במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2010

4.1.10 מאחר שמחר אני במוזיאון גוטמן בצהריים, נפגשתי כבר היום עם אורפז ב"שיין". לדבריו כבר קשה לו לצעוד מביתו עד כאן והוא מציע שבשבוע הבא נמצא לנו קפה קרוב יותר לביתו. הוא שואל אם נמשיך להיפגש גם לאחר שהשבוע מתפרסמת "הנגיעה" האחרונה שלו, 101. אף שהתחלנו בפגישות השבועיות עוד בטרם החל נותן לי לפרסום את הנגיעות שלו, הוא מנסה לשכנע את עצמו שאני נפגש איתו רק משום שאני זקוק מאוד לפרסם אצלי את הנגיעות שלו.

אני כבר לא יושב מולו אלא ממש לצידו, לשמאלו, כי קשה מאוד לשמוע אותו, וכאשר הוא מתחמם ומתרגש בדיבורו, הוא עוצר מפני שזה ממש מסוכן לבריאותו. לדבריו על שולחן הכתיבה שלו יש צרור של "נגיעות" שגי בתו אמורה למסור לי בבוא היום, אם היא תסכים. אמרתי לו שבסדר ורק שלא ישכח לרשום את שמי על הצרור. גם כעת כל הנגיעות שפירסם אצלי שייכות לו מבחינת הזכויות ולימים לגי.

רוב הפגישה דיבר על בעיותיו הרפואיות. כיצד בוקר אחד לאחרונה לא היה מסוגל להפעיל את שתי רגליו, ורק במאמצים רבים הצליח לשבת ולהתרומם בעזרת הכיסא והארון הסמוך. הוא נזקק יותר ויותר למוניות גם למרחקים קצרים. כמו למסעדת ג'ירף. אבל רוב הזמן הוא אוכל צהריים בביתו ממה שמבשלת לו המטפלת החלקית, עליזה, שלמדה לבשל לו את העוף באופן "אשכנזי" ללא כל התבלינים המזרחיים שלה אבל אומרת שהיא לא מבינה איך הוא יכול לאכול דבר לא טעים שכזה.

הוא מושך כל הזמן את השיחה לעבר הספרים שלו שלדבריו אינני אוהב, מחוץ ל"נמלים". מנסה ליצור בי הרגשת אשמה, ואני מתחמק מלומר לו שאני פשוט לא מסוגל לקרוא את הרומאנים המשעממים שלו, בעוד הוא רואה בהם הישג ספרותי ופילוסופי גדול כי הם כתובים מבחינת התכלית. התכלית היא שנותנת להם משמעות וקיום.

אני אומר לו שנראה לי כי את "נמלים" כתב בקלות ובמשך אחד, והוא מספר כי כתב את הספר בקיץ בדירתו הקטנה על הגג בשדרות נורדאו (אז טרם היכרתי אותו), היה מתעורר מדי בוקר מתוך חלומות של סיוטים, יושב במבוא הצר לגג כאשר שיח בוגונווילייה מאחוריו כמעט בגבו, מתעטף בסדין לבן, שותה כוס מים חמים, מזיע וכותב. מדי בוקר כתב פרק חדש, אך לא לפי סדר כלשהו אלא מה שבא לו, כולל פרקי הפילוסופיה השזורים ביצירה, וכאשר הרגיש שמיצה את עצמו, הפסיק לכתוב ולא הכריח את עצמו להמשיך. כך הצטברו אצלו דפים רבים, לא לפי סדר מסויים. יום אחד לקח את כולם וישב בבית-קפה ונתן להם שמות שלעיתים הם כמו קונטרפונקט לתוכן של הקטע. עכשיו היה לו קל יותר לערוך את הנוסח הסופי על פי שמות הפרקים, כאשר חלק ניכר ממה שכתב הוא משמיט, וככה הגיע לנוסח הסופי של "נמלים".

הוא אומר שקשה לו ללכת אבל הוא מתעקש ללכת. שהוא מת לדבר (וגם מתרגש מאוד מכך) ולבסוף אולי גם ימות באמצע דיבורו. ובנוסח אחר, שהוא מת ללכת ולבסוף ימות בלכתו.

