במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2010
9.3.10. גם היום חמסין כמו אתמול ואפילו יותר ורק לפנות ערב משתנה מזג-האוויר. לפני הצהריים עם אורפז בשיין. הוא מאחר ברבע שעה כי בדרך התעייף וישב לנוח על ספסל, ואז התיישבו לידו שתי מיסיונריות והחלו לדבר על ליבו שיתחיל להאמין ב"בן האדם". אמר להם שהוא מאמין באדם. הוא אומר שאילו היה צעיר יותר אולי היה מציע להן איזו עסקת חליפין...
השיחה מתגלגלת אל דוד גרינברג ודליה הרץ. גרינברג עשה בשעתו סרט בשם "איריס" שהוסרט בדירת-הגג של אורפז בשדרות נורדאו. בעולם הזה נדפסה כתבה על בחורה שאותה הכיר בשעתו אורפז ואשר התאבדה ולידה הספר "מות ליסנדה", על אף שלא היה כבר שום קשר אליה. איכשהו קשרו את דמותה אליו ולסרט. הוא את הסרט מעולם לא ראה.
דרך דוד גרינברג הכיר את דליה הרץ ומיד מצאו שפה משותפת. היא הוציאה את ספר שיריה הראשון, "מרגוט" כשהיתה בת 17. היא ביקשה למצוא את דמותה אצל יצחק בספרו "מות ליסאנדה" בדמות ליסאנדה, דמות שבכלל לא התאימה לדליה. ואולם הוא לא רצה לקלקל לה ולא הכחיש בתוקף את השערתה.
הביא לי לראות מכתב שקיבל לאחר שדיבר בקול ישראל על רחוב הטומוז'נה וכנראה הזכיר גם את הזונה של העיירה, קוקה. והנה גברת אחת באה אליו בטענות במכתב שהוא השמיץ את אותה קוקה, שכנראה לימים נעשתה לאישה מהוגנת. לדבריו הסיפורים בספר אמנם דימיוניים אבל השמות והדמויות אמיתיים.
13.3.10. פנינה [מנדלסון] מספרת על הפגישות של מדריכי חוג הגמלאים "קשת" שהיא מנחה, ובהן משתתף גם יצחק אורפז. בהמשך אני מקבל את רשותו לשלוח לי, לבקשה, את קובץ "נגיעות" שלו.
16.3.10. אורפז חולה בשפעת ולכן לא נפגשנו כהרגלנו ב"שיין". לבקשתי יהודית בישלה עבורו מרק עוף, עוף מהמרק, אטריות וצימעס, ומחר אביא לו.
23.3.10. פגישה עם אורפז ב"שיין". הוא מרגיש קצת יותר טוב והודה מאוד ליהודית על המאכלים ששלחה לו, ועם זאת אמר שבקושי הגיע מביתו לקפה. מצד אחד הוא סובל מכאבים עזים בברך. מצד שני גם הירך כואבת לו מאוד אך מסיבה אחרת, שהכליה היחידה שנותרה לו אינה מספיקה לשלוח את כל החמצן והדם לאזור. הוא חושש שגם הכליה הזו הולכת ודועכת כקודמתה. המצב הוא כל הזמן על הגבול וכבר היה לו חום גוף של 35.4 בלבד. הוא מתעורר בכאבים ובהתכווצות שרירים כבר בשלוש-ארבע לפנות בוקר. הוא מרגיש שכל מערכות גופו הולכות וקורסות. מצד שני אין לו אפילו את מי לשלוח לקנות לו תרופות בבית מרקחת. לא הצעתי את עצמי כי יש לו משפחה כל כך גדולה וחשבתי שמישהו מהם היה יכול להתעניין בו ולעשות לו את השליחות הזו.
על המצב הפוליטי אמר שהוא חושש שכמו שהיטלר כישף את הגרמנים במסורת הטבטונית שנבעה ממעמקי הנאומים שלו, כך אובמה ניחן ביכולת כישוף שחורה אפריקאית שבה הוא מכשף בנאומיו את האמריקאים וגם את הילארי קלינטון, שהשפעתו עליה גדולה מהשפעת בעלה, שנראה היום יותר כבדחן, אבל בשעתו הצליח לכבוש לבבות בקסם שלו, בייחוד לאחר רצח רבין עם "שלום חבר".
הוא מספר על תקופת עבודתו ב"על המשמר" כעורך ראשי של עמודי החדשות מדי לילה. בעמוד 2 לא היה יכול לגעת כי המקום היה שמור ל"דונם" של מאיר יערי, אם יגיע, ואז יש להדפיס אותו במלואו ללא שום קיצור, שינוי או עריכה. אלה היו "תזסים" משעממים שהיו לאורים ותומים של התנועה והעיתון. הוא זוכר ישיבת מערכת בכירי העיתון, כאשר עמית, שהיה אז עורך העיתון, פתח ואמר שאין צורך להציג את מאיר יערי, שהרי מכפו אנו כולנו אוכלים!
סיפר גם על חיים שור, שהלך ונידח, בייחוד אחר שבנו נהרג, והוא החל כופר גם בדברי יערי, והכול התווכחו עימו בתנועה ולאט-לאט גם נידוהו בקיבוצו, שובל, אפילו אשתו ובנו הצעיר נהגו בו כך.
