במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2010

11.5.10. בבוקר עם אורפז ב"שיין". הוא נראה רע מאוד. מדוכא. חלש. מדבר בקושי ומיד מתרגש. בקושי מאזין למה שאומרים לו. אומר לי שקיבלתי את אות יקיר תל אביב ואני אפילו לא מצליח להפסיק לרגע את שטף דיבורו הקטוע, כשהוא מפסיק כל פעם שחסר לו שם של מישהו, ולשכנע אותו שלא קיבלתי את אות יקיר תל אביב אלא רק את אות יקיר מוזיאון גוטמן!

מתברר שרוצים לעשות עליו סרט שבו יספר את הביוגראפיה שלו, והוא מרגיש שאין לו כוחות לכך ושהוא רק עתיד להסתבך ולומר דברים שלא רצה לאומרם. בעצם הוא צודק אבל חבל שלא פנו אליו לפחות עשר שנים קודם.

17.5.10. בערב עוד פרק בסידרה "אפוקליפסה". אני כותב עליו לגיליון הבא: אל תחמיצו את הפרק הרביעי בסידרה הצרפתית-במקורה והיוצאת מן הכלל "אפוקליפסה", הוא הפרק על "פרל הארבור" – שישודר ביום שני הקרוב, בשעה 21.45, בערוץ הראשון של הטלוויזיה. ביום שני האחרון, ה-17.5, שודר הפרק השלישי, שעסק בעיקר בפלישה הנאצית לרוסיה. [---]

אנחנו מכירים אנשים, חכמים בעיני עצמם, שמזלזלים בסידרה. המשיכו לזלזל ולהעמיד פנים שלא למדתם ממנה שום דבר חדש! כמה טוב שהעולם לא חי מפי פלצנים ונאדות נפוחים, שאחרת לא היינו זוכים לסדרות כאלה! אנחנו למדנו ממנה המון. ומעיד על כך גם ידידנו חתן פרס ישראל לספרות בן השמונים ושמונה יצחק אורפז, שהיה חייל ולוחם בבריגדה היהודית באיטליה.

18.5.10. יום שלישי. ערב חג השבועות. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו משלוח מנות לחג שהכינה יהודית. מרק עוף ועוף מהמרק. צימעס. אטריות. דגים ממולאים וקניידאלאך, שאותם אני הכנתי בבוקר משקית של "אוסם" אך לא סיפרתי לו זאת כדי שהתודה תהיה ליהודית לבדה. מלווה אותו עד לפתח המעלית כי לא היה לו קל לסחוב לבד. יצחק מתאונן כי מימיו לא היו לו ידידי-אמת, אפילו שמשון ארליך אמר לו לפני מותו: "בגלל זה אין לך חברים!" – כאשר שאל אותו על ספר שיצחק השאיל לו. עוד אמר יצחק שהוא נאלם בחבורה ויכול לדבר רק בשניים, לכל היותר בשלושה וגם אז הוא מרגיש שאחד מהשלושה מיותר, ואולי זה הוא.

25.5.10. פגישה לפני הצהריים עם אורפז. הוא נראה די חלש ועלי לשבת לשמאלו ולגחון אליו כדי לשמוע מה הוא אומר, וגם אז לא קל להבין.

תחילה הוא מספר על שלום, שמכר לאחרונה את הקיוסק שלו במלכי ישראל, ליד חנות הספרים, והוא הולך עכשיו בטל, וגם יש לו סרטן בקיבה, ומאחר שמישהו משתין במעלית השכנים סבורים שזה הוא. מתברר שהוא גם גר בדירה בבניין שבו גרים יצחק ונתן זך. יצחק מספר שבזמנו היה כינויו של שלום "החתול", והוא נודע כגנב וכפורץ אשר שום מכשול לא עומד בדרכו והוא מטפס ומגיע לכל מקום. לימים המשטרה שיקמה אותו, נתנו לו רשיון לקיוסק, והמקום הפך גם לבית-ועד "רשמי" לעולם התחתון. אלה, כמו המשטרה, ידעו שאסור לגעת בשלום כי הוא איש האמצע. מעין מודיע כפול רשמי. אצלו היה יושב אב בית הדין של העולם התחתון, שומע בשתיקה את טענות הצדדים, ולבסוף נותן מכה על השולחן וחותך ומוציא פסק דין. ולעיתים היו באים אנשים כאילו זרים, גם שוטרים בלבוש אזרחי, ופתאום יוצאים ועומדים כמו במקרה בפינת המדרכה ומדברים. מעבירים מידע.

