* אפס במנהיגות – יום לאחר הטרגדיה של הרג החטופים, הרמטכ"ל ושר הביטחון מיהרו לקחת אחריות על הכשל. זאת, אף שברור שעל אף שמדובר באסון כבד בעל השלכות אסטרטגיות על רוח העם, הכשל הוא נקודתי, של חיילים בודדים. אבל כמי שעומדים בראש המערכת, הם לקחו אחריות.
איפה הם ואיפה נתניהו, שכבר 74 יום מתעקש לא לקחת אחריות, על כשל קולוסלי וקריסת מדיניות הביטחון שהנהיג ב-14 שנות שלטונו, ביום המר והנמהר שבו אירע האסון הכבד ביותר בתולדות הציונות?
אין מנהיגות ללא אחריות.
נתניהו – אפס במנהיגות.
 
* הנראטיב הערמומי של נתניהו – נתניהו, שכידוע אינו עוסק כעת בפוליטיקה (מלבד העובדה שהוא עוסק בעיקר בפוליטיקה), בונה נראטיב מתוחכם, שנועד להביא לשרידותו הפוליטית. הוא יודע, שמרבית אזרחי ישראל, שעיניהם בראשם, מבינים אחרי ה-7 באוקטובר שמדינה פלשתינאית היא סכנה קיומית ושחייבים למנוע את הקמתה. את הסנטימנט הזה הוא רוצה למנף לתמיכה פוליטית בו, באמצעות זיהוי שלו – לא עם הכשל הנורא וגדול המחדלים שהוא האחראי מס' 1 להם, אלא עם מניעת הקמתה של מדינה פלשתינאית.
הוא מקווה מאוד, שיריביו הפוליטיים יפלו למלכודת, ישחקו לידיו, יביעו תמיכה במדינה פלשתינאית, או ימנעו מהתנגדות לה, או יגוננו על הסכם אוסלו, ובכך יאוששו את חלוקת המפה הפוליטית על פי הסיפור שהוא מספר. ואין זה מן הנמנע, שאכן, זה מה שהם יעשו, באיוולתם.
הוא מנסה ליצור מצב, שבו מי שמתנגד למדינה פלשתינאית לא יתקוף אותו על כישלונו ומחדלו ומי שתוקף אותו על כישלונו ומחדלו יתמוך במדינה פלשתינאית. בדרך זו, הוא מאמין, הוא ינצח בבחירות הבאות, כשתהיינה. הרי תמיד הוא נבנה מפלגנות וסכסכנות.
כמובן שהדיכוטומיה שהוא עושה בין אחריותו למחדל לבין המדינה הפלשתינאית, חסרת שחר. נתניהו אחראי לאסון הכבד ביותר בתולדות הציונות, לכשל החמור ביותר בתולדות המדינה, למחדל שמחדל מלחמת יום הכיפורים מחוויר לידו. הוא, "מר ביטחון", "חזק מול חמאס", זה שמולו "הטרור מריח עוצמה והוא נמנע מלתקוף", "מגן ביטחון ישראל" – עיצב ב-14 שנות שלטונו תורת ביטחון קלוקלת של "הס פן תעיר", התמכרות לשקט, הבלגה, הכלה, פייסנות, התמגנות והתגוננות, והימנעות מכל יוזמה, חתירה למגע, התקפיות וניצחון. וכל תפיסתו קרסה באסון שמחת תורה. האחריות היא קודם כל שלו. וגם על הכשלים המודיעיניים והמבצעיים הקולוסליים יש לו אחריות מיניסטריאלית כראש הממשלה. וזה עוד בלי שדיברנו על כך שבפלגנותו, בשחיתותו, בתרבות השקר שלו, הוא פורר את החברה הישראלית, שהותקפה כאשר היא במשבר העמוק בתולדותיה. לכן, הוא חייב יהיה ללכת יום אחרי הניצחון, ואם ימשיך להתעסק בפוליטיקה מכוערת, סכסכנית, שקרנית ופלגנית תוך כדי מלחמה, כנראה שלא יהיה מנוס אלא להדיח אותו גם בעיצומה של המלחמה, כפי שהדיחו את צ'מברלין, האב-טיפוס המנהיגותי של נתניהו.
[אהוד: בעיניי נתניהו הוא כמו צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, וחשוֹב רגע מי היו מתנגדיו].
ויחד עם זאת, אכן, מדיניות הפייסנות החלה באוסלו, וההסכם שהביא צבא מחבלים לתוך ארץ ישראל המיט עלינו אסונות כבדים ושפך נהרות של דם. ואם נתניהו יוחלף אך המדיניות הזאת תימשך, לא עשינו דבר. וחשוב לצאת בתוקף נגד רעיון העוועים של מדינה פלשתינאית, שתגמד את ישראל למדינה שרוחבה במרכז הארץ הוא קצת יותר ממחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים, ושתהפוך את גוש דן, האזור הצפוף ביותר באוכלוסייה בישראל לעוטף הבא. ב-7 באוקטובר ראינו מה התוצאה של שכנות עם מדינה פלשתינאית עצמאית, בפועל. ובין אוסלו ל"חומת מגן" ראינו זאת גם ביו"ש, ובתי הקברות עמוסים ב"קורבנות השלום" הללו. אסור לתת לזה לקרות.
אז כן, יש לתקוף את נתניהו הכושל, וגם את ההתנתקות (שהוא תמך בה והיה שותף לה) ואת אוסלו.
איך אפשר לסכל את המלכודת הערמומית שהכין נתניהו? בשתי דרכים. האחת, היא הבהרה של גנץ ולפיד שהם מתנגדים למדינה פלשתינאים בקווי 4.6.67 או בקרבתם והצגה של הקווים האדומים שלהם בכל מו"מ עם הפלשתינאים. אם ינהגו כך, יוציאו את העוקץ מתעמולתו של נתניהו.
השנייה, היא הקמת גורם פוליטי חדש, הדוגל בציונות ממלכתית, שיתנער מהתרבות הביביסטית ויצא נגדה, ויתנגד למדינה פלשתינאית ולפייסנות. אני רואה גוף כזה עם אישים כיועז הנדל, נפתלי בנט, גדעון סער, יוסי כהן, רוני אלשייך, צביקה האוזר, מתן כהנא, אני מקווה שגם אישים נורמטיביים מהליכוד כמו יולי אדלשטיין ואחרים ועוד נשות ואנשי מעש ורוח מחוץ למערכת הפוליטית. ממשלת אחדות בין גנץ לגוף הפוליטי הזה, יוכל לגבש הסכמה לאומית רחבה גם בנושא המדיני, סביב עקרונות נאומו האחרון של רבין בכנסת: ישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה, כשבקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, ירושלים רבתי ועוטף ירושלים מכל הכיוונים, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, וגושי ההתיישבות יהיו בידי ישראל. 
 
