* לעצב מחדש את תורת הביטחון הלאומי – מלחמת "חרבות ברזל" כבדת ימים, כבדת דמים. יום רודף יום, בשורה רודפת בשורה, מחיר הדמים שאנו משלמים כבד וכואב. אין זו קלישאה – אכן, אנו מאבדים את מיטב בנינו. את הקצינים והמפקדים ההולכים בראש.
אסור למחיר הדמים לרפות את ידינו, כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו, כפי שאמר דיין בהספדו לרועי רוטברג. בשמחת תורה שוב נוכחנו בברירת חיינו – להילחם או להישחט. ולמלחמה יש מחיר, והוא כואב. אך זהו מחיר קיומנו. ולכן, למרות המחיר, עלינו להמשיך בנחישות להילחם, עד השגת המטרה: מיטוט חמאס וחיזבאללה.
ולצד הנכונות להמשיך ולהילחם, להמשיך ולשלם מחיר דמים, חובתנו גם לעשות חשבון נפש. רוב ההרוגים הם תוצאת אופי מלחמת הגרילה שמנהל חמאס תחת פני הקרקע, שם מסתתרים המחבלים ומשם הם מגיחים, מחבל פה מחבל שם, ירי RPG מפיר של מנהרה, מבנה ממולכד. איך נתנו למפלצת הטרור התת-קרקעית הזאת לצמוח, לפרוח ולשגשג תחת אפנו? איך המשכנו להזרים כספים וחומרי גלם לחמאס, מתוך ידיעה שרוב הכסף מוזרם להתחזקות מפלצת הטרור? איך מסרנו 90% מרצועת עזה לערפאת ולצבאו אחרי הסכם אוסלו (1994)? איך ביטלנו ברגע האחרון את מבצע "חומת מגן" בעזה (2002) ולא השמדנו את תשתיות הטרור כמו ביו"ש, ולא החזרנו את חופש הפעולה לצה"ל ולשב"כ כמו בשטחי רש"פ ביו"ש? איך מסרנו את שאר 10% מהרצועה לפלשתינאים, על אף הטרור ועל אף הפרת כל ההסכמים, תוך עקירת כל יישובינו וחזרה לקווי 4.6.67 בתכנית ההתנתקות (2005)? איך בגדנו בהתחייבות שנתנו לעצמנו בהתנתקות, שאם אחרי ההתנתקות יירה כדור אחד מעזה נגיב בעוצמה שלא היתה כדוגמתה? איך אחרי שעקרנו את היישובים לא באמת התנתקנו מרצועת עזה, והמשכנו להעביר אליה מדי יום מאות משאיות אספקה, כולל חומרי בניין, אף שידענו מה מטרתם, כביכול מטעמים הומניטריים, ובאמת – בניסיון עקר לקנות קצת שקט? ואיך המשכנו להזרים להם חשמל גם כאשר הם ניסו שוב ושוב לטווח את תחנת הכוח באשקלון? ואיך לא ניצלנו שעות כושר כמו מבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "חגורה שחורה", "שומר החומות", "עלות השחר", "מגן וחץ" ועוד "סבבים" כדי לחסל את חמאס, ובכל מבצע חתרנו בעיקר להפסקת אש? איך שיחררנו בעסקת שליט למעלה מאלף מחבלים, שמאיישים את רוב שרשרת הפיקוד של חמאס, מסינוואר ומטה? ואיך הרשינו לפלשתינאים להצית במשך שלוש שנים את שדות הנגב המערבי ללא כל תגובה? ואיך ואיך ואיך ואיך?
חשבון הנפש הזה הכרחי לא לצורך מחקר היסטורי, אלא לצורך עיצוב העתיד, על מנת שתפישת הביטחון שלנו תשתנה מן הקצה אל הקצה. במקום התמכרות לשקט, להתגוננות, להתמגנות, לממ"דים, לכיפות ברזל, לגדרות וחומות (החשובים כשלעצמם, כמובן) – לתפיסת ביטחון אקטיבית, יוזמת, התקפית, חותרת למגע ומנצלת שעות כושר למתקפות נגד מקדימות. מדיניות נועזת כזו, המנוגדת לרוח הדרג המדיני והצבאי בעשרים השנים האחרונות, משמעותה – נכונות לשלם בחיי אדם בטווח הקצר כדי למנוע מחיר דמים גדול הרבה יותר בעתיד. הרי אילו יצאנו למבצע כמו "חרבות ברזל" לפני 25 שנה, לא זו בלבד שהיינו חוסכים את הנספים בטבח בנגב המערבי והיינו מונעים את כל עשרות אלפי הרקטות שנורו על אזרחי ישראל בכל אותן שנים, אלא גם המבצע עצמו היה קל הרבה יותר ועם הרבה הרבה פחות הרוגים ופצועים לכוחותינו.
חשבון הנפש הזה הכרחי כדי לסכל כל יוזמה לעצמאות פלשתינאית על גבולנו. ראינו את התוצאה של עצמאות פלשתינאית בעזה. בין אוסלו ל"חומת מגן" ראינו את התוצאה של עצמאות פלשתינאית ביו"ש. לכן, עלינו להסיר מעל הפרק את רעיון העוועים של הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, שתהפוך את ריכוז האוכלוסייה הצפוף בישראל, לאורך החוף בין חדרה לגדרה, ל"עוטף המדינה הפלשתינאית", על כל הכרוך בכך. עלינו לעצב מחדש את תורת הביטחון הלאומי של ישראל, מתוך הפקת הלקחים מאירועי שלושים השנים האחרונות.
 
