בהתקפה הערבית על פתח-תקווה
כ"ז בניסן תרפ"א
5 במאי 1921
לפני 102 שנים
המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קירבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי-דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:
 "מויֶיה! מוייה! בּידי בּאס בּישרַבּ מוייה! וֵיין חילמַכּ, יא אחי?" מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?
ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו-קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.
וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית-האריזה "פרדס". כל ניסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכישלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?
עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכול על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת-ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.
 
ברגעי-המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים [של הצבא הבריטי], המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו הכרכרה המגואלת בדם שנוהג בה דוד נוביק הזקן. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:
 "!One for eight"
מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל-רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית-האריזה "פרדס", והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת-הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:
 "ביקאפי! אירג'עו!" מספיק כבר, חזרו!
בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית-האריזה, מתברר להם שאנשי פתח-תקווה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות-ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית-האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים-גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.
אהוד בן עזר