* כי צה"ל לא היה שם – חשיפת מנהרת הטרור הענקית והמפלצתית בעזה, העלתה מיד את השאלה – איך זה שמנהרה כזו נבנתה ממש תחת אפנו והמודיעין לא ידע?
עוד יתברר וייחקר מה המודיעין ידע ומה הוא לא ידע ומה הוא צריך היה לדעת ולא ידע ולמה הוא לא ידע. אבל הגיע הזמן שנפנים שהמודיעין לעולם לא יידע הכול. ובמקרה הזה השאלה אינה איך המודיעין לא ידע, אלא איך זה שלא סיכלנו את מינהור הרצועה כולה. והתשובה היא פשוטה – כי צה"ל לא היה שם.
מאז הסכם אוסלו צה"ל לא היה ב-90% מהרצועה ומאז ההתנתקות גם לא ב-10% הנותרים. המציאות בעזה בעקבות אוסלו לא היתה שונה מזו שבשטחי רש"פ ביו"ש, אולם כאשר אחזנו את השור בקרניו ובמבצע "חומת מגן" שינינו מן הקצה אל הקצה את המציאות ביו"ש, נמנענו מלעשות כן ברצועת עזה. ולאחר מכן, לא ניצלנו אף מבצע כדי ליצור מציאות כמו בשטחי הרש"פ ביו"ש גם ברצועת עזה. ומהי אותה מציאות? השמדת תשתית הטרור ולאחר מכן חופש פעולה לצה"ל ולשב"כ בכל השטח. כאשר השב"כ וצה"ל בשטח – גם המודיעין טוב לאין ערוך. אי אפשר לבנות ביו"ש ערי טרור תת-קרקעיות כי צה"ל נמצא שם ואי אפשר ליצור צבא רקטות שבמשך שנים מטווח את חצי מדינת ישראל, ואי אפשר לצאת משם לטבח כמו מעזה, כי צה"ל והשב"כ מגיעים אל המחבל במיטתו לפני שהוא מגיע לפגע בת"א. ואילו צה"ל היה באותה מידה בעזה, הוא היה לוכד את המחבלים בעזה במיטותיהם, לפני שהם חטפו ממיטותיהם קשישות ותינוקות ואנסו נערות במיטותיהן בבארי, ניר עוז וכפר עזה.
השינוי החשוב ביותר שהמלחמה צריכה לחולל, היא חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון בכל רחבי הרצועה. אחרת זה יהיה עוד "סבב", שיפעיל את שעון החול בדרך לטבח הבא.
 