* על מנהיגות, מומחים וכסת"ח – כשבן גוריון נועץ באנשי הביטחון ביישוב, ערב הקמת המדינה, באשר לאסטרטגיית המלחמה, הם הציעו לו לוותר על הנגב, שהוא שטח רחב ידיים, ריק כמעט מיהודים וההגנה עליו תדרוש כוח אדם רב, שדרוש למטרה העיקרית – הגנה על הקיים, על היישובים הקיימים. בן גוריון לא זלזל כלל וכלל במומחים. אחרת, לא היה נועץ בהם. הוא לא זלזל גם בהמלצותיהם. אך הוא היה מנהיג, ולא היסס לפעול שלא על פי הצעותיהם. אילו חיפש כסת"ח, יכול היה תמיד להישען על ההמלצות, ולהסתתר אחרי המומחים מול ביקורת או בעקבות כישלונות. אבל הוא היה מנהיג, הוא ידע שהאחריות היא עליו והוא העז לקבל את ההחלטות. יש הרבה היגיון מבצעי בהמלצת המומחים, אך ראייתו של בן גוריון הייתה חזונית ומרחיקת ראות, והוא הבין, שאם נוותר על הנגב, גם תל-אביב תיפול.
בדיון בוועד הביטחון ב-3 בפברואר 1948, כחודשיים וחצי לפני הכרזת המדינה ולמעלה מחודשיים לאחר פרוץ המלחמה, קראו חברים בוועד לאמץ את המלצת המומחים. אמר בן גוריון: "נאמר כאן שמומחים צריכים לקבוע דרכי המלחמה. ודאי שאנו זקוקים בכל מפעלנו למומחים. אנו זקוקים להם בחקלאות ובחרושת, בחינוך וגם במלחמה. אבל שום מומחה לא יקבע על מה נילחם ועל מה לא נילחם. אני מרחיק לכת וטוען: שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצת יכולתנו, מטרה מורחבת – מרחיבה. מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? אם נרצה להוביל מים לנגב – יאמר לנו המומחה איך לעשות זאת, אבל לא נשאל אותו אם כדאי או לא כדאי להוביל מים לשם. ואיני מוכן לשאול שום מומחה אם כדאי להילחם על הנגב. אני בטוח כי בכוחנו להגן על כל ארץ ישראל, ואני יודע מהו מקור הרוח שלנו. אם המומחה יידע מידת כוחנו, יוכל לייעץ כיצד להשתמש בו באופן היעיל ביותר. ואם יידע מהי המטרה שלנו ומה הם האמצעים שבידינו – ייעץ הדרך המעשית ביותר להשגת המטרה. את המטרה עצמה יתווה רצוננו הציוני, ובגודל הרצון – תלוי גודל הכוח."
קצרה כאן היריעה להצגת עמדתו של ב"ג על התפיסה שלפיה המטרה היא רק "הגנה על הקיים" ולא פריצת דרך אל מעבר לקיים. ומה אם עמדתו לא תתקבל? האם היה דבק בכיסאו ומסביר שזה לא הוא, זה הם? גם לכך הוא הוא התייחס: "איני יודע אם אני מביע דעת המוסדות, אבל אם ישנו כיוון זה – הרי האיש המדבר אליכם לא יישב במוסדות ההם ואף לא בוועד הזה."
 
* כחוט השערה – שבת עצובה וקשה לעם ישראל כולו, ובראש ובראשונה למשפחות החטופים שנהרגו, ולחיילים שירו. והתסכול גדול, כי אך כחוט השערה היינו מאירוע משמח של בריחה בחיים של שלושה חטופים; אירוע שהיה מעלה את המורל הלאומי ומסב אושר גדול לעם ישראל כולו. בכל מלחמה, בסערת הקרב, יש שגיאות שעולות בחיי אדם. זו טבעה של מלחמה. אבל הלקח המרכזי שאני מפיק מן האירוע, הוא שהמבצע הצבאי הוא שהביא לבריחתם של החטופים והוא יוכל להביא לבריחה של חטופים נוספים, לחילוצים של חטופים וככל שהלחץ יהיה כבד יותר, כך גדלים הסיכויים גם לעסקת חליפין.
כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני סבור שעל ישראל ליטול את היוזמה ולהציע לחמאס עסקה קשה וכואבת של "כולם תמורת כולם." אבל אני מפוכח דיי כדי להבין שאין כמעט סיכוי שההצעה תתקבל, כי מבחינת חמאס שחרור האסירים הוא בעדיפות שנייה, אחרי הפסקת המלחמה ונסיגת כוחות צה"ל. לכך, אסור לנו להסכים בשום מחיר. כי אם חמאס לא ימוטט, הטבח ייתפס כניצחון הגדול ביותר של הערבים בתולדות הסכסוך והוא יהיה המודל לחיקוי. ואם חמאס ימשיך לשלוט בעזה, יהיה זה הניצחון של הטבח. והתוצאה שלו תהיה טיהור אתני של הנגב המערבי מתושביו היהודים. אסור שזה יקרה. ולכן, עלינו להמשיך במלחמה בכל מחיר, עד מיטוט חמאס, נפילת שלטונו, ריסוק הזרוע הצבאית ופירוז הרצועה. וגם בשבת קשה כזו, אסור לנו להישבר, עלינו לגלות יכולת עמידה ונחישות ללכת עד הסוף, עד הניצחון.
 
