* קטארגייט – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון – ממרי (ראשי תיבות של Middle East Media Research Institute), הידוע בעולם כולו באמינותו, במקצועיותו, ובידענותו, בראשות אל"מ (מיל') יגאל כרמון (בין הבודדים שחזו את הטבח) פירסם בליל שבת מידע שצריך לזעזע את אמות הסיפים במדינת ישראל.
במתקפת סייבר עולמית שנערכה ב-2019, נאספו מסמכים רבים במיספר מדינות. אחד היעדים היה קטאר. המסמכים מעידים על מעורבות קטארית בפוליטיקה הפנימית של מדינות שונות ובהן ישראל.
הפרסום של ממרי מביא צילומי מקור של תכתובת בין ראש הממשלה ושר החוץ של קטאר השיח' מחמד בן ג'אסם בן ג'בר אל-ת'אני לבין שר הכלכלה והאוצר יוסף חוסין כמאל ובין שר הכלכלה והאוצר לנגיד הבנק הלאומי, המעידים על כך שקטאר העבירה מיליוני דולרים למימון מערכת הבחירות של הליכוד-ישראל ביתנו בבחירות 2013 ולמימון מערכת הבחירות של הליכוד ב-2019. ב-2012 הועבר לבנימין נתניהו סכום של 15 מיליון דולר ולליברמן סכום של 5 מיליון דולר למימון מערכת הבחירות של 2013. ב-2018 הועבר לנתניהו סכום של 50 מיליון דולר למימון מערכת הבחירות של 2019.
שמא בכך הם קנו את האישור הישראלי למימון חמאס בידי קטאר? שמא זה ההסבר לכך שנתניהו סיכל את כוונת מערכת הביטחון ומערכת המשפט בישראל לסגור את שידורי תחנת הטלוויזיה הקטארית האנטישמית "אל-ג'זירה" בישראל, לאחר פרוץ המלחמה?
על היועמ"שית להורות מיד על חקירת הפרשה.
הפרסום של ממרי:
https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?6019
[אהוד: אתה יצאת מדעתך? אתה מאמין לשקרים האלה וגם מפיץ אותם? עד כדי כך מגיעה שנאתך החולנית לנתניהו שאתה משמש שופר לשקרים של אויבי ישראל?]
 
* בלוני ניסוי – הדיבורים בימים האחרונים על מעבר ל"שלב השלישי של המלחמה" – מלחמה "בעצימות נמוכה" שתתמקד בפשיטות אל תוך עזה, מדאיגים מאוד. הם נשמעים כבלוני ניסוי, שנועדו להרגיל את הציבור לוויתור על ניצחון והכרעה.
 
* להטיל מצור על רצועת עזה – מי היה מאמין שאחרי חודשיים וחצי צה"ל יהיה רחוק מהכרעת ארגון הטרור חמאס, שעדין מסוגל לשגר רקטות לגוש דן? משהו לא דופק כאן. חייב להתחולל שינוי.
השינוי שאני מציע הוא הטלת מצור על רצועת עזה. מה חדש? הרי היטלנו מצור. נכון, היטלנו מצור, אך הוא נמשך ימים ספורים ומאז – הוסר בהדרגה. והיום מאות משאיות של אספקה ובעיקר דלק עוברים מדי יום, ואנו יודעים שרובו עובר לחמאס ומתחזק אותו. זאת, כאשר חמאס ממשיך להחזיק במנהרות אפלות למעלה ממאה ישראלים, רובם אזרחים ובהם נשים, ילדים, זקנים וחולים, בתנאים קשים, בהתעללות בלתי פוסקת ובלי לאפשר לצלב האדום לפגוש אותם. ואנו מאפשרים לתחזק את האוייב הברברי העומד מולנו מבלי להכניע אותו.
מבחינה מוסרית, אין דבר מוצדק יותר מהומניטרי תמורת הומניטרי. ביקור הצלב האדום – הקלה במצור. שחרור האזרחים, הקלה נוספת. שחרור כולם – חזרה לרמת האספקה הנוכחית.
נכון, האמריקאים לוחצים והם אלה שמספקים לנו את התחמושת והאמל"ח (עוד מחדל המחייב תיקון – חתירה לעצמאות אמל"חית). אבל הקשבנו להם, הסרנו את המצור, אפשרנו את האספקה כולל הדלק. אך כשאנו רואים את התוצאות, ברור שהדבר מאריך את המלחמה, מקשיח את עמדת חמאס בנושא החטופים ובאופן כללי מחזק את חמאס. לכך איננו יכולים להסכים. המטרה שלנו היא להכניע את חמאס, ואני מאמין שמצור עשוי בהחלט לסייע לכך.
הדבר הנכון ביותר הוא להעביר לתקופה של חודשים אחדים את האוכלוסייה האזרחית למחנה פליטים בינלאומי במצרים, ולהילחם ללא המגבלה הזאת. אך קשה לי לראות את המצרים מסכימים לכך.
 