* למען אחדות העם – אין ולא יכולה להיות מלחמה צודקת מן המלחמה בחמאס בעזה. אין מלחמה שהיא מלחמת-אין-ברירה יותר מזו. לא זו בלבד שהותקפנו; הותקפנו בפוגרום שאין נורא ומזוויע ממנו. זו מלחמה שחייב להיות קונצנזוס מקיר לקיר בתמיכה בה, ואכן כך היה לפחות בתחילתה.
אך האחדות נסדקה ונשחקה וממשיכה להיסדק ולהישחק בשל סוגיית החטופים, והסדק והשחיקה מחזקים את חמאס ומקשיחים את עמדתו באשר לעסקת חליפין.
הקונצנזוס הלאומי סביב המלחמה קריטי להצלחה בה וחשוב לעשות צעדים כדי לחדש אותו. ואם מה שערער את הקונצנזוס הוא סוגיית החטופים – סוגייה זו עשויה להיות המנוף לחידושו.
הדרך לכך הוא בהצעה ישראלית מרחיקת לכת לחמאס – "כולם תמורת כולם" והפוגה בת שבוע לביצוע המהלך.
אם חמאס יסכים, אמנם המחיר של שחרור כל המחבלים הוא נורא, אך נזכה להשיב הביתה 129 חטופים, שאני מאמין שרובם עדין בחיים. ולאחר מכן, ניתן יהיה להיכנס באוייב באמת בכל הכוח, ללא החשש מפגיעה בחטופים, שכובלת את ידינו, ואף להציף את ערי הטרור התת-קרקעיות ולהטביע למוות את אלפי המחבלים השוהים בהן.
אם חמאס יסרב, וקרוב לוודאי שזה מה שיהיה, תדענה משפחות החטופים ויידעו כל אזרחי ישראל, שבאמת ובתמים עשינו כל שלאל ידינו כדי לשחרר את החטופים, ונמשיך את המלחמה בקונצנזוס רחב מאוד. וככל שנלחץ יותר, ניתן יהיה לחלץ חטופים רבים יותר בפעולה צבאית, יותר חטופים יוכלו לברוח, יותר חוטפים ינטשו חטופים, ניתן יהיה להגיע ביתר קלות לעסקאות בנוסח העסקה הקודמת ובסופו של דבר ניתן יהיה לשחרר את החטופים כחלק מתנאי הכניעה של חמאס.
 