* נאבקים למען ניצחון הטבח – תנועת "עומדים ביחד" היא תנועת שמאל רדיקלי יהודית-ערבית, העוינת את מדינת ישראל ושוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. תת הכותרת שלהם היא מאבק ל"שלום, שוויון, צדק חברתי ועצמאות לישראלים ופלשתינאים" (או "פלסטינים", כפי שהם מאייתים את המילה).
סיסמאות יפות. כאשר פורטים אותן לפרוטות ומפזרים מעליהן את אבק התעמולה, ה"שוויון" שעליו הם מדברים, הוא ביטול קיומה של מדינה יהודית והחלפתה במדינה "ישראלית" נטולת ייעוד לאומי ונקיה ממהות יהודית. כמובן שבמדינה כזאת לא יהיה חוק השבות, כי היא לא תהיה עוד מדינת הלאום של העם היהודי אלא רק של אזרחיה, אך תהיה אליה "זכות" שיבה, כלומר היא תוצף במיליוני פלשתינאים על מנת להבטיח מי יהיה הגורם האתני הדומיננטי בה. ה"עצמאות לישראלים ופלשתינאים" שעליו הם מדברים, היא מדינת לאום פלשתינאית, מטוהרת אתנית מיהודים, מהקו הירוק מזרחה, ומן הקו הירוק מערבה – אותה מדינה לא-יהודית וכביכול חסרת צבע לאומי עם רוב פלשתינאי. ה"שלום" שעליו הם מדברים, הוא שלום בין שתי המדינות הללו.
אני מנוי על פרסומיהם. יש המכנים זאת "מזוכיזם", אבל מבחינתי זה תוד"א – תודעת אוייב. כלומר, אמנם איני נהנה לקרוא את החומרים הללו, בלשון המעטה, אבל זאת פעילות מודיעינית חשובה. לעיתים אני מגיב להם ישירות, אך לרוב אני מתאפק ונמנע מכך, כי אני חושש שהם יפסיקו לשלוח לי חומרים.
בלילה שבין שישי לשבת, הם שלחו לתפוצה שלהם הודעה "דחופה ביותר." מתוך ניצול ציני של אסון הרג שלושת החטופים, הם יצאו בקריאה להשתתף בהפגנות בתל-אביב וירושלים למען שחרור החטופים. תוך ריקוד ציני על דם החללים, הטענה שלהם היא: "אין עוד זמן לבזבז. אם לא הבנו את המסר הזה עד אתמול בערב, אז פתאום קיבלנו עוד תזכורת כואבת ומחרידה כשבחדשות דיווחו על שלושה חטופים ישראלים, שנהרגו על ידי חיילים בעת שניסו לברוח מהשבי בעזה. הדם רתח. במקום שהממשלה תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לשחרר את החטופים הישראלים ולהגיע להסכם הפסקת אש שיביא לשחרורם בחיים – הם עסוקים בלהבטיח עוד חורבן והרס בעזה, בלסכל את המשא ומתן בתיווך הקטארי ובהישרדות האישית שלהם."
לכאורה אכפת להם מהחטופים, אך האמת היא שכמו חמאס, גם הם רואים בחטופים תעודת ביטוח כדי להבטיח את הפסקת המלחמה. לפחות, תחת המסווה של מאבק למען שחרור החטופים, הם אומרים בגלוי שהדרך לכך אינה רק שחרור המחבלים האסורים בידינו, אלא הפסקת אש. ואין כוונתם להפוגה הומניטרית בזמן ביצוע העסקה, אלא הפסקת המלחמה, שמבחינתם פירושה "חורבן והרס בעזה." גם המשך הפשקוויל מתמקד בעיקר בחטופים, ובטענה שהוכח שרק בעסקה ניתן לשחרר אותם ולא בהפעלת כוח (שזו שטות, כמובן. אלמלא הלחץ והפעולה לא היתה עסקה, שנבעה מרצונם בעצירת המלחמה ובהערכה שאחרי שבוע ההפוגה, ישראל לא תוכל לחדש את האש), הם לוחצים בעיקר להפסקת המלחמה. כביכול מתוך דאגה לחטופים, הם כותבים: "הדרך היחידה להשיב את החטופים בחיים היא בעסקה, וכן – הדרך היחידה למנוע עוד הרג המוני של חפים מפשע בעזה היא באמצעות משא ומתן והסכם הפסקת אש." אגב, הטקסט, באופן לא-אופייני, היה רצוף שגיאות הקלדה, מה שמעיד על הדחיפות להכות בברזל בעודו חם; לנצל טרגדיה נוראה כדי לקדם את מטרתם.
כתבתי להם: "אתם משקרים. החטופים לא מעניינים אתכם. מה שמעניין אתכם הוא הפסקת המלחמה. הפסקת המלחמה פירושה ניצחון הטבח וטיהור אתני של הנגב המערבי. פירושה – המשך קיומה והתבססותה של מפלצת הטרור החמאסי, שתהיה גיבורת העולם המוסלמי כולו והמודל לחיקוי. פירושה – שאירועים כמו זה של 7 באוקטובר יהיו השיטה שתחזור שוב ושוב – מעשי טבח המוני וחטיפת בני ערובה, שיהיו תעודת הביטוח של האוייב להבטחת ניצחונו ולהבטיח שלא יאונה לו כל רע."
הם לא ארגנו את ההפגנות. את ההפגנות מארגן מטה המאבק לשחרור החטופים. אין לי ספק שאנשי המטה, שמשפחות החטופים ושרובו המוחלט של קהל המפגינים סולדים ממה שמייצגת התנועה הזאת. אין לי צל של ספק שמה שמניע אותם הוא רצון כן ואמיתי לראות את יקיריהם בבית. המנוולים האלה תופסים טרמפ על המאבק למען החטופים כמו קרציות. אבל הם יודעים היטב למה הם חוברים להפגנות הללו. הם מבינים שהלחץ ל"עסקה עכשיו" ולעסקה בכל מחיר – משרתת את האינטרס שלהם. עם כל ההזדהות עם משפחות החטופים וההבנה לרגשותיהם, ואף שאני תומך ביוזמה ישראלית מרחיקת לכת לעסקה קשה וכואבת של "כולם תמורת כולם," ברור לי שהיום העסקה היחידה שהאויב יסכים לה הוא הפסקת המלחמה, ולכן אני מתנגד למאבק הזה, שעלול לפגוע באינטרס הישראלי.
 