* מי אשם – אני קורא את אלה שמכים על חטא על הרג המגינים האנושיים של חמאס בעזה. תגובתי: 100% מהאשמה על דרזדן היא על היטלר.
 
* רתיעה ממגע – וויינט מפרסם שמוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, נצפה וזוהה פעמים רבות, והוחלט לא לחסל אותו בזמן רגיעה. לכך בדיוק כוונתי כאשר אני מדבר על תפיסת הביטחון של נתניהו: "הס פן תעיר." ההתמכרות לשקט.
למה הוא הורה לא לחסל אותו? כמובן שלא בשל הקונספירציה המופרכת שהוא רצה לחזק את חמאס כדי להחליש את רש"פ בלה בלה בלה. הוא הורה לא לחסל אותו, כי הוא ידע שהחיסול יפתח סבב. אז עדיף לא לפתוח סבב, עד שלא תהיה ברירה, וכשיפתח, המטרה שלנו בסבב תהיה להגיע להפסקת אש.
תפיסת ביטחון ראויה, היא של חתירה למגע. לנצל את שעת הכושר ולחסל את רב המרצחים, מתוך ידיעה שהדבר יוביל ל"סבב", ובסבב לעשות את מה שאנו נאלצים לעשות עכשיו, אחרי הטבח הנורא שהיה נמנע אילו לא המתנו לו, אלא יזמנו. אבל דרכו של נתניהו היא רתיעה ממגע.
וכך, ראש חמאס ברצועת עזה יחיא סינוואר ששוחרר בידי נתניהו בעסקת שליט וראש הזרוע הצבאי מוחמד דף שלא חוסל בשל אותה מדיניות של אותו נתניהו הנהיגו את הטבח בנגב המערבי.
 
