתבי התראה לאותו י. ומצד שני ניסה יצחק לשמור על יחסי תקינים עם אותה אישה ולכתוב לה דברי פיוס ורק דברים טובים.
ושוב היתה הפוגה ופתאום התברר ליצחק שאותה אישה הגישה תביעה משפטית נגד י. שתקף אותה ואולי גם היכה אותה.
הקשרים האחרונים שהיו לו עם אותה אישה הם כאשר גבריאל מוקד מסר לו את הדיסק שהוציאה ובו גם שירו המולחן על ידיה של יצחק. לדבריו ההלחנות של השירים גרועות למדי ואולם הכי פחות גרועה היא זו של השיר שלו. היא ביקש ממוקד למסור לה תודה בשמו.
ויום אחד הוא עולה לאוטובוס ופתאום רואה אותה יושבת ולידה במושב ילד קטן. הוא השתדל שלא תבחין בו.
בשבוע הבא הבטיח לספר לי על סוף השבוע הנורא והביזיונות שעתה לו בתקופה שהיה ביניהם קשר והוא סבר כי החלימה משיגעונה – כאשר בא איתה לבקר בקיבוץ שמיר. לדבריו הוא שילם עבור הטיפולים הנפשיים שלה.
29.12.09. פגישה עם אורפז בקפה "שיין". הוא נראה מותש ובקושי הולך. לדבריו הוא מתעורר פעמים רבות בלילה כדי להשתין, והלילה קרה לו שחדל להרגיש רגל אחת אך גם היה לו כאב חזק עד המותניים. הוא מודאג מאוד מהיום שבו לא יוכל יותר לעמוד על רגליו וללכת ויזדקק לכיסא גלגלים, והוא בשום אופן לא מסוגל לשאת אדם נוסף בדירה, פיליפיני. אבל אולי האישה הטובה שמטפלת בו פעמיים בשבוע תסכים לשעות רבות יותר באופן פרטי וגם לישון אצלו. אני אומר לו שזה נראה לי הפתרון הכי טוב. גם לאימא של יהודית לקחנו פיליפינית וזה עלה רק כחמש מאות דולר לחודש.
הוא אומר שיש לו רגעים של ייאוש כמו הבוקר אחרי הארוחה שבהם הוא כמעט בוכה. ועם זאת מנסה לכתוב כל הזמן, בסגנון ה"נגיעות", ומה שציטט בפניי בעל-פה היה ממש מצויין. אני מקווה שיעלה אותם על הכתב וימסור לי כי הוא לא הסכים שארשום אותן מפיו.
לאט-לאט, הדיבור קשה עליו ובקושי אני גוהר עליו כדי לשמוע אותו, וגם השמיעה שלי לא הכי-הכי – הוא ניאות להמשיך את הסיפור על הנסיעה עם אותה אישה לקיבוץ שמיר, אל אחיו מנדל ואשתו ציפורה, לסוף שבוע. זה היה בתקופה שלאחר רצח רבין. האישה היתה בטיפול נפשי על חשבונו והוא קיווה שהיא מבריאה. הם נסעו במכונית שלו לגליל. ערכו טיול למקום שבו נשפך הירדן לכנרת. יצחק דיבר על כך שכמה טוב שעכשיו הם ידידים ולא יותר מכך. והיא שתקה ולא ענתה.
הם קיבלו את החדר נוסף שנבנה בצמוד לביתו של האח. יצחק והאישה ישבו בחוץ והתנדנדו יחד בנדנדה גדולה. הוא נכנס לבית לרגע וכאשר חזר היא לא היתה. לאחר זמן החל להיות מודאג, סרק את השבילים סביב ולא מצא אותה. גילה את הכלב שלה במעבה השיחים ובמצב רוח רע, שלא כדרכו. יחד עם אחיו עלו למכונית ויצאו לחפש אותה בדרך ההיקפית מחוץ לקיבוץ. בנקודה מסויימת החל הכלב לנבוח ולרצו לצאת והם יצאו אחריו והוא הוביל אותם למקום שבו ישבה קפואה על סלע בזלת ולא הגיבה. יצחק דיבר על ליבה שמחכים להם לארוחת ליל שבת, ולקח אותה, רפוייה ללא התנגדות, חזרה לבית.
כאשר הלכו לישון, במיטה אחת, היא התכרבלה ושמה ברך בין רגליו, וכנראה התכוונה לכך שיקיים עימה יחסי מין. יצחק היה אז, להערכתי, כבר כבן למעלה משבעים, אולי 72, והוא אינו אומר מילה על כך אם היה לו בכלל כוח לקיים יחסי מין, אלא מתעקש על כך שסירב לה כי הוא לא יכול לשכב או להכות את האימא המשוגעת שלו, ושוב סיפר כיצד הדוד שלח אותו לטשרנוביץ' עם האם המשוגעת, שהיתה מאושפזת וקיבלה טיפול בהלם חשמלי, ושכר לו חדר במלון כדי שיבקר אותה כל בוקר וישמע אותה אומרת "איציקל מיין קינד!"
לעומת זאת הוא מעיד שהאישה היתה מומחית במיטה וכנראה ידעה לטפל בגברים ואפילו צילמה אותו פעם עם הזין בחוץ.
בקיצור, הוא הסתובב ונרדם.
בבוקר קם, שומע את אחיו וגיסתו מעבר לדלת, וכאשר ניסה להעיר את האישה, היא לא הגיבה. התיק שלה היה פתוח ובו הרבה כדורי ואבן, וכן היתה לה שריטה מדממת קצת על אמת היד, והלאה שריטות קודמות שכבר יבשו והותירו צלקות בלבד. הניסיונות להעירה לא הצליחו. הזמינו את אחות הקיבוץ, והיא הזמינה אמבולנס, שלקח אותם למרפאה בקריית שמונה. ואולם שם אמרו לו שאינם יכולים לקחת אחריות ויש להעביר אותה לבית החולים זיו בצפת.
כאן גברה עליו התרגשותו ולא היה יכול להמשיך ורק קיצר ואמר שלבסוף היא ברחה מבית החולים, וכאשר חזר לתל-אביב ניגש לדירה הריקה שלה וטיפל בכלב, אבל כשחזר לדירה שלו – היא היתה בפנים! – היו להם, כל אחד, מפתחות לדירת השני, לילה אחד בשבוע ישן אצלה, לילה אחר ישנה אצלו. אפשר לומר שהוא מספר מעולה אבל המאמץ ממש עולה לו בבריאות. אם ספריו היו כל כך מרתקים היה נעשה לכותב רבי-מכר.
אהוד בן עזר
המשך יבוא