* הוראות מצילות חיים – כבר שנים מנהל הימין הקיצוני מאבקים נגד הוראות הפתיחה באש. לטענתם, מדובר בהשתלטות מערכת המשפט ה"פרוגרסיבית" על צה"ל וכבילת ידי החיילים בלה בלה בלה. הטרגדיות הנוראיות של הריגת קסטלמן בפיגוע בירושלים והריגת שלושת החטופים שברחו, מעידות עד כמה ההוראות הללו חשובות ומצילות חיים. מוסר הלחימה וטוהר הנשק אינם מחלישים אותנו, אלא מחזקים אותנו. טיפוסים מסוגו של ראש הכנופייה, ששעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא התעסק בהפיכת דוכנים של ערבים בשוק בחברון – מטיפים לחרמנות על ההדק. אבל מי שלוחץ על ההדק צריך לנהוג באחריות. הוראות הפתיחה באש הן הוראות אחראיות. מי שמטיף לאלאוריזציה של צה"ל, מביא להרג ישראלים.   
 
* לא היה קונצנזוס – בנאום התעופה העצמית של נתניהו במסיבת העיתונאים עם גנץ וגלנט, הוא השתבח במבצעים נגד חמאס תחת ממשלותיו שבהם הכינו קשות בחמאס. הוא רק שכח להזכיר שלכל מבצע כזה הוא נגרר רק כאשר כבר היינו עם הגב אל הקיר ומרגע פרוץ המבצע, הוא חתר בעיקר להפסקת אש, וכל מבצע הותיר את חמאס על הרגליים. מבצע "צוק איתן" פרץ לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים בגוש עציון בידי חמאס, בפיגוע קטלני, שבראשו, כמו בראש הטבח בנגב המערבי, עמד מחבל בכיר ששוחרר בידי נתניהו בעסקת שליט. ישראל יצאה למבצע "שובו בנים", לאיתור הנערים ותוך כדי המבצע חמאס חימם את הגבול ברצועת עזה. במשך שבועות ישראל התחננה ל"שקט ייענה בשקט" ולבסוף נגררה למלחמה והחלה לחתור להפסקת אש. לאחר שדיבר על שלושת המבצעים, הוא הוסיף: "מה שלא עשינו הוא כיבוש עזה, כי לא היה לזה קונצנזוס לאומי." מדבריו משתמע כאילו צריך היה לכבוש את עזה, הוא רצה בכך, אך לא הצליח ליצור קונצנזוס. אך כמובן שזה לא היה כך. אכן, כדי לצאת למלחמה יש צורך בקונצנזוס. מנהיג שרוצה לצאת אליה, מנסה לגבש קונצנזוס. האם נתניהו ניסה לגבש קונצנזוס ונכשל? ממש לא. הוא מעולם לא ניסה להביא לכך. להיפך. בספרו האוטוביוגרפי, שיצא אשתקד, הוא מתפאר בכך שבלם את יוזמותיו של בנט לתקוף בעזה ובכך מנע "מלחמה מיותרת" שבה יפלו חיילים רבים ועזה תיחרב. פתאום זו לא היתה מלחמה מיותרת, אלא מלחמה נחוצה, רק לא היה לה קונצנזוס? האיש פשוט אינו מסוגל להיתפס בדבר אמת.
 
* שטח ריבוני של ישראל – בכמה מקומות קראתי ושמעתי שמתגבשת עסקה עם חיזבאללה, שהם ירחיקו את כוחותיהם מהגבול וישראל תוותר על שטחים בהר דב. אני מקווה מאוד שרעיון העוועים הזה הוא פייק. אם הוא נכון – זה חמור מאוד. הר דב הוא שטח ריבוני של ישראל. אין לאף ממשלה סמכות לוותר על שטח ריבוני. גם לא לכנסת, אלא אם 80 ח"כים תומכים בכך. רק במשאל עם ניתן לוותר על שטח ריבוני. וכאן לא מדובר על ויתור במסגרת חוזה שלום עם מדינה, שגם הוא חמור, אלא הסדר עם ארגון טרור קנאי, שכל מה שנדרש ממנו הוא לזוז קצת אחורה. והרי על פי החלטת מועצת הביטחון 1701 נאסר על חיזבאללה לחצות את הליטני. האם הפרס על הפרת ההסכם הוא ויתור על שטח ריבוני של ישראל? למעלה מחודשיים יישובי גבול לבנון עקורים מבתיהם, שזה כשלעצמו ניצחון של חיזבאללה. במקום פעולה לריסוק חיזבאללה כדי להחזיר את הביטחון לצפון, נמסור להם שטח ישראלי כדי לקנות קצת שקט? שום לקח לא הפיקה הממשלה מאירועי 7 באוקטובר? אני מצפה להכחשה גורפת של הממשלה.
 
* הקלות הבלתי נסבלת של הפינוי – היישובים צמודי-הגדר בגבול לבנון, כדוגמת מטולה, משגב עם, מנרה וחניתה, סופגים פגיעות ישירות מירי נ"ט בבתים. ביישובים האלה, יתכן שהפינוי מוצדק. שאר היישובים נמצאים בתקופה זו במצב שהם חוו כמותו במשך שנים, ולא התפנו. פינוי מוצדק כאשר מדובר במלחמה ממש עם ירי מאסיבי על היישובים. במציאות כזו, נכון שייצאו לזמן קצוב בזמן הקרבות. אין הצדקה להתפנוּת המונית של עשרות אלפי תושבי הגליל, שכבר חודשיים וחצי הם מחוץ לבתיהם, רבים מהם אינם יכולים לעבוד ולהשתכר, ענפים ועסקים ביישובים אינם פועלים וגם חיי קהילה נורמליים הם מתקשים לקיים כאשר חלקם מפוצלים בין מלונות שונים. וזאת, כאשר האיום אינו מצדיק זאת. חלק מן היישובים התפנו ללא החלטה של המדינה, ללא הנחיה של פיקוד העורף, אלא על פי הוראת ראשי הרשויות. לכאורה, זה ביטוי למנהיגות של ראשי רשויות שלא המתינו למדינה, לקחו אחריות וקיבלו החלטה. בעיניי, ההיפך הוא הנכון. ביטוי למנהיגות אמת, הוא קריאה לתושבים להישאר בבתיהם, להפעיל את מקומות העבודה שלהם ולנהל שגרת חירום מקסימלית, כל עוד המדינה לא החליטה לפנותם. אילו הייתי תושב באותם יישובים, לא הייתי נענה להוראה כזו של הרשות המקומית. גם לא הייתי מצביע, בבחירות הקרובות, בעד ראש מועצה שהורה לתושבים להתפנות על דעת עצמו. הפינוי הזה גרם לנזק נפשי, כלכלי וחברתי ליישובים רבים ולתושבים רבים. יש לקוות, לפחות, שהפינוי הזה, שנמשך כבר חודשיים וחצי ולא ברור עד מתי עוד יימשך, לא היה לשווא. כלומר, שהתושבים לא יחזרו לאותה מציאות ביטחונית, אלא האיום של חיזבאללה יוסר. צה"ל יכול לעשות כן. השאלה אם ההנהגה המדינית תגלה אומץ ותקבל את ההחלטה.
 
