על "אשתו של אחר – סיפורים"
מאת פיודור דוסטוייבסקי
מרוסית – אריה אהרוני
ספריית פועלים 2002, 127 עמ'
הראשון מבין ארבעת הסיפורים שבקובץ זה הוא "גנב ישר – מרשימותיו של אלמוני" – הדובר בסיפור, חייט, שוכנע על ידי המשרתת שלו להשכיר חדרון בדירת הרווקים שלו לחייל בדימוס בשם אסטאפי איוונוביץ'. בעקבות גניבת מעילו של בעל הדירה, מספר אסטאפי סיפור על שתיין כרוני, שנאלץ להשכין בדירתו, ואף לכלכל אותו. אסטאפי ניסה ללא הצלחה לגמול אותו מהשתייה, ואולי להשיג עבודה כדי שלא יחיה על חשבונו כפרזיט. השתיין מייסר את עצמו, ומעניש את עצמו (ישן על המדרגות ועל הרצפה), אבל עם כל רצונו הטוב – איננו מסוגל לצאת ממעגל השכרות. כדי לממן את השתייה, הוא גונב מבעל הבית זוג מכנסי רכיבה, ונשבע שלא גנב. הוא מעניש עצמו, ובמשך חמישה ימים הוא לא חוזר לדירה. כשהוא חוזר, מסתבר שהוא גוסס, ולפני מותו הוא מתוודה על הגניבה, ומקווה לפצות את בעל הבית בכסף שישיג ממכירת אדרתו (המחוררת!)
הסיפור השני "חלומו של אדם מגוחך – סיפור דמיוני" הוא יותר צבר של דברי הגות מאשר סיפור: הדובר בגוף ראשון חש שהוא מגוחך בעיני עצמו ובעיני הבריות. בעיניו הכול היינו הך, לכן הוא רוכש אקדח בכוונה להתאבד. בלכתו הביתה נטפלת אליו ילדה כבת שמונה, רטובה, נועלת נעליים בלויות, מבקשת את עזרתו, בוודאי משום שאימה גוססת. הדובר מגרש אותה. בחדרו, שבו הוא טוען שאינו מסוגל לישון בלילות, חש נקיפות מצפון שלא עזר לילדה. למרבה הפלא, הוא נרדם וחולם שירה בעצמו, נושאים אותו בארון מתים, וקוברים אותו. ייצור אפל מרים אותו ומסיע אותו במרחב, מראה לו ממרחק את כדור הארץ, ובאמת הוא נוחת למקום הנדמה לגן עדן, שם אנשים עוטפים אותו באהבה, אנשים שרים, וניזונים מפירות, דבש וחלב . בעולם הזה אין קנאה ואין מקדשים ודתות החותרות להרס עצמי. הוא מבין שכל זה איננו אלא מה שהלב יצר, כלומר, עולם מופלא מדומיין – הוא אפשרי, למרות שבמציאות יש שפות שונות, רוע לב, בתי משפט וגיליוטינות, מריבות ושפיכות דמים, וכן הלל ושבח הסבל (אולי בעקבות האידיאולוגיה הנוצרית?) הוא חש שהאשמה בו, והוא ראוי להיות מוקע על הצלב. כשהוא מתעורר, הוא מרחיק את האקדח, ומחליט לחפש את הילדה הקטנה.
שמו של הסיפור השלישי הוא "חג המולד וחתונה (מרשימותיו של אלמוני)" – שוב דובר בגוף ראשון המוזמן לנשף ילדים בחג המולד, שבו נודע לאחד האורחים המועדפים בשם יוליאן מסטקוביץ' כי אורח אחר, מוכס עשיר, מתכוון להעניק לבתו לכשתתחתן נדוניה של 300,000 רובל. יוליאן עושה חשבון פשוט כי עד שהילדה תגיע לפרקה ותתחתן – הנדוניה תתפח ל- 500,000 רובל, והוא ניגש ישר לחזר אחרי הילדה, מנשק לה ודוחף עצמו אליה, למורת רוחה. יוליאן מגרש ילד בן גילה (בן של האומנת של ילדי המארח), שמהווה עבורו מתחרה על ליבה של הילדה. מסתבר שיוליאן הוא רווק זקן וכרסתן, שרואה עצמו ראוי לזכות בנדוניה השמנה. כיוון שאצל הילדה הוא לא זכה לאהדה, הוא פונה לאימה, שמתמוגגת מהמחמאות שלו. הוא אמנם מוזמן אליהם הביתה, והופך שם אורח קבוע.
כעבור מספר שנים הדובר נקרה לכנסייה, שם מתקיימת חתונה – החתן הוא יוליאן הכרסתן, והכלה היא אותה ילדה, שעתה היא בת 16 יפיפייה חיוורת ומדוכאת. חשוב לציין שבנשף חג המולד מתואר יחס מחפיר כלפי הבן של האומנת (הילד שהילדה העדיפה על פני יוליאן המבוגר הדוחה): כל הילדים קיבלו מתנות וממתקים, והוא קיבל ספר ללא תמונות. הילדים מרביצים לו, וכך נוהג בו גם יוליאן באלימות ובגסות רוח – מקנאתו כלפיו.