12.1.10. לפני הצהריים עם אורפז ב"אידלסון 10" בפינת שדרות ח"ן ופרישמן כי קשה לו ללכת עד "שיין". אני מחכה לו למטה, בפתח הבניין שהוא הוא גר. השמיעה שלי לא הכי טובה, והדיבור שלו בלתי קליט, אולי בגלל השיניים התותבות. ויש רעש נורא מסביב, וגם מוסיקה מבית קפה שכן. בקיצור, מקום בלתי אפשרי לפגישה. הוא חוזר פעם נוספת על הסיפורים שכבר סיפר לי, חלקם נראים לי כבר קצת מטושטשים, כמו למשל ביקור שערכו בסוף שנות השלושים ביקב בזיכרון, שם היחיד שדיבר איתם עברית, מכל אנשי המושבה שדיברו אידיש וערבית, היה היינן, גוי צרפתי לבוש בהידור. אמרתי לו שלא מתקבל על הדעת שביקב יועסק גוי, ובוודאי היה זה יהודי צרפתי מאלזס, שאותם היה הברון שולח כמומחים לארץ.

היתה פגישה די מעייפת. הוא כמובן סולד מהפרסום בהמשכים של "הנאהבים והנעימים" כי לדבריו לא אהב את הספר כבר בצאתו לאור. אכן, זה הדבר המנוגד ביותר לכל הפרוזה הכבדה, המטאפיסית והפילוסופית שלו, שאת רובה אני לא מצליח לקרוא מרוב שיעמום וזה מאוד מצער אותו כי הוא חשב שאני אכתוב פעם ספר על יצירותיו בפרוזה.

בין היתר אמר שהוא לא יכול לקבל את הדרך המזלזלת שבה אני כותב על אובמה במכתב העיתי.

הוא גם התחיל להסביר לי את תולדות העלייה הראשונה מתוך מה שלמד כנראה ב"השומר הצעיר" ולא עידכן עד היום. רשמיו מהביקור בזיכרון עם הערבים המוכרים ירקות משני צידי הרחוב והאיכרות הקונות מהן באידיש ובערבית.

היה לו גם ידיד, דרך עמי מעייני שעימו כבר אין לו קשר, צבי סגל, נגן כינור בפילהרמונית, לשעבר, מפתח תקווה. שסיפר לו כי כשבאו בחורות למסיבת ריקודים ורצו לרקוד, אמרו להם הבחורים: "אנחנו לא רוקדים. אנחנו מזיינים." למיטב ידיעתי הסיפור הזה הוא על מסחה ואולי גם על כל מושבה אחרת. סיפור נודד. אך אלה המושגים של אורפז על המושבות והעלייה הראשונה, גם כדי לעקוץ אותי.

אני חושב שהוא נעשה קצת בלתי-נסבל. אבל מאחר והוא סובל מאוד ובקושי הולך, אני לא נוטר לו.

16.1.10. לאורפז, לדבריו, כבר אין צורך לשלוח פעם בשבוע גיליון מודפס אלא רק להדפיס לו מה שייראה לי שיעניין אותו. הוא גם לא מעוניין שבקובץ "101 נגיעות" שאני מכין לו יהיה ציון לכך שהן הופיעו לראשונה ב"חדשות בן עזר". מבחינתי זה לא משנה, למרות שבזכות העידוד שלי והבמה שנתתי לו הוא הצליח לאסוף את עצמו ולכתוב אותן. מי יודע, אולי יש לו עוד "נגיעות" וגם קיבל הצעה טובה יותר להוציאן לאור ואינו רוצה לקשור עצמו למכתב העיתי.

19.1.10. פגישה עם אורפז ב"שיין" ומאוחר יותר מצטרפת גם יהודית, שגם היא קיבלת היום זריקת חיסון. אורפז חוזר על הסיפורים הידועים ושב ומספר ליהודית את כל פרשת גידולה של גי והיחסים עם רותי. לי ממש קשה לשמוע אותו כי הוא מדבר באופן מאוד לא ברור. הוא עשה תיקונים אחדים בקובץ "101 נגיעות" שאני מכין לו, ומבקש שלא יוזכר שהן התפרסמו לראשונה במכתב העיתי. מה איכפת לי.

26.1.10. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא אינו חדל לטפל ב"101 נגיעות" שהכנתי לו מהן עותק, ואם זה היה תלוי בו הייתי יושב ומדפיס כל פעם 101 עמודים עם שלוש-ארבע שורות בכל עמוד. הוא גם מבקש להחליף 4 נגיעות, ובקריאה ראשונה נראה לי ששלוש מהן לפחות נופלות ברמתן ממה שפורסם אצלי.

10.2.10. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". אני מביא ליצחק 101 עמודים נפרדים של ה"נגיעות" שלו, לפי תיקוניו, וכן את גיליון 516 עם הודעת ההשתתפות באבל על מות אחיו מנדל אורפז בקיבוץ שמיר בראשית השבוע שעבר.