* הניצחון הוא על הקרקע – בעקבות ההרוגים הרבים ברצועת עזה, רבים הקולות שמבקרים את העובדה שחיל האוויר לא שיטח יותר את עזה, ואז היו נמנעות האבדות. הלקח שלי שונה. אני לומד מכך עד כמה מופרכת הציפיה לניצחון מהאוויר. ההפצצות חשובות ביותר, כמקדם שבירה של האוייב, ונכון לכתוש כל שטח לפני שאנו מתמרנים בו באופן קרקעי. אבל כדי לנצח, צריך להיות על הקרקע, להילחם באוייב ולחסל אותו. ברצועת עזה הקושי גדול שבעתיים, כי עיקר האוייב הוא מתחת לקרקע. ובמלחמה כזו, בוודאי שחיל האוויר אינו הפתרון. אין בדבריי כדי להמעיט כהוא זה מן ההערכה לחיל האוויר והבנת חשיבותו, אלא להחזיר לחילות היבשה את ההערכה בחשיבותם, שנשחקה לאורך השנים. השחיקה הזאת הביאה לקיצוץ דרמטי בסד"כ צבא היבשה, לקיצור השירות הסדיר, לצמצום כוחות המילואים. את כל אלה יהיה עלינו לתקן, ולעצב מחדש את צה"ל כצבא גדול, חזק וחכם.
 
* עצמאות אמל"חית – התמיכה האמריקאית בישראל, המדינית והצבאית, נפלאה ולא תסולא בפז. אך ההתערבות הפטרונית שלהם במלחמה בלתי נסבלת. ישראל אינה יכולה שלא להתחשב בבקשותיה של ארה"ב, אך בשום אופן אסור לה להיכנע לכל תכתיב שעלול להביא לסיום המלחמה בלי ריסוק חמאס והרחקת חיזבאללה מהגבול. המציאות הזאת מבליטה את התלות הישראלית בארה"ב, בתחום אספקת אמל"ח. ואם כך כשיש נשיא ידידותי כל כך, מה יהיה עם נשיא אחר, פחות ידידותי? עוד טרם קום המדינה, מערכת הביטחון של המדינה-שבדרך הבינה שיש צורך בתעשייה ביטחונית. אחרי קום המדינה התעשיות הביטחוניות עלו ושגשגו. אך מסתבר שאין זה מספיק. יש צורך, כחלק מלקחי המלחמה, וכדי לצמצם את התלות בממשל האמריקאי, להרחיב ולהעצים מאוד את התעשיות הביטחוניות, כדי להתקרב ככל הניתן לעצמאות אמל"חית.
 
ולמה אני כותב "הרחקת חיזבאללה" ולא מיטוט חיזבאללה, כפי שאני כותב מראשית המלחמה? כי אני יודע, שלמרבה הצער, הממשלה אפילו אינה מעלה על דעתה פעולה נחרצת למיטוט חיזבאללה, אך היא דורשת את הרחקת חיזבאללה עד הליטני ומאיימת לאכוף זאת בכוח אם הקהילה הבינלאומית לא תעשה כן. זה מעט מדי, בעיניי, אבל אני מקווה שלפחות על הדרישה הזאת הממשלה לא תתפשר.
 
* שכחנו שאנו אומה במלחמה – לצד השורה הארוכה של המחדלים המדיניים, המודיעיניים והמבצעיים שהמיטו עלינו את אסון 7 באוקטובר, יש לבחון איך צומצם כל כך, לאורך שנים, צבא היבשה ואיך הגענו למלחמה כשמחסני התחמושת ריקים והתלות שלנו בארה"ב פוגעת בחופש הפעולה וחופש ההחלטה במלחמה. שכחנו שאנו אומה במלחמה, הנאבקת על עצם קיומה, ואלה התוצאות.
 
* אנחנו נעבור – "לכל המיצרים יכולנו וגברנו / מכל המיצרים יצאנו עם איתן /עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו / אנחנו נעבור במיצרי טיראן. // את כל המיצרים אשר סגרו עלינו / אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן / באגרופי ענק, בהולם לבבנו / אנחנו נעבור במיצרי טיראן. // כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת / וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן / אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת/ אנחנו נעבור במיצרי טיראן. // אנחנו נעבור בחושך ובאור / בדגל כחול לבן במיצרי טיראן."
השיר הזה, שכתב יחיאל מוהר והלחין משה וילנסקי בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, ביטא את רוח העם, שהביאה לגדול בניצחונותינו. מצרים חסמה את מיצרי טירן, במטרה להטיל מצור על ישראל. מכל צעדי התוקפנות המצרית, זה היה הקאזוס בלי שחייב את ישראל לצאת למתקפת נגד מקדימה. היום, איראן, באמצעות הפרוקסי הח'ותי, מנסה לעשות זאת שוב בבאב אל-מנדב. והפיראטים הברברים מצליחים במשימתם. שתי חברות תובלה ימיות גדולות, "מארסק" הדנית ו"הפאק ליאויד" הגרמנית הודיעו על השעיית השיט שלהם בים סוף. אסור לעולם החופשי להיכנע לפירטיות הזאת, ומי שצריך לתת מענה, אלה לא חברות התובלה אלא המדינות. אמנם היעד המרכזי של החות'ים הוא מצור על ישראל, אך הפגיעה היא בכל העולם החופשי. מדינות העולם החופשי, ובראשן ארה"ב, חייבות לפרוץ את המצור הזה בכוח. על ישראל לקדם מהלך בינלאומי כזה, אך אם זה לא קורה – ישראל צריכה לפעול בעצמה. 
 
* כצנחן, אני מצדיע לגולני.
 
* הלוחמות בצבא ההדתה-שמדתה – לאורך השנים האחרונות שמענו דברי הבל בכייניים על "הדתה-שמדתה" בצה"ל, על שוביניזם וסקסיזם בצה"ל, ויש מי שדקלמו את סיסמת הסרק הנפסדת "עליונות גברית" או ג'יבריש נפסד כזה. והנה, אנו רואים ששירות הבנות בצה"ל משמעותי יותר וקרבי יותר מאי פעם. אנו רואים את הבנות הלוחמות בשריון ובחי"ר, כולל בנות שנכנסות לראשונה בתולדות המדינה ללוחמה מעבר לקווי האוייב. הן לוחמות כתף אל כתף לצד הבנים או ביחידות נפרדות והן עושות זאת לא פחות טוב מהבנים. אותה נחישות, אותה מקצועיות, אותה דבקות במשימה, אותה מסירות נפש, אותה חתירה למגע, אותה גבורה.
האם הקשקשנים המקצועיים והבכיינים המדופלמים יתנצלו? חחחחחח. האם הם יחזרו בהם? הצחקת אותם. להיפך – הם ימשיכו לדקלם את דקלומיהם העבשים והמנותקים מהמציאות, כי הסתתם – אומנותם.
 
* מיקום הפ"פית – לפני חודשים אחדים, רצה ברשתות תמונה של חיילות במצעד יום העצמאות, תת-מקלע עוזי על כתפיהן והן לבושות בחצאית מיני בצבע חקי; מדי אל"ף באותה תקופה, ראשית שנות ה-70. התמונה רצה ועוררה תגובות בנוסח של "צה"ל לפני שהפכנו לאיראן," הדתה-שמדתה וכל הלהג הדוסופובי. הו, אז בימים הטובים של לפני ההדתה מעמד האישה בצה"ל היה ראוי, לא כמו היום. מיני!
אכן, באותה תקופה מדי אל"ף של הבנות כללו חצאית מיני. אך באותה תקופה רובן היו פקידות, שאחת ממשימותיהן העיקריות היתה הכנת קפה לבוס. לא רבות שירתו בתפקיד משמעותי. אף אחת לא יכלה אפילו לחלום על שירות כלוחמת קרבית או כטייסת. היום החיילות אינן לובשות מיני, הן לובשות מכנסיים, ורבות מהן משרתות שירות משמעותי ביותר ובהן לא מעט לוחמות. אחד התפקידים הנחשקים של בנות היה פקידה פלוגתית. מה היה נחשק כל כך בתפקיד? אמנם הפ"פית אינה לוחמת, אך היא נמצאת עם הלוחמים בשטח, וזה הכי קרוב לקרבי שיש.
לפני 41 שנים, היינו באימון מפרך במשאבי שדה. מיכל, הפקידה הפלוגתית שלנו, חיה איתנו בתנאי שדה, בשטח. כמובן שלא כלוחמת. אבל כשחזרנו רצוצים ממסע ארוך או מאימון מייגע, אורו עינינו כשהיא חיכתה לנו עם חיוך ופריסה מפנקת במאהל. בלילה האחרון של האימון, לפני שעלינו ללבנון, עשינו קומזיץ. ומה עושים לוחמים לפני שיוצאים למלחמה. מספרים בדיחות מקאבריות ושרים שירים מקאבריים. הומור שחור הוא א"ב של חיילוּת. אבל למיכל זה היה קשה. היא ביקשה שנפסיק. היא ביקשה בפעם השנייה. ובפעם השלישית היא פשוט פרצה בבכי ועזבה.
האירוע הזה היה, למעשה, הפרידה ממנה. כי בנות לא נכנסו ללבנון. שירתנו אז בעומק לבנון, במוצבים הצפוניים ביותר של הבקאע, למרגלות המורדות המזרחיים של ג'בל ברוך. אנו, הלוחמים, איישנו מוצבים פלוגתיים ומחלקתיים לאורך הגזרה. מִפְקדת הגדוד ישבה בכפר עמיק. מה פירוש מפקדת הגדוד? המג"ד והסמג"ד והלשכה שלהם, אבל בלי קצינת לשכה ופקידות לשכה, כי אסור לבנות להיכנס ללבנון. המבצעים של הגדוד, אך בלי סמב"ציות. תומכי לחימה כמו חימוש ותאג"ד, אבל בלי חובשות. ופלוגת המפקדה – שלישוּת, אפסנאות וכו'. רק בנים.
אז מה עשו הבנות? היתה מפקדה עורפית של הגדוד בבית הלל, ושם הן ישבו. מה עושה פקידת המג"ד כשלשכת המג"ד רחוקה עשרות ק"מ? לא הרבה. וכך כל בנות הגדוד. ומה עושות הפקידות הפלוגתיות, הרחק מן הפלוגה? לפעמים שולחות צ'ופרים עם מישהו שנכנס פנימה. ובעיקר משכשכות במי החצבני. אבל כל זה היה לפני ההדתה-שמדתה. אז היה כבוד לאישה. היום? בעידן ההדתה? איפה... בנות הן רק לוחמות, מתמרנות בתוך עזה, לוחמות בגבורה כטנקיסטיות וחי"רניקות וכטייסות קרב. לא כמו אז, כשהבנות בצה"ל לבשו מיני!
אגב, אז לא היו רבנים קיצונים שלעגו ללוחמות, ואף אחד לא כינה אותן בגסות "בחורילות". למה? כי לא היו בנות לוחמות. והיו מעט מאוד חיילות דתיות. כל מופעי האימים והלעג של הקיצונים אינם אלא מלחמת מאסף חסרת סיכוי של מי שמנסים לעצור את העולם. הם מנסים לעצור את רכבת הגיוס ההולך וגדל של בנות דתיות לצה"ל וליחידות לוחמות. זה לא יעזור להם.
המלחמה הזאת סיימה את הוויכוח על שירות קרבי לבנות.
 
* להעניש בחומרה – יש להעניש בחומרה את הוונדליסטים שחיללו את המסגד בג'נין, ובאופן כללי לגרש את רוחו הרעה של בן גביר מצה"ל. צבא ההגנה לישראל אינו כנופייה. אם יהיה, חלילה, כנופייה, הוא יהיה צבא מובס.
 
* נר של סולידריות – טקס הדלקת נר שביעי של חנוכה באורטל היה בסימן של סולידריות – סולידריות עם החטופים, בתקווה ובתפילה שישובו במהרה הביתה בשלום. סולידריות עם החיילים, חברי ובני אורטל וכל חיילי צה"ל – שישובו הביתה בשלום ועטורי ניצחון. סולידריות עם תושבי הנגב המערבי והגליל שכבר למעלה מחודשיים עקורים מבתיהם – שישובו במהרה לבתיהם, ויישבו בהם בביטחון. סולידריות עם פצועי המלחמה ואיחולי רפואה שלמה והחלמה מהירה. סולידריות עם משפחות החללים והשתתפות בצערם.
 
* אללהו אכבר – ציר בפרלמנט הטורקי נשא נאום אנטי ישראלי מתלהם. הוא סיים את נאומו בהבטחה – אללה ישלם לישראל על פשעיה. ירד מהדוכן והתמוטט. כעבור יומיים מת. בן 54 היה במותו. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
 
* הצד השני של הדי.די.טי. – המשוררת אמירה הס, שהלכה בשבוע שעבר לעולמה, כתבה בממואר "אם יבוא חסד": "כשתוחקרתי על ידי צוות רופאים בעניין הגזזת, לא רציתי להגיד להם, חברים יקרים, הגידול שהיה לי בראש זה לא רק מההקרנות. זה מהדי.די.טי. והסרטן שהיה לאחי הגאון המשפטי זה מהדי.די.טי. דמיינו לכם ילד בן שנה מרוסס מכף רגל ועד ראש באבקת הדי.די.טי. הזו שהורגת עכברים. היא בטח הורגת עוללים. תינוק יכול להיות פחות או יותר בגודל של חולדה, אז הוא לא מת, אבל ראיתם שהיו תוצאות לעניין. למה אתם ממשיכים להכחיש."
הציטוט הזה הופיע בהספד על אמירה, שכתבה קציעה עלון, תחת הכותרת "זה מהדי.די.טי." והוא התפרסם בגיליון האחרון של מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".
באותו עמוד במוסף, התפרסם מאמר ביקורת של תמיר קרקסון על המאמר: "ספר ה'יזכור' המרוקאי: זיכרון השואה נישול פנים-יהודי והעצמה קהילתית", מאת אביעד מורנו וחיים ביטון.
מתוך המאמר: "התייחסותו של המחבר יצחק טריקי (יליד רבאט, 1928), ממייסדי העיר שדרות, לטראומת הדי.די.טי בקרב יהודי מרוקו. השורשים העמוקים יותר של הסלידה מהטראומה הזו מצויים בדבריו שלפיהם משרד הבריאות הקולוניאלי היה מחטא את בגדיהם של המוסלמים, ובמשתמע לא את אלה של היהודים. כלומר בעיניו של טריקי השימוש בדי.די.טי הוריד את מעלתם של יוצאי מרוקו בישראל למעמד נמוך יותר מזה שהם היו רגילים אליו בחברה הקולוניאלית שממנה הגיעו, וביטאו את הפיכתם של יהודי מרוקו ממתווך בין החברה המוסלמית לחברה הקולוניאלית בארץ מוצאם ל'ילידים' שהחברה הישראלית מיקמה, עד לפני כמה עשורים, בתחתית הסולם החברתי שלה."
ואני רק רוצה לספר, שכאשר אימי עלתה לארץ ב-1949, אחרי ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, ריססו גם אותה ואת משפחתה בדי.די.טי. והיא לא ראתה בכך שום טעם לעלבון. אולי היא אפילו ראתה בכך אקט של היטהרות ממוראות ילדותה העשוקה בגולה, שאותם הדחיקה ושתקה עד יומה האחרון. אימי היתה "מזרחית", כלומר ממזרח אירופה. אפשר וראוי להתייחס באמפתיה לכאבם של מי שראו בריסוסם בדי.די.טי. פגיעה בכבודם ואף בבריאותם. אך למען האמת ההיסטורית וגם הצדק ההיסטורי, ראוי להזכיר שהריסוס בדי.די.טי. לא היה אקט של השפלת המזרחים בידי אשכנזים, אלא אקט שנעשה לכל העולים, מכל הגלויות וטעמיו היו היגייניים. 
 
* חוויה גסטרונומית – גם כשהתותחים רועמים, נפתחים בגולן עסקים חדשים. "גרינלי" הוא עסק של ייצור גבינות איכות משובחות, שנפתח באורטל, צמוד ליקב הר שיפון. וכך אפשר ליהנות מחוויה גסטרונומית המשלבת גבינות משובחות ויין משובח. ולמה "גרינלי"? כיוון ששמות הגבנים הם גריגורי ונליה.
 
