על "סונטת קרויצר", "אושר משפחה",

"שלוש מיתות" ו"סופה"

מאת לב ניקולאייביץ' טולסטוי

תרגם מרוסית – צבי ארד

דביר 1987, 258 עמ'

הרומנים הגדולים של לב טולסטוי "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה" קנו לסופר הגאוני הזה שם עולם, בין גאוני הספרות הרוסיים האחרים – פושקין, לרמונטוב, גוגול, דוסטוייבסקי, בוריס פסטרנק, סולז'ניצין. לקטגוריה הזאת נהוג לכלול את הרומן הקצר "מותו של איוואן איליץ'" והנובלה "סונטת קרויצר".

אני מודה שנמנעתי שנים רבות מלקרוא את "סונטת קרויצר" מאחר שידעתי כי תוכנה של נובלה זאת רחוק מלגרום לי ההנאה אותה אני מצפה מיצירה ספרותית שחתום עליה גאון כמו טולסטוי. לבסוף, אזרתי אומץ וקראתי, ומסתבר שלא טעיתי: הנובלה הזאת, שכולה וידוי ארכני של רוצח אשתו, גורמת לקורא את אותה ההרגשה שנגרמת לנוכח קריאה בעיתון על עוד פסיכופת שהחליט לרצוח בת זוג משום קנאה, רצון להיפרד, אי הסכמה להינשא וכדומה.

הגיבור שלנו מתוודה בפני הדובר בנסיעה ארוכה ברכבת (וידוי ארוך כזה בנסיעה ברכבת מתאפשר רק ברוסיה שהמרחקים בה נמדדים בימים ושבועות של נסיעה). שמו של המתוודה בפני הדובר (מן הסתם – הסופר עצמו) הוא פוזדנישב, איש משכיל מאוד, מוסמך אוניברסיטה, בקיא בפילוסופיה ומוסיקה קלאסית, אבל מה לעשות – פסיכופת. המוטו של הסיפור מצטט מהברית החדשה פסוקים המייחסים לסקס ולמחשבות על סקס כאל חטא של ניאוף. כידוע, מרים, אימו של ישוע, ילדה אותו "בלי לחטוא", היא היתה בתולה,  ומשיאי האמונה הנוצרית הוא הנזירות, וכמרים קתולים מנועים מלשאת נשים.

המחשבה הזאת, שהסקס הוא חטא, עוברת לאורך כל דבריו של פוזדנישב, אבל התנהגותו מנוגדת לחלוטין למחשבותיו: מגיל שש-עשרה הוא  מבלה עם יצאניות, מהמר בקלפים, שותה לשוכרה ומעשן. הוא מציין שההסכמה של החברה ששרוי לגבר להתנסות בכל אלה – היא רעה חולה. הלוואי, הוא מייחל, שהיינו חסרי יצר מין כמו הדבורים, או למצער כמו בעלי החיים שמתייחדים רק לצורך רבייה. (עמ' 40).

פוזדנישב נושא לאישה צעירה יפה בשם ליזה, ומיד אחרי הנישואין הוא חש שמדובר בכישלון, ולפי דבריו – כל הנישואים הם כישלון ידוע מראש. כבר בהתחלה יש מריבות בין השניים, שהולכות ומתרבות. בעיקר מעיקה עליו התחושה שנשים אינן נהנות מסקס, הגם שעושות מאמצים אדירים למשוך מינית את הגבר בגנדור ובחושניות. ההיריון והלידה אינם מיטיבים עם שלום הבית, אדרבה, הם גורמים לעינויים בשל אלף חרדות הקשורות בהם, וברור שהם מוסיפים להרעת היחסים בין בני הזוג. בתוך שמונה שנים נולדים להם חמישה ילדים, וכשהרופא אוסר עליה להיכנס שוב להיריון, היא מגנדרת את עצמה, וגורמת לו לקנאה תהומית. היא מנגנת על פסנתר ומלווה אותה כנר בשם טרוחאצ'בסקי. פוזדנישב מארח בחיבה את הכנר, אך בליבו קנאה מטורפת, וכשהוא חוזר במפתיע מכנס, ומוצא באמצע הלילה את טרוחאצ'בסקי בחברתה של אשתו, הוא רוצח אותה בפגיון. וכן, כשהיא גוססת, הוא מבקש סליחה...

לנובלה קוראים "סונטת קרויצר", על שם אחת היצירות של בטהובן שאשתו והכנר מבצעים יחד (עמ' 80).

אעיר שלוש הערות:

א. לפי הנרמז בעמ' 64, 102, פוזדנישב ישב במעצר אחד-עשר חודש עד המשפט, ואז יצא זכאי כיוון שהנרצחת חיללה, כביכול, את כבודו. ממש לא ייאמן! האם בקיסרות הצארית (עדיין אירופה!) נהגו כמו בארצות המוסלמיות בעניין כבוד המשפחה?

ב. המתוודה לועג לאימפוטנציה של הרופאים (עמ' 52-51, 56), וזה מוטיב חוזר ביצירות של טולסטוי, לדוגמה ב"מלחמה ושלום" מסופר שהגיבורה הראשית נטשה, חלתה לאחר שאימה גילתה את כוונתה לברוח עם מאהב – וטולסטוי מעיר שהיא הבריאה למרות הרפואות שהאביסוה הרופאים.

ג. יש בנובלה הזאת שתי הערות הקשורות ביהודים: בשיחה מקדימה לווידוי של פוזדנישב משוחחים נוסעים שונים בקרון הרכבת אם יש, או אין, צורך באהבה בנישואין, והאם אישה צריכה להישמע לציוויי בעלה. אחד הנוסעים מספר על אישה נואפת עם מי שלא נטבל, כלומר, עם יהודי. בווידוי עצמו פוזדנישב משווה את הנשים ליהודים – גם אלה וגם אלה חסרי זכויות, אבל הנשים שולטות בגברים בחושניותן, והיהודים שולטים בחברה בעוצמת המסחר והכסף, נתיב הפרנסה היחיד שהותר להם. ידוע שבצעירותו היה טולסטוי אנטישמי לטנטי, כמו סופרים רבים אחרים, אבל לימים הוא למד עברית אצל רב, ובהשפעת שלום עליכם הוא חתם, יחד עם סופרים אחרים, על גינוי הפוגרום בקישינב (עליו כתב ביאליק את "על השחיטה" ו"עיר ההריגה").

ברומן של אביגדור המאירי "בגיהינום של מטה" מוזכרת נערה יהודייה בת 16 בשם אסתר, מעריצה גדולה של טולסטוי – היא שלחה לו מספר מכתבים, שהוא לא ענה עליהם. היא נסעה מקייב שבאוקראינה אל יאסניה פוליאנה שבמחוז טולה ברוסיה – ברכבת, בעגלות וברגל – היא הגיעה לביתו של טולסטוי בגשם שוטף, רועדת מקור וחולה, מבקשת להתקבל אצל הסופר הנערץ. היא ביקשה כוס תה להחיות את נפשה, וגורשה, כי הסופר אינו יכול לקבלה. אינני בטוח אם טולסטוי נהג כך כאנטישמי, אבל בוודאי לא מטוב לב.

את הנובלה השנייה "אושר משפחתי" חיבר טולסטוי בטרם נשא אישה (1859), ומוחש כאן כישרונו הגדול להעמיק בנבכי הנפש של גיבוריו. נושא הנובלה, כמו בקודמת, הוא חיי נישואין, אך יש הבדל תהומי בין שתי היצירות – כאן שני בני הזוג הם אנשי אצולה כפרית בעלי רצון טוב ונכונות נפשית כנה לשאוף לאושר. הגיבורה, מאריה אלכסנדרובה, מאשנצ'קה (בסיפורת הרוסית חייב הקורא לתת דעתו לשפע של נואנסים בשמות הגיבורים – השם הפרטי, השם המכובד בצירוף שם האב, השם הרשמי – הנ"ל בתוספת שם המשפחה, ושפע של שמות חיבה), הדוברת בגוף ראשון, ואחותה הקטנה סוניה, מתאבלות על מות האם (האב נפטר כשמאריה היתה ילדה קטנה). האפוטרופוס של היתומות ואחוזתן הוא סרגיי מיכאיליץ', רווק בן 36, שהיה חבר טוב של אביהן של היתומות. סרגיי הוא אדם חכם, חברותי מאוד, בעל חמלה כלפי עובדי הכפיים (איכרים וצמיתים העובדים בשתי האחוזות), רואה כתכלית חייו להעניק לזולת, ואישיותו הקורנת משפיעה עמוקות על מאריה, שמשנה את יחסה כלפי משרתיה, ואף מניעה אותה להעניק מתת בסתר לעניים.

מאריה מתייחסת בהתחלה אל סרגיי כאל איש מבוגר שנעים להיות בחברתו, אבל לאט לאט היא מתאהבת בו. הוא מאוהב בה מיד, אבל חושש ליזום קשר משום פער הגילים. היא מנועה מלהביע אהבה כלפי גבר על פי מוסכמות החברה. ביד אמן מתאר טולסטוי איך ברמזי רמזים נחשפת האהבה בין השניים, חשיפה שמובילה לנישואין. הנישואין מאושרים מאוד, וסרגיי מתגלה כאיש היודע להעניק אהבה וכבוד לרעייתו הצעירה, אלא שהוא עסוק בניהול שתי האחוזות, ואילו היא משתעממת, כי את עבודות הבית והמשק מבצעים משרתיה הרבים. ברצותו לרצות את רעייתו, הם עוברים לגור חודשים בעיר פטרבורג, והיא מתמוגגת מכך שבנשפים, בהם הם מבלים, היא נחשבת לאישה הנחשקת ביותר. סרגיי מתעב את הבילוי הזה, וגם מעט מקנא בגברים החומדים את רעייתו בעיניהם ודיבוריהם. הרצון שלה מתנגש ברצון שלו, וזה מוביל בהכרח לפיצוץ (עמ' 175). בנסיעה למרחצאות בגרמניה, מרקיז איטלקי מחליט לכבוש את ליבה של מאריה, ומחזר אחריה במרץ (סרגיי נמצא לרגל עסקיו בהיידלברג). היא סולדת מהמרקיז, אבל גם חשה רצון להתמסר. היא נבהלת מעצמה, ומבקשת מבעלה לחזור מיד לרוסיה. האהבה העזה בין השניים מצטננת, ולאחר הולדת הילדים היא הופכת לאהבה אחרת, כשמאריה מבכה את העבר מפעים הלב.

מלבד ההעמקה מפעימת הלב של הסופר לנבכי הנפש, ימצא הקורא בנובלה זאת תיאורי נוף וטבע מעולים (ראו בעיקר עמ' 113, 114, 116, 131, 159, 193).

בסיפור הקצר "שלוש מיתות" מתוארת גסיסתה ומותה של אדונית חולה בשחפת, שהאמינה בכל ליבה שאילו בעלה היה מסיע אותה לאיטליה, לשמש, היתה מבריאה, ולמצער אילו התקשר לעירוני אחד שיודע לרפא חולים באמצעות עשבים. היא אינה מודעת לכך שלא היה שום סיכוי שתגיע בחיים למוסקבה, ובוודאי לא לאיטליה. וברור שאין לבעל מושג איך מגיעים אל אותו עירוני מופלא. במקביל, סריוגה,  הרכב של האדונית, מבקש לקבל מרכב אחר שגוסס בבקתת הרכבים, את המגפיים שלו, ומבטיח לקנות אבן לשים על קברו. מאחר שאין לו כסף, הוא יוצא ליער, וכורת עץ כדי להקים צלב על הקבר. העץ הוא המת השלישי. המאפיין בסיפור זה הוא הפער בין לשון האדונים, ובין לשון דלת העם.

בסיפור הקצר "סופה" מספר הדובר, הסופר עצמו, על ניסיון להגיע בליל סופה אל תחנת רכבת. השלג מכסה את המסילה, והם מתייאשים מספר פעמים וחוזרים לאחור. בסופו של דבר הם חוברים למרכבות דואר, שגם הם תועים בדרך, ויש חשש לקפוא למוות. הדובר נרדם וחולם חלומות זוועה על כך שהרכבים מבקשים להרוג אותו לשדוד את כספו, הוא גם נזכר באירוע באחוזה שלו כאשר אחד האיכרים טבע בבריכה. לבסוף, לקראת בוקר הם מגיעים לתחנה. ברוב הסיפור הזה לשון הגיבורים היא עממית. אני ממליץ מאוד על "אושר משפחתי", באשר לשאר שלוש היצירות, הקורא יקרא את דברי, ויחליט בעצמו.

משה גרנות