שמו של הסיפור הרביעי – "אשתו של אחר ובעל מתחת למיטה – מאורע יוצא דופן". כשקראתי סיפור זה התרשמתי שהסופר מבקש לבלבל את הקורא בכוונה. אבל קודם אספר בקצרה במה מדובר: איש בפרוות צובל (לרמוז שמדובר באיש עשיר, כי לא כל אחד יכול להרשות לעצמו פרווה יקרה כזאת) מתדיין עם איש צעיר במעיל חורף. לאחר דין ודברים ארוך בין השניים, שרובו הסתרות שהם מסתירם איש מרעהו על מטרתם האמיתית, מתברר שהאיש העשיר חושד באשתו, גלפירה פטרובנה, שהיא מתרועעת עם מאהב. האיש הצעיר מודה לאחר מלל ארוך שהוא מאהב של אישה נשואה, וכי הוא, כמו העשיר, נמצא במארב למצוא אותה בקלקלתה. אחרי מלל ארוך, רובו סתום, כשהקורא מתרשם שהעשיר מציג עצמו כרווק, שכביכול מנסה לעזור לחבר שאיתרע מזלו והתחתן. הצעיר מדבר אליו בגסות, למרות מעמדו, כי שניהם באותה סירה. הדלת בקומה שלשית נפתחת, ובאמת יוצאת גלפירה פטרובנה בלוויית גבר בשם נפיל. נפיל הולך להשיג כרכרה, ואילו הצעיר נדהם שגלפירה נמצאה עם גבר אחר, כשהיא נשבעה לו אמונים. הקורא מבין שהצעיר הוא המאהב של אשתו של בעל פרוות הצובל, אבל הבעל הנבגד "קונה" את השקרים של אשתו על תאונה שקרתה כביכול, ושהצעיר הציל אותה. בסוף החלק הראשון של הסיפור, הבעל והמאהב לוחצים ידיים בידידות. בהמשך הבעל שלנו רואה את רעייתו, גלפירה פטרובנה, באופרה, למרות שהיא לא היתה אמורה להיות שם. על ראשו הקירח נופל פתק, ממנו הוא למד שאשתו קבעה עם מאהב ברחוב ג' פינה ח' בדירה של ק' בקומה 3. הוא ממהר להגיע לשם (והרי אם הפתק הגיע אליו, הנמען לא היה אמור לדעת את תוכנו), ומקדים אותו צעיר גנדרן, ושניהם פורצים בטעות לדירה בקומה 2, במקום בקומה 3. במיטה נמצאת אישה זרה לגמרי, וכיוון שבעלה (זקן ידוע חולי – שיעול, גב כואב, טחורים) מגיע לדירה – השניים מתחבאים מתחת למיטה, וכיוון שהמקום צר, מתנהל ביניהם ריב על מקום ועל יוקרה. הבעל שומע לחשושים, וחושב שיש שם חתולים או עכברים. הכלבלב שלהם מתעורר ומתחיל לנבוח כלפי הזרים, ואף נושך את המבוגר באף. זה חונק את הכלב, ומחביא אותו בכיס (איך אפשר?). הצעיר מצליח לברוח כשהוא מאשים את המבוגר בחניקת הכלב, ואז מגיע תורו של המבוגר להסביר לזוג מדוע הוא נקלע בטעות בדירה. כשהבעל הזקן ואשתו מבינים (אחרי המון מלל מגומגם) במה מדובר, הם פורצים בצחוק, ומפנים את "הפורץ" לקומה שלישית, שם באמת מתרועעת אשתו עם מאהב. הנבגד שלנו מגיע הביתה, ומוצא את אשתו, גלפירה פטרובנה, כועסת שהוא אינו חדל לעקוב אחריה ללא סיבה. הנבגד שלנו מתנצל בפניה, הגם שהקורא מתרשם שתוך זמן קצר גלפירה התרועעה עם שלושה מאהבים.
ציינתי שהסופר משתדל לבלבל את הקורא: רק אחרי 18 עמודים של שיחה סתומה בין האיש הלבוש בפרוות צובל, לאיש הצעיר הלבוש במעיל חורף, אנו מתבשרים ששמו של האיש הוא איוואן אנדרייביץ', ורק כעבור 21 עמודים נודע לנו שמו של הצעיר, המאהב הוא טבורוגוב. וכן, השיחות בין השניים בחלק הראשון של הסיפור סובבות סחור סחור סביב העניין העיקרי (בעל חשדן, מאהב מאוכזב), והקורא תוהה לאן שיחות אלו מובילות. וכן, סופר שהעניק לרומנים הגדולים שלו כותרות קצרות ("החטא ועונשו", "האחים קרמזוב", "אידיוט"), מעניק לסיפורים כאן שמות ארוכים, שאמורים להדריך את הקורא אל כוונותיו. אינני חושב שסיפורים אלה הם העידית של יצירתו של דוסטוייבסקי.
משה גרנות