אני לוחץ על יצחק לספר לי כיצד קיבלו בתקופת שירותו בבריגדה את הידיעה על רצח הלורד מוין בידי שני טרוריסטים ארצישראליים, אנשי לח"י, והוא כל הזמן מסבב את הדברים כדי שלא לענות לי כאשר המוטו הוא שהזונות בפריס וברומא עניינו אותם יותר באותה תקופה, ומספר לראשונה על הזונה הצרפתייה ממוצא רוסי שממנה חטף זיבה, אבל קודם לכן הוא מקדים הקדמה אידיאולוגית. לדבריו הוא בא ארצה עם מורשת "השומר הצעיר" שלפיה לא באנו לנשל את הערבים וגם לא להיות אקטיביסטיים. יש לו הרגשת אשמה שבכל עבודה קשה אשר עשה, אפילו בפריקת פחמי אבן מבטן האונייה בנמל חיפה, או חפירת "צלחות" לפרדסי איכרים בשרון, הוא תפס בעצם מקום של פועל ערבי ונישל אותו.

עם זאת הוא טוען כי לאנשי "השומר הצעיר" היתה כפילות נפשית או מוסרית. הם התנגדו לפעולות ביטחוניות מעבר לתגובה מידתית על פגיעה, והיו שלמים עם כך "בלילות", אבל ב"ימים" שמחו וסמכו על כך שהאחרים, והם הרוב, לא ינקטו בעמדתם אלא יילכו על פי וינגייט ויזמו פעולות לשם הגנה על היישוב. אוי ואבוי להם, אנשי "השומר הצעיר", אם פתאום היו נעשים לרוב ועמדתם היתה מתקבלת! ולא היו יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם!

מתוך אותו אורח מחשבה מעוות בעיניי של חניכי "השומר הצעיר" הוא מקיש גם על הגרמנים. לדבריו לא כל הגרמנים היו נאצים. הרי רבים מהם היו קומוניסטים בשעתם. והוא משוכנע שבלילה, עם נשותיהם, הם היו כל-כולם נגד המעשים של הנאצים, כמו שאנשי "השומר הצעיר" היו נגד הנישול והאקטיביזם היישובי כלפי הערבים. אבל ביום, כל יום, הם התיישרו עם הקו הנאצי של הרוב הגרמני. זאת אומרת, וזאת הוא לא אמר בפירוש, שאנחנו, היישוב העברי הביטחוני בארץ, דומים לרוב הנאצי בגרמניה!

ואז הוא מפתח את הנושא של הזונות, שהיה, לדבריו, חלק מההכחשה הטוטאלית שלו את נושא השואה, גם של אימו, אביו ואחותו שנספו בה. הוא אפילו לא קרא את "פצעי בגרות" של ברטוב, שאגב לא הלך לזונות, בעוד אשר יצחק, לדבריו, הלך די הרבה באותה תקופה צבאית שלו, כאשר היה בומברדיר, קורפורל תותחנים, בבריגדה.