* סתם להטיל דופי – עומר בר-לב מאשים את נתניהו שהוא מאריך את המלחמה מטעמי הישרדות פוליטית. זו האשמה חמורה מאוד, על פיה ראש הממשלה מקריב חיי חיילי צה"ל למען הישרדותו. מי שמשמיע אותה, חייב לעגן את האשמתו, אם לא במידע מוצק, לפחות בראיות נסיבתיות.
כדי לבחון את ההאשמה, יש לבדוק לאחור את התנהגותו של ראש הממשלה ולחפש תקדימים, בוודאי כשמדובר בראש ממשלה ותיק כל כך. הרקורד שלו אינו של מי ששש אלי קרב, שמקדם או מאריך מלחמות ומבצעים. ההיפך הוא הנכון. הוא נוהג בדרכי הבלגה, הכלה, התמכרות לשקט ותגובה מהוססת רק כאשר אנו עם הגב אל הקיר. נכון שלטווח הרחוק הדרך הזו גובה מחיר דמים כבד. אך המניע הוא לחסוך בחיי אדם ולהימנע ככל האפשר משפיכות דמים. וסביר להניח שיש גם שיקולים פוליטיים ואלקטורליים בגישה הזאת. אז פתאום הוא נוהג בהיפוך של 180 מעלות? מי שטוען כך, חייב לבסס את דבריו ביותר מאמירה בעלמא.
למה מתכוון עומר בר-לב כאשר הוא מאשים את נתניהו בהארכת המלחמה? מטרות המלחמה הן מיטוט חמאס, החזרת החטופים וביטול האיום מעזה (ויש גם מלחמה בצפון, אך לא אתייחס לכך כאן). האם לדעת בר-לב, נתניהו מתכוון להמשיך את המלחמה סתם, אחרי שהמטרות תושגנה? זה לא נשמע רציני, אך כיוון שאנו עוד רחוקים מהשגת המטרות, זה גם לא רלוונטי. אם המטרות תושגנה ונתניהו ימצא תירוץ להמשיך במלחמה, או אז יהיה טעם בטענה. ספוילר: זה לא יקרה.
ואולי עומר בר-לב מתכוון לכך שיש לעצור את המלחמה ללא השגת המטרות, ואז המשך המלחמה להשגת המטרות היא ההארכה לשם ההישרדות? האם בר-לב מוכן לוותר על מיטוט חמאס? האם הוא מוכן שהאיום החמאסי ימשך? האם הוא מוכן שהמלחמה תסתיים בניצחון חמאס והטבח ישיג את מטרתו? האם הוא מוכן שתוצאת המלחמה תהיה, למעשה, טיהור אתני של הנגב המערבי מתושביו היהודים?  אני בטוח שלא. אז למה סתם להטיל דופי?
 
* לא חשוב על מה – כותרת: "מי שהפקיר את הדרום לא יציל את הצפון." זו כותרת של הזמנה ל"הפגנת ענק של יישובי הצפון". ובהמשך: "80 יום שהצפון נטוש. הממשלה לא מתפקדת. 60,000 עקורים בלי תשובות." ובתדריך נכתב – "בואו בהמוניכם! הביאו שלטים, דגלים, מגאפונים! שתפו בכל הכוח!!"
איני חסיד של הפגנות בזמן מלחמה, בלשון המעטה. אבל אם כבר מארגנים הפגנה – אולי תסבירו על מה אתם מפגינים בדיוק? מה אתם דורשים? שצה"ל יהלום בחיזבאללה ביתר עוצמה? שצה"ל יחסל את נסראללה? שהממשלה תוביל מהלך מדיני לנסיגת חיזבאללה מעבר לליטני? שצה"ל יגרש את חיזבאללה מעבר לליטני? שחיל האוויר יפציץ את רובע דאחיה בביירות? שצה"ל ייצא לפעולה למיטוט חיזבאללה? שהממשלה תחליט על תכנית סיוע נדיבה ליישובי הגליל? מה? מה אתם דורשים? על מה אתם מוחים?
בילדותנו, נהגנו לצאת להפסקה בצעקות: "הפ-ג-נה! לא חשוב על מה!"
כזו נראית ההפגנה הזאת. הפגנה להוצאת קיטור. פופוליזם לשמו.
 