16.2.10. פגישה לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". כבר קשה לו ללכת אפילו מביתו לקפה וביקש שבשבוע הבא ניפגש בקפה למרגלות דירתו במלכי ישראל. אני די שוכח דברים שאמר לי בפגישות, מה עוד שהפעם הצטרך לאכול קוראסון, כי היה לפני ביקור אצל רופא והקדמנו את הפגישה, ולשם כך טבל את הקוראסון בקפה עד שהיה לדייסה, וגם הוציא את שיניו התותבות התחתונות ואז לא היה אפשר להבין כלל מה הוא אומר, ואחר כך החזיר אותן כשהוא שוטף אותן קודם בכוס המים שעל השולחן. אני שתיתי רק קפה כי בנוכחותו קשה לקחת משהו לאכול. הוא מתאונן מאוד על ברכיו. קשה לו ללכת והוא נאלץ לקחת מוניות גם למרחקים קצרים.

23.2.10. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". באתי לקחת אותו מביתו במלכי ישראל כי חשב שלא יהיה לו כוח ללכת רחוק אך לבסוף צעדנו לאיטנו עד לקפה. הוא מבקש שאם אנשים ניגשים אלינו שלא אעשה להם הכרה איתו משתי סיבות: האחת, שהוא לא מסוגל לזכור שמות, והשנייה – שהוא לא יכול לעמוד בכך שאולי אין הם יודעים כלל מיהו.

2.3.10. בבוקר פגישה עם אורפז ב"שיין". באתי כבר ב-11.00 כי לדבריו ב-12.30 צריכה לבוא ידידה שלו ולבסוף באה באחת וכך דיבר כמעט ללא הפסק במשך שעתיים.

הפעם סיפר את כל פרשת האהבה שהיתה לו עם איקס. הוא הכיר אותה לפני מלחמת ששת הימים. הרים טלפון ומתברר שזו היתה טעות. הרים שוב ושוב טעות אבל שאל במה העניין וקול של בחורה אמר לו שהיא הולכת ללמוד באוניברסיטה ונתנו לה מיספר טלפון של ייעוץ. הוא אמר לה שאם תצלצל פעם שלישית, גלידה! ייפגשו. לכאורה טעות אבל מאוחר יותר התברר לו שהיא ידעה היטב שהיא מטלפנת אליו.

ובכן טילפנה עוד פעם וקבעו להיפגש בקפה "ורד" ששכן בפינת דיזנגוף ושדרות קק"ל, והיתה לו גם קומה שנייה פתוחה לשדרות. יצחק ישב וחיכה והנה הופיעה נערה חלומית עם שיער ארוך שופע וצורה נאה, והניעה בראשה והוא בראשו וככה התוודעו. כאשר שאל בטלפון איך יכיר אותה אמרה שאומרים עליה שהיא בחורה נאה, ואילו הוא נתן סימן היכר החולצה השחורה שאותה לבש תמיד.

בתחילת השיחה לא ידעו אפילו את שמותיהם, זה את זה, וכאשר שאלה לשמו ואמר יצחק אורפז היתה נפעמת מאוד ואמרה שהיא מעריצה את ספרו "ציד הצביה", וגם הציגה עצמה בשם יעל, שכביכול התאים לספר.

השיחה עלתה יפה כשהיא מספרת כמה הספר ריגש אותה והשפיע עליה, והוא הציע שייפגשו שוב. כל מה שהציע קיבלה ברצון. היא היתה כבת עשרים ושתיים. וכך החלה לבקר אצלו בדירה ברחוב בן יהודה, הצופה לים.

הם נפגשו פעמים אחדות, כשהוא מחזיר אותה בלילה במכונית שאז היתה לו לבית ברמת גן. הוא הרגיש שהוא מתאהב בה אבל לא העז לגעת בה, רק באחת הפעמים התנצל שידו כאילו עושה את דרכה מעצמה וליטף את שערה החלק והארוך והרגיש מעין זעזוע בכל גופו מרוב התרגשות. מכאן עברו גם לקירבה רבה יותר אך לא עד הסוף, במפגשיהם.

כשהיתה נשארת אצלו עד מאוחר בלילה היתה מטלפנת לאימה ומספרת שהיא אצל חברות.