יצא לו לשהות כחייל גם בפאריס שלאחר המלחמה. יום אחד יצא מהאופרה, ואת עיניו תפסה בחורה בלונדית יפהפייה שהחזיקה תחת זרועה צרור ספרים שגם התחככו מדי פעם בשד שלה. היא הגניבה אליו מבטים, והוא אליה, ועצרה במדרכה כמחכה להסעה. מאוחר יותר הבין שהיא לא יצאה מהאופרה אלא הצליחה להצטרף מבחוץ ליוצאים כדי לעשות רושם שהיתה באופרה. יצחק החל לדבר איתה. אותה תקופה ידע צרפתית וגם איטלקית. היא סיפרה לו שהם מהגרים רוסיים, "לבנים", והוריה גרים ברובע קצת מרוחק וקשה לה להגיע אליהם עכשיו. היא עצמה לומדת בסורבון אבל מצבה הכלכלי קשה והיא זקוקה לתמיכה. במקרה יש לה חדר לא רחוק מהאופרה, שאותו היא מחזיקה יחד עם חברה, בתקופת הלימודים. וכך מצא עצמו יצחק הולך עימה לחדרה כשהוא כבר אומר לעצמו, הם פליטים ואני פליט, מדוע שלא אשנה את זהותי ואתחתן איתה! היא יפה כל כך, ומשכילה! ואפילו שכבר הזדיינו בחדר שלה, והוא נתן לה את "התמיכה", אמר לעצמו, אפילו היא זונה, אבל כנראה ממשפחה טובה, אני אגאל אותה ממצבה ואטמע בקהילה שלהם! והיא אפילו נתנה לו מיספר טלפון שלה לפני שנפרדו!

כעבור יום החל לחוש כאבים ודלקת באבר שלו והלך למרפאה הצבאית ושם התברר שחטף ממנה זיבה. זה כבר היה לאחר המצאת הפנצילין ומיד תקעו לו זריקות וגם מרחו לו את האבר במשחת כספית וחבשו ואסרו עליו לקיים יחסים במשך שלושה שבועות. אילו היה הדבר קורה בתקופת המלחמה, היא נשפט על כך בעוון פגיעה ברכושו של המלך! בבריאותו של חייל הוד מלכותו! אבל מאחר וכבר היה שלום, פטר אותו הרופא ללא משפט ורק הזהיר אותו שלפני שהוא הולך פעם נוספת לאזור שיש בו זונות שיברר היכן נמצאת המרפאה הצבאית וייגש לשם קודם כדי לקבל אמצעי מניעה.

יותר לא היה לו קשר עם הרוסייה הבלונדית המשכילה והיפהפייה שהדביקה אותו בזיבה.

1.6.10. יום שלישי. צהריים עם אורפז. אני לא מדבר איתו על "משט השלום" כי אני כבר רואה שהוא עומד להתרגז ואומר שפעם הטורקים היו טיפשים ואנחנו החכמים ועכשיו התחלף המצב. אני אומר לו שלמען בריאותו יותר טוב שלא נתווכח כי אני בעמדות מנוגדות לשלו וחבל שהוא יתרגש וזה מיד משפיע לרעה על מצבו.

הוא מספר על הידידות שלו עם יורם פורת, המחזאי, שהיה מקורב אליו, והתגרש. לימים היה לאורפז זוג ידידים, הבעל מומחה לקבלה והאישה גיורת אוסטראלית שכתבה שירים, והכיר אותם דרך סבינה ואהרון מסג, המשוררת והפסל. האישה האוסטראלית בנתה עם בעלה בית בחלקה גדולה במושב בגליל, ולאחר שהוא נפטר באופן פתאומי מעקיצת זבוב בירושלים, היא נשארה לבד, וכאשר פגש אותה אצל משפחת מסג, או טילפנה אליו, רמזה לו שהיתה מוכנה להכיר מישהו שבשבילו כדאי לבוא במכונית לתל אביב. לאורפז לא היה עניין בכך והוא סיפר לה על יורם פורת, והשניים נפגשו ומצאו חן ויורם פורת חי אצלה כשנתיים ויצחק היה שם תמיד בחזקת אורח כבוד. לימים נתפרדה החבילה, ולימים פורת קיבל סרטן ומת תוך זמן קצר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא