על "הסנדק – דון קורליאונה איש המאפיה"

מאת מריו פוזו

תרגם חיים גליקשטיין, שוקן 1971,

(המקור האנגלי – 1969), 360 עמ'.

עבור מי מהקוראים ששפת המאפיה אינה נהירה לו (יש כאלה), נפרש שאומרטה היא צו מוחלט של שתיקה – בעיקר נגד השלטונות; וונדטה היא נקמה שכל איש "כבוד" חייב בה. בין שני צווים מוחלטים אלה נסבה העלילה המפותלת של ספרנו.

המחבר, צאצא בעצמו של מהגרים איטלקים לארצות הברית, חושף ידע אדיר במבואיה ובמוצאיה של המאפיה האיטלקית בארצות הברית ובסיציליה, מחוז המקור שלה, ואם רק אחוז קטן מהמסופר בספר התרחש באמת בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים, הרי שלפנינו תמונה מזעזעת של פשע משתולל ושחיתות שלטונית מבהילה. רק בניו יורק מסופר על חמש "משפחות" השולטות על הימורים, משקאות חריפים בתקופת "היובש", בורסה, בנקים, מלונות, חברות הלבשה, בתי זונות, דמי חסות, זיופי תקליטים. על משפחת קורליאונה, "הפרוטגוניסט" של היצירה הזאת, נאמר שתמורת שוחד נדיב היא שלטה על העיתונות, על המשטרה ועל בתי המשפט. המשפחה הזאת רוצחת רבים (קשה לספור!) וגם סופגת לא מעט נפגעים (כולל הסנדק עצמו), אך הסופר מצליח לנטוע בקורא הזדהות עם "הקוזא נוסטרא" שלה, ועוינות כלפי "משפחות" אחרות המנסות (ואף מצליחות לעיתים) לפגוע בה.

הדון והמשפחה

באמת, יחסית לשאר "המשפחות", משפחת קורליאונה יותר מוסרית: ויטו קורליאונה, האב המייסד של "המשפחה", אינו רודף נשים, כמו שאר הדונים ועוזריהם, ואינו מסכים לעסוק בסמים, דבר שמסכן אותו ואת "המשפחה". יש אמפתיה אליו על כך ששקיעתו לפשע היתה כרוכה באילוץ: שונאי אביו, שהרגוהו בסיציליה, התכוונו להרוג את ויטו בן ה-12, שמא כשיגדל, ירצה לנקום את רצח אביו. הוא מוברח לארצות הברית, וכאן הדרך היחידה להתפרנס היתה בעולם הפשע. פושע בשם פאנוצ'י, החי מדמי חסות, תבע את האחוזים "המגיעים לו" מתוך רווחי השוד של ויטו וחבריו, וויטו מצליח להרוג אותו בצורה מתוחכמת, ולקחת מארנקו את הכסף ש"גבה". הקורא מתרשם שמדובר בפשע מושלם.

לאורך כל היצירה מופיע ויטו קורליאונה, הדון, כאיש חכם מאוד עד כדי גאונות, הזוכה להערצה ולכבוד מלכים. אזכיר רק אפיזודה אחת לאיור: היועץ הוותיק של הדון, ג'נקו אבאנדאנו, גוסס מסרטן, על ערש דווי הוא מבקש מהדון שיגרש את מלאך המוות: "סנדק, רפא אותי!" (עמ' 36), הרי הוא כל יכול, כמו אלוהים!

סיפורו של ג'וני פונטאנה

הדון אוהב לעשות טובות, בין השאר לשמש סנדק לרכים הנולדים, ובכך הוא מתחייב לרווחתם לכל חייהם; אבל אוי לו למי ששכח למי הוא חייב תודה. פגועים שונים מעוולות השלטון ומפגעי עולם הפשע יודעים שאין טעם לפנות למשטרה, כי גם היא וגם השופטים משוחדים על ידי הפושעים שכנגדם נערך המשפט. הם יודעים שצריך לפנות רק לדון, רק לסנדק, שבאמת עושה משפט צדק בצורה אכזרית ביותר.