* גיס חמישי – הילדז, המעי הגס של "המשפחה", חזר לארץ מגלות התפנוקים המושחתת שלו במיאמי, כדי לקדם את תאוריית הקונספירציה הבזויה על הפיכה צבאית בהובלת הרמטכ"ל ושר הביטחון. בין השאר, נטען בקונספירציה שהם היו שותפים למזימה של מתקפת 7 באוקטובר, ולא דיווחו לנתניהו כדי להפיל אותו.
כמו כל דבר רע, גם התאוריה הזאת מחוברת לראש הכנופייה. הילדז מציג, כ"הוכחה" להפיכה, את העובדה, שאני מקווה מאוד שהיא נכונה, שגלנט והלוי מנעו חדירה של ראש הכנופייה, בן גביר, לבסיס צה"ל. אלא מה? שבזמן מלחמה הם יתנו ל[------] לחדור לבסיסי צה"ל כדי להסית את הלוחמים להפר את הוראות הפתיחה באש ולפעול בניגוד לערכי צה"ל, מוסר הלחימה וטוהר הנשק?
שעה שאנשים נורמטיביים בני גילו עוזבים בהמוניהם את משפחותיהם, את מקומות  עבודתם את עסקיהם, ב-150% גיוס, ומחרפים את נפשם על הגנת המולדת, ורבים וטובים מהם חוזרים בארונות, הילדז פועל כגיס חמישי, בקמפיין בוגדני, בזמן מלחמה, נגד צבא ההגנה לישראל. יצור [----] ובזוי.
 
* מטיף לכניעה – בפשקוויל ל"הארץ" אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, העבריין המורשע והאסיר המשוחרר והלא משוקם, מציע להיכנע, לתת לטֶבח את הניצחון, לשמר את שלטון חמאס ולהשלים עם טיהור אתני של הנגב המערבי. כל זאת, תמורת שחרור החטופים. והמסר לחיזבאללה, לפת"ח ולשאר ארגוני הטרור – בכל מתקפת טרור, אל תשכחו לחטוף ישראלים. זו תעודה הביטוח שלכם.
טענתו התבוסתנית היא שאי אפשר למוטט את חמאס, ולכן הברירה היא בין כניעה עכשיו עם שחרור החטופים, לבין כניעה מאוחר יותר אחרי שהחטופים יירצחו.
משמעות הצעתו של אולמרט היא שהמלחמה תהיה עוד "סבב". לא מפתיע, כשמדובר באבי מדיניות הסבבים. הסבב הראשון היה מבצע "עופרת יצוקה" בהנהגתו, שאותו הוא עצר בטרם השיג את יעדיו. כתבתי אז את המאמר "עופ יצו" שבו מתחתי ביקורת על כך שלא השלמנו את העופרת ואת היצוקה, אלא התקפלנו. ויתרנו על ההכרעה. ויתרנו על הניצחון.
נתניהו אימץ את המדיניות הזו, המשיך אותה ודבק בה לאורך כל שנות שלטונו, וספק אם לא ינהג גם הפעם באותה דרך.
עיקר מאמרו של אולמרט היה הטחת רפש בנתניהו, בסאגה הבלתי נגמרת של דרבי המושחתים בין השניים.
 
* מלחמה על הבית – במסגרת קמפיין הכניעה של "הארץ", פירסם שר החוץ בממשלת ברק, שהמיטה עלינו בתבוסתנותה את מתקפת הטרור של 2000-2002, שלמה בן עמי, מאמר שכותרתו: "פניו ההפכפכים של הניצחון." תשתית מאמרו היא קביעה שלא נוכל לנצח במלחמה. "במלחמות הא-סימטריות של העידן הזה נהנה הכוח הנחות מיתרון טקטי מכריע – פריסתו בקרב אוכלוסייה אזרחית – ובמקרה של חמאס, גם משליטה בזירה האורבנית הצפופה ביותר בעולם. זהו שדה קרב שאף צבא מודרני, עם כל עדיפותו הטכנולוגית, לא הצליח לנצח בו עד כה. האמריקאים הובסו בווייטנאם, עיראק ואפגניסטן, וברית המועצות הובסה גם כן באפגניסטן."
ההשוואה בין מלחמתנו בעזה למלחמות שהזכיר בן-עמי היא טכנית, והוא התעלם מההבדל המהותי בין המלחמות. החיילים האמריקאים בווייטנאם נלחמו אלפי ק"מ ממולדתם, נגד אוייב שלא איים על קיומה של מדינתם ועל חייהם וחיי משפחותיהם. המלחמה שלנו היא המלחמה על הבית, נגד שכן, שבעקבות מחדל ישראל מתמשך שאיפשר לו להפוך למפלצת-טרור ברברית, ערך טבח המוני חסר תקדים באכזריותו, אחרי שבמשך עשרות שנים תקף ברקטות אוכלוסייה ישראלית אזרחית, מה שהוא עושה גם במהלך המלחמה. לכן, המוטיבציה היא אחרת לגמרי. זו מלחמה על חפירות חיינו, ואין עם אשר ייסוג מחפירות חייו. אם לא נביס את חמאס נאבד את הנגב המערבי ולכן אנו נחושים להביס את חמאס.
 