בינתיים פרצה מלחמת ששת הימים. יצחק כבר לא היה מגוייס רק נדרש להימצא בכוננות של בקר טיווח תותחים. כשבוע אחר המלחמה, בשבת, נפתחו הגבולות לכותל, והם נסעו שניהם לירושלים ועברו את החווייה הזו יחד עם מאות ואלפי האנשים שנהרו. יצחק אומר שהכותל עצמו לא השאיר בו רושם. זה היה כבר לאחר שהרסו את שכונת המוגרבים, ואילו הוא זכר ביקור בסוף שנת ה-30, כאשר מהסימטה הצרה היה צריך להגביה ראש למעלה כדי לראות את כולו.

השעה נתאחרה והם החליטו להישאר ללון בירושלים. מצאו מלון, לדבריו אצל נזירות. הזמינו שני חדרים נפרדים, אבל ביניהם קישרה מרפסת שגם צפתה על הנוף הנפלא של העיר העתיקה. עבודת הדחפורים שהרסו את שכונת המוגרבים מילאה את האזור אבק, והוא נראה היטב בלילה באור של הזרקורים הגדולים שכבר התקין הצבא באזור הכותל.

באווירה המיוחדת במינה הזו הם התחבקנו והתנשקו ולבסוף עברו לחדר שלה.

וכך נמשכו יחסיהם בתל-אביב. אימה התנגדה וטילפן אליו ידיד משפחה שהיה כנראה גם עורך-דין וביקש ממנו להרפות מאיקס, מה עוד שהוא מבוגר מאוד ממנה וגרוש פעמיים, אבל הוא אמר לידיד שהוא אוהב אותה ולא יעזוב אותה וגם היא אוהבת אותו. התוצאה היתה שאימה ביקשה אותה לעזוב את הבית והיא עברה לגור אצל יצחק בדירתו.

ככה נמשך הקשר אם כי הוא כבר פחות התפעל. התחיל להעיק עליו שהוא חי עם עוד אדם בדירה וגם לכתוב לא הצליח כי נוכחותה מילאה את הדירה.

אבל הקשר כבר איבד מזוהרו, ובינתיים היא הכירה מרצה באוניברסיטה בתל-אביב, שקיבל אותה להתייעצות בקשר ללימודים ומיד מצאה חן בעיניו וגם אמר לה זאת. כאשר הקשר החל להתהדק, יצחק עודד אותה כי ראה בכך מוצא נוח לו לעזוב אותה מבלי לפגוע בה ולהיות האיש הרע שבסיפור.

עד היום איקס בקשרי ידידות עם יצחק. אני פגשתי אותה אצלו בביקור בדירתו אחרי הניתוח.

כאשר אני כותב על כך כאן זה נשמע קצת יבש, כמין כרוניקה, אבל יצחק סיפר זאת בהתלהבות כבושה, לא פעם היה גם קשה לפענח את דבריו כי הוא בולע מילים או נדמה לו שהוא אומר אותן אבל לא שומעים ואני ממש צריך לקרב את אוזני אליו כדי להבין מה הוא אומר. וגם לבקש אותו מדי פעם להפסיק כי הוא מתרגש יותר מדי וזה מזיק לבריאותו. אני חושב שבמשך קרוב לשעתיים הוא חי מחדש את כל הרומאן שהיה לו עם איקס על ידי כך שסיפר לי אותו. ומה אומר, זה היה הרבה יותר מעניין מספריו האחרונים, אבל כמובן לא אמרתי לו זאת.

בסוף ניסה שוב, בקטנוניות האופיינית לו, לברר מה מספריו אני עדיין אוהב וכיצד הרציתי ודיברתי וכתבתי עליו בשעתו לפני שנים רבות ועכשיו איבדתי את העניין באותם ספרים שלו. אמרתי לו שעדיין אני אוהב מאוד את "נמלים", אבל אני מבקש שלא יעשה לי כל פעם בחינות על ספריו.

4.3.10. [מתוך מכתב לארנה גולן].  ...יש לי בעייה אישית שאני לא סובל את שירתה של יונה וולך והיא נראית לי על גבול הגראפומניה, כמו השיר המדובר כל כך כיום ושאותו שלחת לי לפני שבועות אחדים. אורפז אומר שזו האסתטיקה שלה – לכתוב הרבה פטפוט שנראה חסר-ערך ופתאום להמם את הקורא במשהו חדש ומקורי. אך כמובן שגישתי האישית אין לה שום קשר לרצון שלי להביא את דברייך עליה במכתב העיתי, כי הפלוראליזם הזה הוא מהותו וייעודו [של המכתב העיתי שלי].

אהוד בן עזר

המשך יבוא