דוגמה למחויבות הדון כלפי מי שהוא היה סנדקו הוא סיפורו של ג'וני פונטאנה, זמר ושחקן קולנוע מפורסם. למרות שזה "חטא" לאתוס המאפיה (התגרש מאשתו, אם בנותיו, שהרי אסור לפגוע בקדושת המשפחה, הגם שמותר להתרועע עם נשים אחרות), הדון נוטה לו חסד במצוקתו הגדולה כאשר תפקיד לסרט שממש תפור לפי מידותיו, מעביר איל הקולנוע האגדי והעשיר כקורח ג'אק וולטץ' לשחקן אחר, משום ריב ישן ביניהם בעניין אישה. הדון שולח את היועץ (שירש את ג'נקו) תום האגן (למגינת הלב – לא סיציליאני, יתום ממוצא אירי-גרמני, שהדון אימץ, ואף שילם את לימודי המשפטים שלו) להתדיין עם וולטץ' ("דיון" בעלילה שלפנינו משמעו – איום). וולטץ'  מזלזל בהאגן, ומאיים עליו שקשרים לו עם ג' אדגר הובר, ראש האפ בי איי האיום, וגם קשרים לו בקפיטול. התוצאה היא שוולטץ' מתעורר בבוקר כשבמיטתו ראש סוס המירוץ האגדי שלו כרות ומדמם, עליו שילם 600000 דולר. "המחווה" הזאת הבהירה לו שהובר, וגם הנשיא, לא יוכלו לסייע לו, הוא מבטל את החוזה עם השחקן, ונותן את התפקיד לג'וני פונטאנה. הסרט זוכה להצלחה אדירה, וג'וני זוכה על תפקידו באוסקר. בכך לא מסתיים החסד של הדון – הוא מסייע לו כספית שייהפך למפיק סרטים עתיר נכסים (כולל מטוס פרטי!) שמביס את האימפריה של וולטץ'.

הדעיכה וההתאוששות

הקטע הדרמטי ביותר בספר הוא בתיאור הדעיכה של כוח "המשפחה" (שלנו!), וההתאוששות המדהימה שלה – כאשר שתי הפאזות כרוכות בשפיכות דמים מבהילה: הפושע וירג'יל סולוזו, המחובר למשפחת טאטאגליה, מציע לדון קורליאונה לקחת חלק (בכסף ובשיחוד זרועות המשפט) בייבוא וסחר בסמים. הדון מסרב בנימוס, ואז הם מתנקשים בבחיר מבצעי פסקי דין מוות של הדון, הרוצח האכזר לוקה בראזי, והם מתנקשים גם בדון עצמו – יורים בו ופוצעים אותו פצעים חמורים. הם בטוחים שהצליחו להרוג אותו, ומקווים שיוכלו לבוא לידי הסכם בנושא הסמים עם הבן הבכור, סוני, שהראה התעניינות בהצעה. במלחמת המשפחות נרצחים  סוני, וגם ברונו, הבן של טאטאגליה. כשנודע להם שהדון חי ומאושפז בבית חולים, הם משחדים קצין משטרה מושחת שיסלק את שומרי הדון כדי שיוכלו לרוצחו. את המזימה הזאת חושף מיכאל, מייק, הבן הקטן של הדון, ומשום האכזבה שנחל, הקצין, סרן מאקולסקי (הרי לא יקבל תשלום משוכריו) מכבד אותו במכת אגרוף ששוברת שיניים ומעוותת את פניו. הסרן מחייב את הכפופים לו  בגלוי (!)  להעיד, אם יהיה צורך, שמייק תקף אותו, ולא להיפך.

סולוזו עדיין מקווה שהעסקה עם משפחת קורליאונה תצא לדרך, ומבקשים מפגש נוסף. מייק מתנדב להגיע למפגש כשהוא מתכנן ומבצע רצח מושלם בסולוזו ובקצין המשטרה.

סיפורו של מייק

כאן אני מבקש לפתוח סוגרים בעניינו של מייק – הוא הבן הקטן והמורד של הדון – שלא רצה כל קשר למעללי המשפחה, התגייס למלחמה העולמית (בניגוד לדעת אביו, שפטר רבים מגיוס באמצעות אישורים רפואיים מזויפים), לחם ונפצע בקרבות עם היפנים, קיבל ציונים לשבח על אומץ ליבו, והשתחרר בדרגת סרן. מיד אחר כך נרשם ללימודים במכללה, ונמצא בקשר רומנטי עם ואס"פית בשם קיי אדמס, כשהוא מתעתד להיטמע בעולם האמריקאי החוקי והתרבותי. האגרוף שקיבל מקצין המשטרה, כשהוא מנסה להגן בחירוף נפש על אביו המאושפז בבית חולים, כאשר נציג החוק, קצין המשטרה, חובר לפושעים המבקשים לרצוח את אביו, זה גרם לו להבין, כמו רבים מלקוחותיו של אביו, שעולם החוק הוא עולם התוהו. על כן הוא מתכנן ומבצע את הרצח כמוזכר לעיל.

המשפחה מבריחה אותו לסיציליה, ושם הוא זוכה לחסדו של ראש מאפיה בשם תומאסינו, המגייס שני רועים, קאלו ופבריציו, שישמשו שומרי ראש, כשבידיהם רובי ציד. באחד הטיולים הוא פוגש בבת המקום בשם אפולוניה, מתאהב בה, ובעקבות חיזור (מסורתי, לפי ספר הכללים הנוקשה הסיציליאני), ושפע של מתנות, הוא נושא אותה לאישה. החתונה מתפרסמת בעולם הפשע, ונוקמי מותם של סולוזו ומאקולסקי, משחדים את פבריציו, שמטמין פצצה במכונית שבה נהגה האישה – היא וקאלו נהרגים, ומייק נהדף אל הקיר, ונותר שבוע ללא הכרה. הוא חוזר לארצות הברית (כאן מתואר כיצד הצליח הדון להפוך את מיכאל, הנרדף על ידי המשטרה, לחף מפשע!) ומתכנן ונדטה מושלמת בכל המתנכלים בבני המשפחה, החל בפבריציו, שהיגר לארצות הברית בדרכון מזויף, וכלה בבני משפחות טאטאגליה ובראזיני, במי ששימש גיס חמישי בין מפקדי הגדודים של המשפחה, וכן בגיסו, קרלו ריצי, אשר מתוך שנאה לסוני (שהיכה אותו משום האלימות שלו כלפי אשתו, היא האחות הקטנה והאהובה של סוני), אפשר לשונאי המשפחה לרצוח אותו.

הסנדק מת מהתקף לב בעובדו בגינה שהזכירה לו את נעוריו בקורליאונה, העיר הסיציליאנית שבה נולד, ושאת שמה הוא אימץ. מילותיו האחרונות היו "החיים כל כך יפים" (עמ' 330). מה שבטוח – חייו היו ללא ספק מרתקים.

ברור שהבאתי כאן רק טעימות משלל האירועים המתוארים בכישרון בספר זה, ואשר, כידוע, היה הבסיס לתסריט עבור הסרט "הסנדק", שבו שיחקו הכוכבים הגדולים של הקולנוע – מרלון ברנדו, אל פצ'ינו, דיאן קיטון, רוברט דובל, ג'יימס קאן. לסרט יש יתרון על הספר בכך שהוא ליניארי, ואילו הספר מדלג על תקופות, חוזר אחורנית לילדותו של הדון, מספר אפיזודות שלכאורה אינן קשורות ללוז היצירה, אבל באמת רק לכאורה – וכל אלה אינם מופיעים בסרט המופת.

"הסנדק" הסרט

באשר להפקת סרט בעקבות ספר, אני מבקש להזכיר שיחה שהיתה בין הסופר אהרן מגד וביני*) על הפקת סדרת הטלוויזיה "חדוה ושלומיק" בעקבות ספרו של מגד "חדוה ואני". אהרן מגד היה נספח תרבות בלונדון, וכשהראו לו את התסריט, חשכו עיניו, והתכונן לתבוע את המפיקים לדין. הבעתי את דעתי שקולנוע הוא אמנות שונה לחלוטין מאמנות הספרות, וצמידות אדוקה לפרטי המקור איננה דווקא לברכה. ולא רק זאת, לאחר שידור הסדרה בטלוויזיה צבאו קוראים על חנויות הספרים כדי לרכוש את הספר של מגד. 

ובאשר לסרט "הסנדק", למריו פוזו המחבר לא יכלו להיות טענות, כי הוא והבמאי פרנסיס פורד קופולה חיברו את התסריט בכישרון רב שזיכה את הסרט בפרסים רבים.

חבל שלא נערכה הגהה טובה לספר מרתק זה – יש בו שגיאות כתיב ודקדוק מביכות, וגם קיטועים של אותיות במילים לא מעטות.

משה גרנות

*) ראו קטע זה בראיון עם אהרן מגד בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 162-161.