* שוקן על סטרואידים  – הלל שוקן הוא אחיו של עמוס שוקן. מסתבר שהוא גם אחיו לדעה, כלומר שוקניסט. וכאשר השוקניה מובילה קמפיין כניעה, הוא מתגייס. הוא פירסם מאמר תחת הכותרת: "להכיר בהפסד." הוא מסביר מהם תנאי חמאס לשחרור החטופים. "לשחרר את כל האסירים הפלשתינאים הכלואים אצלנו, עם ובלי 'דם על הידיים', ניאלץ גם לסגת משטח הרצועה ולהתחייב על סיום המלחמה. מנהיגי חמאס אינם טיפשים. הם לא יסכימו לפחות מכך. ידידותינו נותנות החסות לעסקה יידרשו לתת ערבויות לכך שישראל לא תתקוף בהמשך." עד כאן הוא צודק. גם אני כבר שבועות רבים מסביר שאלה תנאי חמאס. אלא שהוא מציע לקבל אותם, כלומר להפסיק את המלחמה, להסיג את כל הכוחות ולשחרר את כל המחבלים שבידינו. הוא מציע כניעה ללא תנאי.
הוא לא טוען שזה מוצדק רק כדי להציל את החטופים. הוא חושב שמדובר בדבר מוצדק כשלעצמו. מלכתחילה לא היינו צריכים לצאת למלחמה הזאת, גם אלמלא היו לנו חטופים. איך היה עלינו להגיב על הטבח בנגב המערבי? בחיוב. לראות בו הזדמנות. אמנם הוא מסייג את דבריו באומרו "מבלי להצדיק את המתקפה הברברית של הפלשתינאים על יישובי הנגב המערבי," אבל מבלי להצדיק, הוא מסביר שהניצחון הפלשתינאי ב-7 באוקטובר משקם את כבודם הלאומי של הפלשתינאים הנרמס זה 56 שנים. וזה טוב, כי זו ההזדמנות לשלום. לטענתו, מחדל יום הכיפורים והישגי המצרים בצליחת התעלה שיקמו את כבודה של מצרים והובילו לחתימת הסכם השלום. כך, הטבח שיקם את כבודם של הפלשתינאים ויאפשר להם להגיע לשלום איתנו. לשם כך, "על ישראל להכיר בזכותם למדינה עצמאית וריבונית ולקיים מו"מ עם כל הנהגה שיבחרו על סיום הסכסוך על בסיס החלטות האו"ם והיוזמה הסעודית."
כל הנהגה שיבחרו, פירוש הדבר חמאס. הרי אם, כפי שהוא מציע, ישראל צריכה לא רק להפסיק את המלחמה אלא להכיר בכך שהיא הפסידה במלחמה, ברור שמי שייבחרו יהיו מי ששיקמו את כבודם של הפלשתינאים. וברור שהטבח נועד להביא לשלום וכעת הם ירוצו לשלום איתנו. אגב, כשהוא מדבר על החלטות האו"ם, כוונתו לפרשנות הערבית שלהן, המתגלמת ביוזמה הסעודית – נסיגה ישראל לקווי 4.6.67 בכל הגזרות (כן, גם נסיגה מהגולן) וקבלת תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה. הטבח, לדידו של הלל שוקן, הוא הזמנות היסטורית לשלום.
אפשר לפטור את דברי הפרופסור בכך שהוא פשוט מטומטם. כי דברי טיפשות כאלה מזמן לא נשמעו כאן. אבל אני מציע לא לזלזל בקמפיין הכניעה של השוקניה, כי יש להם השפעה.
 
* בכייה לדורות – מהצפייה בסרט המצוין על חסן נסראללה בסדרה "האויבים" ב"כאן" 11, למדתי סיפור מדהים. מפגש של נסראללה וכל ראשי חיזבאללה היה על הכוונת של צה"ל. כל מה שעמד בין המשך חייו וחיי הנהגת חיזבאללה, ואפשר לומר – קיומו של הארגון, לבין הפסקת חייהם, היה החלטת הדרג המדיני, קרי שני בעלי תפקידים: ראש הממשלה ושר הביטחון.
שני בעלי התפקידים הללו נשאו אותו שם: אהוד ברק. והם החליטו פה אחד להציל את נסראללה ואת חיזבאללה. זה בלתי נתפס. איך החלטה אחת של אדם אחד יכלה לשנות את ההיסטוריה. כל האיום של חיזבאללה, הארגון שמצליח להרתיע את ישראל שנים רבות כל כך, היה מוסר באחת. וספק רב אם חמאס היה אותו חמאס ללא נסראללה וחיזבאללה. וברגע הזה ברק קיבל את אחת ההחלטות הגרועות והרות האסון שקיבל מנהיג ישראלי בכל תולדות המדינה.
מה גרם לו להחליט כפי שהחליט? אילו נתניהו ניצב במקומו, אין ספק שהיה מקבל אותה החלטה בדיוק. נתניהו היה מחליט כך בשל פחדו ממלחמה והתמכרותו לשקט (שבסוף מוביל למלחמה בתנאים קשים בהרבה). ברק אינו מאופיין בגישה שמרנית פאסיבית של שמירה על הקיים ופחד מזעזועים. מה גרם לו לקבל את ההחלטה?
ברק הוא טיפוס של פרוייקטור. תמיד הוא נמצא בפרוייקט, וכל כולו שאוב אליו. והפרוייקט הוא מה שמנחה אותו בכל החלטותיו. הקדנציה של ברק כראש ממשלה, מתחלקת לשלוש תקופות – שלושה פרוייקטים. הראשון היה הסכם שלום עם סוריה תמורת נסיגה מכל הגולן. הוא היה ממוקד מטרה כמו טיל מונחה מדויק, באובססיה מטורפת. והוא כשל. השלישי היה הפנטזיה להביא באחת לחתימת חוזה שלום סופי עם הפלשתינאים שישים קץ לסכסוך הישראלי ערבי, באמצעות הצגת הצעה שסותרת את כל התפיסה של כל ממשלות ישראל ממלחמת ששת הימים ועד אותו רגע; הצעה שתדהים את ערפאת והוא לא יוכל לסרב לה. גם המיזם הזה כשל, בדם ואש ותמרות עשן. ובתווך היה מיזם הנסיגה החד-צדדית מלבנון. כיוון שכאן לא היה צורך בפרטנר, די היה ברצונו הנחוש של ברק כדי להוציא את המיזם לפועל.
זמן קצר לפני הנסיגה, היה אותו רגע מר ונמהר שבו החליט ברק להשאיר בחיים את חיזבאללה. ברק חשש שחיסולם יסכן את הנסיגה. כלומר, ההזדמנות האדירה שההיסטוריה הפקידה בידיו באותו רגע, נשקלה על פי אמת מידה אחת: טוב לנסיגה או לא. והוא קיבל החלטה שהיא בכייה לדורות.
הנסיגה מלבנון היתה ב-24 במאי 2000. הנסיגה היתה אמורה להביא לסיום הסכסוך עם לבנון. עם זאת, ברק הבהיר שאם אחרי הנסיגה נותקף, הפעם נכה בכל הכוח, ללא כל מגבלות. אולם אחרי שישראל נסוגה מכל לבנון, נסראללה, שזכות הקיום של מנהיגותו היא הסכסוך עם ישראל, המציא את סוגיית "חוות שבעא", כלומר הר דב, כדי לשמר את הסכסוך. ב-7 באוקטובר חיזבאללה חטף שלושה חיילים ישראליים בהר דב (לימים הסתבר שהחיילים נהרגו והחטיפה הייתה של גופותיהם). ברק הציב אולטימטום לחיזבאללה – להחזיר את החטופים בתוך 24 שעות, ולא... נסראללה לא מצמץ. ובתום האולטימטום לא קרה כלום.
וגם כאן נשאלת השאלה – למה ברק לא פעל? וגם כאן התשובה היא הכפפת כל נושא לפרוייקט. אילו ישראל הגיבה באופן שהיה מביא להתלקחות, היא היתה מטילה ספק בהגיון הנסיגה (שנהנתה מתמיכה גדולה בציבור). סביר להניח שמאותה סיבה, הוא היה משלים גם עם חטיפת החיילים רגב וגולדווסר ב-2006, אילו היה רוה"מ.
14 ראשי ממשלה היו לישראל. נתניהו אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם. גם ברק אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם.
 
* לא תמונת ניצחון – יחיא סינוואר הוא בן מוות, וחיסולו הוא יעד חשוב במלחמה. אבל כדאי שלא נרגיל את עצמנו למחשבה שתמונת הניצחון היא חיסול סינוואר. תמונת ניצחון אינה תחליף לניצחון. ניצחון הוא חיסול שלטון חמאס, חיסול הזרוע הצבאית של חמאס ופירוז רצועת עזה.
אם נשיג את המטרות הללו ויחיא סינוואר יילכד בחיים ויועמד לדין, יגורש בראש שרידי חמאס או יצליח לברוח – זה יהיה ניצחון. אם נחסל את סינוואר אך המטרות לא תושגנה – זה יהיה הניצחון של סינוואר.
 
* הלחץ מחזק את סינוואר –הקשחת העמדות של סינוואר במו"מ על עסקת החטופים מעידה על שני דברים:
א. הוא מודע ללחץ הציבורי על הממשלה בנושא, והלחץ הזה מחזק אותו, בתקווה שהממשלה תתקפל.
ב. הלחץ הצבאי של ישראל לא מספיק ולכן יש להגביר אותו באופן משמעותי.
סינוואר רואה בחטופים קלף מיקוח להשגת מטרתו – הפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל מעזה, כלומר ניצחון של חמאס ושל הטבח. לכך ישראל אינה יכולה להסכים. לכן, צריך להפעיל עוד ועוד כוח, כדי ששחרור החטופים יהיה חלק מתנאי הכניעה שנגיש לו.
 
* סינוואר 2 – אילו נאמר לי, שמשחררים את כל האסירים הביטחוניים חוץ מאחד, ואני אבחר את האחד, הייתי בוחר בברגותי. הספיק לנו שחרור סינוואר.
 
* לא למדנו כלום? – המערכון של אלי ומריאנו ב"ארץ נהדרת" על החות'ים, הציג אותם כאהבלים פרימטיביים, שאינם יודעים מה זאת מעלית ומה זו מראָה. אבל משום מה, הפרימטיבים הללו יודעים לשגר טילים וכתב"מים לעבר ישראל ממרחק 1,500 ק"מ.
לא נגמלנו מהזלזול באוייב? הרי אם לא היה די ב-6 באוקטובר 73' כדי להיגמל מכך, ודאי שאין לכך מקום אחרי 7 באוקטובר 23'.
מה כל כך סאטירי בלעג לאפסותו של האוייב? סאטירה טובה היתה מטפלת דווקא בזחיחות וביהירות שלנו ובאמונה המיסטית ש"חמאס מורתע."
 
* מחלקת הגנת יישוב – קראתי פרסומים על כך שיישובים בגבול הצפון קיבלו מכתבים המורים להחזיר את כלי הנשק שקיבלו כיתות הכוננות במלחמה, זולת נשקו של הרבש"ץ.
המציאות שאני מכיר, כלוחם בכיתת הכוננות של אורטל, הפוכה. הפכו את כיתות הכוננות למחלקות הגנת יישוב של שלושים לוחמים. בימים הקרובים נקבל ציוד אישי ומחלקתי חדש ומדוגם, של מחלקת חי"ר לכל דבר. איננו מחזירים את הנשק אלא מחליפים אותו באחר – האם-16 הישראלי החדש.
 
* בדיעבד?! – בניסיונה הפאתטי של חוה ליבוביץ' לנקות את נתניהו מאחריותו המלאה להאבסת והשקיית המפלצת החמאסית ולהאשים את השעירים לעזאזל, היא מדברת על דבריי כעל "חןכמה בדיעבד". בדיעבד?! הרי לאורך כל השנים הטפתי מעל כל במה, כולל במה זו, לביצוע מבצע "חומת מגן" בעזה, כלומר למה שנגררנו בלית ברירה אחרי הטבח.
הנה, דוגמית קטנה, מאמר שפרסמתי לפני שנתיים וחצי ב"ידיעות אחרונות" ו-ynet וככל הזכור לי גם ב"חדשות בן עזר":
https://www.ynet.co.il/news/article/hy5wddxbk
אגב, את המאמר כתבתי בתקופת ממשלת בנט, כך שאי אפשר לפטור את הדברים בטענה הביביסטית האופיינית, שהמאמר נובע מאג'נדה רל"ביסטית. כמובן שכתבתי על כך רבות גם בתקופת ממשלות נתניהו.
 
* רוחו הרעה – הלינץ' בכלא קציעות מעיד על חלחול רוחו הרעה של השר הממונה. כל יום שבו ראש הכנופייה בתפקיד, מדרדר את מדינת ישראל לעברי פי פחת.
 
* ביד הלשון: צח"י – המושג כיתת כוננות, ביישובים הכפריים בקווי העימות מוכר מאז 7 באוקטובר לכל. כך גם המושג רבש"ץ – רכז ביטחון שוטף צבאי. מושג נוסף הקיים ביישובים והוא פחות מוכר מחוץ למגזר הכפרי הוא צח"י – צוות חירום יישובי. ראשי תיבות נוספים – צוות חוסן יישובי.
בכל יישוב יש צח"י שמנהל את ענייני החירום ביישוב – חירום ביטחוני, רפואי – כמו הקורונה, אסון ביישוב כמו תאונת דרכים קטלנית, אסון טבע כמו רעידת אדמה. אצלנו בצפון הגולן גם מטה שלג הוא חלק מצח"י.
מתכונת הפעילות צח"י החלה במועצה האזורית מטה בנימין במתקפת הטרור הקרויה האינתיפאדה השנייה, בראשית המאה. לאחר מלחמת לבנון השנייה השיטה אומצה בכל אזורי העימות ובהדרגה בכל המגזר הכפרי, בכל המועצות האזוריות בארץ. צח"י פועל בעיקר מול המועצה האזורית ופיקוד העורף, ובמלחמה מול החטיבות המרחביות.
צח"י מחולק למכלולים – מכלול רווחה, מכלול חינוך, מכלול לוגיסטיקה, מכלול משק, מכלול מידע ודוברות. הרבש"ץ הוא חלק מצח"י. באורטל גם סגנו ומפקד כיתת הכוננות.
אני חבר ודובר צח"י אורטל מאז הקמתו, לאחר מלחמת לבנון השנייה.
אורי הייטנר