* בין אזרח ללוחם – אמירה ששמעתי פעמים אחדות לאחרונה: למה יש עדיפות להחזרת הנשים והילדים, הזקנים והחולים על החיילים? מה ההבדל ביניהם? גם החיילים הם הילדים שלנו וכו' וכו'.
לפי אותה שיטה, אין הבדל בין ילד, אישה, זקן או גבר אזרח, שמחבלים חודרים לביתם ורוצחים אותם ללוחם בצה"ל שנופל בקרב.
כלוחם בכיתת הכוננות באורטל, אני מוכן, כמו כל חבריי לנשק, לסכן את חיי כדי להגן על חיי האזרחים בקיבוץ. ההבדל בין אזרח ללוחם, הוא שתפקידו של הלוחם להגן על האזרח. בהגנה על האזרח הוא עלול להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי ובלבד שאף אזרח לא ייהרג, יפצע או ייחטף.
דומני שזו מוסכמת יסוד. אני טועה?
 
* דגל לבן – צה"ל קורא למחבלים להניח את נשקם ולהיכנע. הוא מציג בפניהם ברירה – כניעה או מוות. כמובן שהמטרה היא לעודד כניעה, הן כדי לקצר את הלחימה ולשמור על חיי חיילינו והן כדי להשיג מודיעין שיסייע לנו בלחימה ובשחרור החטופים.
אם המחבלים יידעו שצה"ל יורה במי שמניף דגל לבן – הם לא ייכנעו ויעדיפו להילחם עד מוות. וזה לא יהיה מוות רק שלהם. ההקפדה על הוראות הפתיחה באש, אינן קפריזה פרוגרסיבית של משפטנים, כדברי ההבל וההסתה הימנניים, אלא אינטרס ישראלי מובהק.
בכל שנותיי הרבות כלוחם בצה"ל, בסדיר ובמילואים, בכיתת הכוננות ושוב כעת כשחזרתי לשרת במילואים, הוראות הפתיחה באש ברורות: לא יורים באויב שנכנע. שאלתי את בני, שנלחם ברצועה ויצא לחופשה, והוא אישר באוזניי שההוראות הללו תקפות וברורות לחלוטין לחיילים גם היום.
כפי שנוכחנו הן בטרגדיה של שלושת החטופים והן בהריגתו של יובל קסטלמן, פעולה בניגוד להוראות הללו מביאה להרג אזרחים.
ברור שראש הכנופייה וחוליגנים מסוגו ימשיכו להסית ולנסות להביא לאלאוריזציה של צה"ל והפיכתו לכנופייה. אסור לנו לאפשר זאת, כי אם צה"ל יהפוך לכנופייה בן גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.
טוהר הנשק ומוסר הלחימה של צה"ל, הם מרכיב משמעותי בעוצמתו ובעוצמתה של מדינת ישראל. 
 
* הלוע של ראש הכנופייה – מן הראוי שהרמטכ"ל יופיע בזמן המלחמה רק בישיבות קבינט המלחמה הרציני, ולא ישחית את זמנו היקר כדי להיכנס ללוע של כלומניקים כמו ראש הכנופייה ומירי רגב.
ראש הכנופייה רוצה להפוך את צה"ל ללה-פמיליה. בעיניו גיבורים הם מי שחיללו הן מסגד מוסלמי והן את "שמע ישראל" במופע וולגרי כנופייתי, כמו שבעיניו קצין מג"ב שתקף עם חייליו צלם עיתונות ובעט בו שוב ושוב ושוב, הוא גיבור. אין דבר רע, שאינו טוב בעיני ראש הכנופייה. מה לו ולניהול מלחמה?
 
* פרסונה נון גרטה – ראש הכנופייה חדר לקיבוץ ניר עוז, בניגוד לרצון התושבים, הרואים בו, בצדק, פרסונה נון גרטה.
ה------, שמנסה להוביל חמאסיזציה של ישראל,  בא לרקוד על הדם.
 
* מי אשם במות הילדים – חמאס והפרוקסי שלו בעולם ואף בארץ, או ליתר דיוק ב"הארץ", כמו גדעון לוי, מתבכיינים על הרג ילדים ותינוקות בידי צה"ל ומפנים אצבע מאשימה כלפי ישראל ("מעולם לא התביישתי כל כך על היותי ישראלי", היגג לוי). כאשר אנו רואים פירים של מנהרות מתחת למיטות תינוק, בתי ספר שהפכו לבסיסי טרור, בתי חולים שבהם ממוקמות מפקדות טרור, ברור שמי שאשם במותו של כל מגן אנושי פלשתינאי, מילד ועד זקן, הוא חמאס. השימוש באזרחים ובילדים פלשתינאים כמגן אנושי, הוא פשע נגד האנושות, המצטרף לפשע נגד האנושות בטבח ובאונס ההמוני בידי ארגון הטרור הברברי.
 
* גיבורי ההסדר – אני גולש בדף הפייסבוק של איגוד ישיבות ההסדר, וכמעט מדי יום מופיעים הפנים והשמות. בן ישיבת הסדר, לוחם בגבעתי. בן ישיבת הסדר, לוחם בצנחנים. בן ישיבת הסדר, לוחם בגולני. אוריאל פיזם מישיבת הר עציון. ידידיה שנקלובסקי מישיבת ההסדר ירוחם, איתן פיש מישיבת ההסדר ירוחם, מאיר ארלי מישיבת צפת, איתן דישון מישיבת קריית שמונה, איתן בר רוזנצוויג מירוחם, אופיר טסטה ממצפה רמון, אריאל אליהו מירוחם.  הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה.
ואני נזכר בהתנצחויות בכמה קבוצות ווטסאפ, בהן כאלו שנועדו להידברות כדי להגיע להסכמות והיו לקבוצות התנגחות, שבהן הוטל דופי בשירותם של תלמידי ישיבות ההסדר. הם נזרקו אל תוך דיון על השתמטות חרדים. הם הוצגו כמי שעושים רק חצי שירות. המסר היה שיש מי שמשרתים שירות מלא ויש משתמטים. באמצע יש ביני"שים שהם חצי משתמטים. כמה שנאה ורוע יש בתיאור הזה. הנה, אלה המשתמטים... לוחמים במיטב יחידות החי"ר, שמחרפים נפשם על הגנת המולדת. איך אפשר לשרבב את שמם בדיון על ההשתמטות?
אני מציע חלוקה אחרת – לוחמים קרביים, חיילים שאינם קרביים ומשתמטים. בחלוקה הזאת, בני ישיבות ההסדר הם לוחמים קרביים והם עושים שירות משמעותי יותר ממרבית החיילים שאינם קרביים.
שירתו איתי במילואים ביני"שים. למרות שירותם המקוצר, הם לא נפלו מבחינה מקצועית משאר חיילי הפלוגה. המוטיבציה שלהם היתה גבוהה וכך גם האחריות. ובממוצע, הם המשיכו לשרת עד גיל מאוחר יותר מן האחרים. 
כל אימת שאני שומע את הטענות הללו, אני חוזר לספרו של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות", המתאר את סיפורו וסיפור חבריו במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הקשים בגולן. איזו מוטיבציה אדירה, איזו הקרבה. וכך גם היום, במלחמת "חרבות ברזל".
אין זה אומר שאין מקום לביקורת על מסלול ההסדר. גם לדעתי המסלול מיצה את עצמו. אבל לדבר עליהם כעל משתמטים?! איזו חוצפה, איזו בורות, איזו ערלות לב, איזו גסות רוח.
 
* היזון חוזר – סיפור מלחמה אמיתי (ממקור ראשון). טנק ירה פגז לתוך מטע זיתים. פגע פגיעה ישירה במשגר. הפגיעה העיפה רקטה והפעילה צבע אדום בשדרות.
 
* כמו ששם צחקנו – בן אורטל שנפצע בפניו מאושפז ב"איכילוב". הקומיקאי רועי כפרי הופיע בפני הפצועים. מרוב צחוק וחיוכים, הוא נאלץ לקבל זריקה לשיכוך כאבים.
ועל כך כתב מאיר אריאל: "כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים."
 
* הרצח נמשך – המלחמה העלימה כמעט לחלוטין מסדר היום הציבורי כל נושא אחר, כולל נושאים שהיו בלב השיח הציבורי טרם הטבח. למשל, האלימות והרצח במגזר הערבי. מדי פעם אני עובר על רשימת המבזקים באתרים השונים ומוצא, שמעט הידיעות שאינן קשורות למלחמה – רובן עוסקות במעשי הרצח בחברה הערבית, שנמשכים גם כעת במלוא הקצב. מספר הנרצחים השנה חצה בהרבה את ה-200.
יש קשר הדוק בין קריסת המשילות במגזר הערבי לבין קריסת הביטחון בגבול עזה. כדי להבין את הזיקה, יש להבין שהמדיניות הכושלת מול עזה לא היתה "חיזוק החמאס כדי להחליש את רש"פ" כדברי הקונספירציה המופרכת, אלא פשוט התמכרות לשקט וקניית עוד שקט בתקווה והבנה שבזמן הזה אפשר יהיה לקנות עוד שקט. וזה בדיוק מה שקרה בעניין המשילות במגזר הערבי. ההבלגה על הטרור החקלאי היא אותה הבלגה על טרור ההצתות. הפחד ממבצע לאומי להחרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, מפחד אינתיפאדה של ערביי ישראל ומפחד שמא מבצע כזה יביא להרג שוטרים, הוא אותו הפחד ממבצע ברצועת עזה למיטוט חמאס ופירוז הרצועה, שהביא לטבח בנגב המערבי.
בתקופת ממשלת בנט-לפיד, בהובלת השר לביטחון פנים עומר בר-לב והמתאם למלחמה באלימות במגזר הערבי סגן השר יואב סגלוביץ', נעשו צעדים גדולים להחזרת המשילות ועקומת האלימות והרצח בחברה הערבית שינתה כיוון. כמובן שמינוי ראש הכנופייה, מוקיון הטיקטוק, לשר ל"ביטחון" לאומני, הרסה הכול. והצפת הרחוב בנשק ללא בקרה, היא מתנה לעולם הפשע, ועוד תעלה בחיי רבים במגזר הערבי ובמגזר היהודי כאחד.
 
* ביד הלשון: איילת השחר – איילת השחר היא אחד הקיבוצים הוותיקים בארץ ישראל, שעלה לקרקע ב-1915. הקימה אותו קבוצה קטנה של אנשי העלייה השנייה. אני מסתכן בנפשי וכותב כאן שאיילת השחר היא הקיבוץ הראשון באצבע הגליל, הגם שכבר למעלה ממאה שנים מתנהל ריב בלתי נגמר בין כפר גלעדי לאיילת השחר, למי זכות ראשונים.
איילת השחר היא ביטוי מקראי, המופיע בתהילים: "לַמְנַצֵּחַ עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (תה' כ"ב, א'). זו ההקדמה למזמור המוכר: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"
מהי איילת השחר המופיעה כאן? זהו כוכב המופיע זמן מועט לפני זריחת השמש ומסמן את האור הראשון של הבוקר. ומה הקשר לאיילה? קרני אור הבוקר הראשונות מפציעות כקרני האיילה.
חז"ל עשו מטעמים רבים מאותה איילת השחר. למשל – שאיילת השחר היא אסתר, והיא כתבה את המזמור "אלי, אלי, למה עזבתני?" מתוך מסכת יומא כ"ט ע"א: "איילת השחר, מה איילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן – אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן. אמר רב זירא: למה נמשלה אסתר לאיילה – לומר לך: מה איילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה – אף אסתר היתה חביבה על אחשוורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה. אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה – אף אסתר סוף כל הניסים." כלומר נס פורים הוא הנס האחרון בתנ"ך.
בילקוט שמעוני מסופר על חכמי ישראל שהלכו בבקעת ארבל והתפעלו מאיילת השחר הבוקעת ועולה. אמר ר' חייא: "כך היא גאולתן של ישראל... בתחילה היא מאירה קמעא, ואחר כך היא מנפצת ובאה, ואחר כך היא פרה ורבה." כלומר, כפי שהזריחה מתחילה קמעא קמעא ואח"כ השמש יוצאת במלוא אורה, כך הגאולה של ישראל. והם ממשילים זאת לאופן שבו הגאולה של מגילת אסתר נעשתה שלבים שלבים עד שהכול התפרץ לגאולה גדולה וליהודים הייתה אורה ושמחה.
ולמה נקרא הקיבוץ איילת השחר? מספר פרופ' דוד אסף: "קיבוץ איילת השחר זכה בשמו בעקבות גלגול שמות משעשע. יהושע אוֹסוֹבְיֶצְקִי, הממונה מטעם הברון רוטשילד על מושבות הגליל, שקבע את מושבו בראש פינה, מסר בשנת 1916 לקבוצת פועלים בשם 'החורשים' (תרגום 'חָארֶתִ'ים', כינוים של אריסים בערבית) חלקת קרקע במזרחו של תל חצור. שנתיים לאחר מכן החליטו 'החורשים' להקים במקום קיבוץ חדש, וכיון שחלקת האדמה שהוקצתה להם נקראה בערבית نَجْمَة الصُّبْح (נַגְ'מַת אֶ-צֻבְּח, קרי: סֻבְּח, כלומר כוכב הבוקר), הציע המורה דוד כנעני לקרוא לקיבוץ בשם העברי הנאה 'אַיֶּלֶת השחר'. הוא הגה רעיון זה כתרגום מליצי של שם המקום בערבית."
אסף מציג שתי אגדות הנוגעות לשם הקיבוץ. "בפיהם של זקני ראש פינה השתמרה אגדה מקומית: בשנת 1892 רכש יהושע אוֹסוֹבְיֶצְקִי, 'מלך הגליל' שנזכר לעיל, את אדמות ווֹזִיֶּה, שנמצאות מצפון לראש פינה, ואת אדמות וַקָּאץ (תל חצור). תחילה עיבדו אותן איכרי המושבה, ולימים נמסרה החלקה אשר ממזרח לתל חצור, לידי איכר בעל שם 'מסובך' במיוחד: מוֹרְגֶנשְׁטֶרְן... הפועלים הערביים התקשו בהגיית השם  – ולהזכירכם, באותם ימים עדיין לא נקרא המעביד בפי פועליו הערביים בשם הסתמי 'בעל הבית' – וכדי להקל עליהם תרגם מורגנשטרן בעבורם את שם משפחתו לערבית. כך הפך 'כוכב בוקר' (בגרמנית וביידיש) ל'נַגְ'מַת אֶ-סֻּבְּח'."
את האגדה המקומית השנייה סיפר פרופ' זאב וילנאי: "כאשר נוסד היישוב לראשונה, לא היה לו שם וגם שעון לא היה לתושביו. וכיצד קמו לעבודה? סימן היה לשומר, כאשר כוכב הבוקר היה צופה על פני חצר המשק, אות שהגיע הזמן לעבודה, והשומר היה מכריז: 'חברים, חברים! אילת-השחר עליכם! אילת-השחר עליכם! קומו לעבודה!' לאחר שנים החליטו לקרוא שֵׁם ליישובם. ישבו כל הלילה וחיפשו שם מתאים להם ולא מצאו. פתאום שמעו את קריאת השומר: 'חברים, איילת-השחר עליכם, קומו לעבודה!' התעוררו המסובים ואמרו: 'הלא איילת-השחר היא המעוררת אותנו לעבודה, לחיים, הבה נקרא ליישובנו – איילת-השחר!'"
אורי הייטנר