6.4.10. בצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". הוא נראה טוב אבל נכנס מיד לקדחת דיבור שאינה מאפשרת לומר לו מילה. קודם יצא אש וגופרית על "הכיבוש" ואמר שאין טעם לישראל ולחזון הציוני אם אינם מוסריים. הוא סומך על ערובות בינלאומיות ועל האמריקאים שיבטיחו לנו שלום בגבולות, גם בגבולות המצומקים של 67' ובלבד שנהיה מדינה מוסרית של יהודים ולא של כובשים. ראיתי שאין טעם להתווכח איתו כי זה גורם לו התרגשות מסוכנת לבריאותו. איך אפשר להיות טיפש כל כך ולכפור במציאות?!
ועוד סיפר כיצד לאחר הניתוח [של רותי] נסע עם רותי במכוניתה לטיילת הנציב ושם ישבו ודיברו והוא אמר לה שעליה לחדול להתעניין כל כך בגי אלא להתרכז בחייה שלה משום שהזמן שלה אולי אוזל ועכשיו עליה לעשות מה שקודם רצה ולא עשתה. ובהמשך רותי החלה לצייר, ולעסוק במדיטאציה, והיתה לה תקופה פורייה ואינטנסיבית ביותר, גם בעבודתה כאחות בחדר ניתוח, והיא לא נכנעה למחלה במשך כשש שנים נוספות, וגם נהגה בעצמה במכונית שלה, מכרה דירה גבוהה וקנתה דירה נמוכה עם גינה שאותה עיבדה, כל אלה היו חלומותיה עוד לפני שחלתה.
בסוף שיחתנו הצטרפה יהודית והוא הודה לה מאוד על התבשילים ששלחה לו כאשר היה חולה.
27.4.10. לפני-הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". לאחר שנילי [פרידלנדר] הביאה לי ענפים ותפרחות של שמיר בר או פרא, הכנתי לה צנצנת מלפפונים חמוצים בלי פלפל חריף, כבקשתה, ואמרתי לה שתוכל לבוא לקחת אותם באחת עשרה וחצי ב"שיין" כאשר איפגש שם עם אורפז. מתוך נימוס הזמנתי אותה לשבת והיא לא היססה רגע וישבה איתנו עד תום הפגישה באחת בצהריים. הייתי מבקש ממנה ללכת בתירוץ שעליי לסדר משהו עם אורפז, אך ראיתי שהתרנגול שבו התעורר והוא רווחה נחת מהאפשרות לשוחח עימה ולהשוויץ באותה הזדמנות בעלילותיו הצבאיות.
זו היתה פגישה משולשת חצי-הזוייה. יצחק ראה פעם ראשונה ואחרונה את נילי בתקופת מלחמת יום כיפור, כאשר הבאתי אותו אליה לראות בערב חדשות בטלוויזיה שלה. הוא נראה ישיש לא מגולח, היא עם כתמים על הפנים, לאחר שהיתה כנראה אצל רופאת עור. נוסף לכך שערה הדליל צבוע אך כבר מלבין בקודקוד, והיא גם לא שומעת באוזן ימין, כך שכדי לשמוע את אורפז הפנתה את גבה אליי וישבה כשפניה תקועות בקיר ואוזנה השמאלית מופנית כלפיו. החירשות קרתה לה, לדבריה, כאשר עלתה על מגדל פעמונים נטוש בכנסייה בנצרת כדי להתבונן בנוף ואולי גם לצלם, ואז משכה בחבל של הפעמון והוא החל לצלצל חזק מאוד, וכשירדה נוכחה לדעת שאינה שומעת. יש לכך פתרון בניתוח אבל גיסה הרופא הציע לה שלא תעשה זאת. וכך היא מתהלכת חצי-חירשת.
במהלך דבריו, כשהיא כפופה בגבה אליי, הזכיר אורפז את אריק שרון, ואז הסתובבה לאחור והרביצה יריקה לכיווני, לעבר הרצפה, לא ברור אם ממש ירקה או רק השמיעה קול יריקה.
שניהם קשקשו על מלחמת יום כיפור ועל דיין כאילו ישבו עימו על סיר אחד בילדותם. זה היה פאתטי, אבל קצת הבנתי איך אורפז היה קוסם לנשים כאשר עטה בהילה של זוהר את שירותו הצבאי. איתי אף פעם לא עשה כן.
הוא חשב שנילי מפתח-תקווה והיא הסבירה לו שהיתה באה לבת-דודתה יפה, ושמה פגשה לראשונה, במסיבת פורים של הצופים, שאליה לקחה אותה יפה, את יהושע [קנז]. הוא היה בשכבה אחת מתחתיי בצופי שבט "הדר" במושבה. היא ראתה מישהו יושב כשידו נתונה בסד ועטופה תחבושות, ועליהן, ועל פניו, כתמים של יוד בצבעים שונים. כאשר שאלה אותו למה התחפש, ענה לה:
"למצב הלירה הישראלית!"
היא הסתפקה בכוס מים שמגישים חינם ב"שיין" עם פלח תפוז, מאחר ולא היה להם בקבוק פלסטיק שאפשר לקחתו לדרך.
כפי שקבענו יהודית טילפנה אליי לקראת אחת וסיימתי את הפגישה, ואז נילי התלוותה אליי עד לפינת שלמה המלך גורדון, וכל הזמן לא הפסיקה – "אודי הנאמן", כפי שהיא טוענת שיהושע היה קורא לי, וזכרה כיצד טיפלתי בה פעם כשהיתה חולה, ועוד.
אהוד בן עזר
המשך יבוא