* להלן האידיאולוגיה שלי בנושא סופגניות:
א. בלי ריבה – זו לא סופגניה.
ב. עיקר הסופגניה הוא הריבה.
ג. סופגניה בלי ריבה או ריבה בלי סופגניה – ריבה בלי סופגניה.
 
* שמעון ישראלי – הלך לעולמו בגיל 91 הזמר, השחקן, המלחין, הפיזמונאי, הבמאי והתסריטאי שמעון ישראלי, מעמודי התווך של התרבות הישראלית לתולדותיה. ישראלי מוכר בעיקר בזכות קול הבס העמוק והמהדהד שלו. שמעון ישראלי היה אמן ויוצר פורץ דרך. הוא אחד הזמרים הראשונים שכתב והלחין את שיריו. הוא הזמר הראשון שהופיע בתוכנית יחיד, שבה שילב שירים, מערכונים שכתב וסטנד-אפ, הרבה לפני שהומצאה סוגת הסטנד-אפ. הוא היה שותף למספר הרכבים ובהם "שלושת המיתרים" ("טריו ערבה") ו"בצל ירוק".
זכיתי להכיר את שמעון דרך בתו, המוסיקאית אירית ישראלי, שהיתה חברת אורטל וגם אחרי גירושיה נשארה תושבת הגולן והמנהלת והמנצחת של חבורת הזמר הגולנית "קול ברמה", של מתנ"ס הגולן. הכרתי את שמעון כאדם צנוע מאוד, תופעה נדירה למדיי בעולם השואו-ביזנס, לבבי מאוד, טוב לב ובעל חוש הומור ייחודי.
אחד המיזמים החשובים של חבורת הזמר "קול ברמה", בתקופה שניהלתי את מתנ"ס הגולן, היה ערב משירי שמעון ישראלי, בעיבודה של אירית. שמעון עצמו השתתף במופע, שר יחד עם החבורה אחדים משיריו, סיפר והקריא הומורסקות שכתב בעברו. בין שיריו הבולטים "סתם יום של חול", "חשבון נפש", "הארץ הזאת", "אורחה במדבר" ("ימין ושמאל רק חול וחול"), "שיירת הרוכבים", "כך בראו את העולם" ו"תזמורת ראשון לציון".
אני אוהב מאוד שיר ששר למילותיו של יעקב אורלנד ולחנה של אירית ישראלי, "שיר השתיקה האיומה".
אַל תְּנַסִּי לְמַלֵּט מִפִּיו
אֶת תֵּאוּרֵי אֵימוֹת הַחֲוָיָה
אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתוֹ מָה רָאָה,
מָה שָׁמַע, וְאֵיךְ הָיָה?
רַק שְׁבִי לְיָדוֹ וְלִפְתִּי
אֶת זְרוֹעוֹ הָאַחַת שֶׁשָּׂרְדָה
וְשִׁתְקִי!
כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹתֵק הַיָּם,
הַהוֹפֵךְ לְאֵדָה.
 
וְאַתְּ תֵּדְעִי אָז שְׁהוּא רָאָה הַכֹּל
וְאֶת הַכֹּל שָׁמַע
וְתִשְׁתְּקִי אִתּוֹ אֶת הַשְּׁתִיקָה הָאֲיֻמָּה
 
הוּא יַבִּיט בָּךְ עָמֹק וְתוֹהֶה
וְלֹא יָשִׁיב,
רַק עֲרָפֶל רָחוֹק וְדַק
אֶת עֵינָיו יָעִיב
וְהוּא יְחַיֵּךְ אֵלַיִךְ,
עָצוּב וּמְבֻיָּשׁ כְּמוֹ קֹדֶם,
כְּאִלּוּ כְּמוֹ תָּמִיד
וּמְאוּמָה לֹא יַגִּיד.
 
וְאַתְּ תֵּדְעִי...
 
הוּא יֵרָאֶה לָךְ שׁוּב נַעֲרִי וְצָעִיר
כְּמוֹ בַּפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה
כְּאִלּוּ לֹא כְּלוּם,
וּכְמוֹ לֹא זָקָן בְּאַלְפֵי שָׁנָה
וּכְאִלּוּ זֶה רָגִיל וְזֶה קוֹרֶה
וּכְמוֹ לֹא צָפוּ עֵינָיו
אֶל מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לְמַרְאֶה.
 
וְאַתְּ תֵּדְעִי אָז,
שֶׁקָּרָה שָׂם,
כָּל מָה שֶׁרַק יָכוֹל לִקְרוֹת,
וְהוּא חָזַר מִשָּׁם
כְּדֵי לְהַבִּיט בָּךְ
וְלִחְיוֹת.
 
יהי זכרו ברוך!
 
* ביד הלשון: תזמורת – אחד השירים היפים של שמעון ישראלי, שהלך ביום שישי האחרון לעולמו, הוא "תזמורת ראשון לציון", שכתב דן אלמגור. המילה תזמורת מופיעה רק בכותרת השיר. בשיר עצמו מדובר על אורכסטרה. ודוק – אורכסטרה בהיגוי יידישאי, כשהרי"ש בסוף נהגית בסגול ולא בקמץ. השיר מדבר על ימי ראשיתה של ראשון לציון, בשנות השמונים של המאה ה-19. אז עוד לא היתה קיימת המילה תזמורת, והשיר מנציח את האופן שבו נקראה התזמורת בזמן אמת. המילה תזמורת היא חידוש של אליעזר בן יהודה. היא נובעת מן השורש זמר. חידושו של בן יהודה נועד להיות המילה העברית לקונצרט, אך בסופו של דבר היא התקבעה בשפה כמילה העברית לאורכסטרה – הרכב כלי נגינה גדול.
אורי הייטנר