כשמדינה יוצאת למלחמה, עליה להגדיר את יעד הניצחון ולעצב את היום שאחרי הניצחון. למלחמה הנוכחית לא החלטנו לצאת – הותקפנו בהפתעה. הגדרת יעדי המלחמה היתה כבר תחת אש, בחיפזון ובוודאי ללא דיון על היום שאחרי. אולם היום, קרוב לשלושה חודשים אל תוך המלחמה, עדיין יעדיה אינם ברורים, וראש הממשלה מסרב לדון על היום שאחרי. העובדה הזאת בלתי נתפסת, וקשה לחשוד בנתניהו שהמניע לכך קשור לאינטרס הלאומי של ישראל.
במאמר זה אנסה לתרום לדיון על היום שאחרי. אך קודם לכן יש להגדיר – היום שאחרי מה? כלומר, מהי ההכרעה הנדרשת, מהו הניצחון? ההגדרה "מיטוט חמאס" כוללנית מדי, ומאפשרת לממשלה לעצור את המלחמה בכל עת ולטעון שלכך הכוונה בהגדרה "מיטוט חמאס". כשרבות הקריאות להחליף את הניצחון במלחמה בהחזרת החטופים, שתוגדר כניצחון, וכשרבים הדיבורים על מעבר ל"שלב השלישי של המלחמה" – מלחמה "בעצימות נמוכה" שתתמקד בפשיטות אל תוך עזה, יש סיבה לדאגה. הדיבורים הללו נשמעים כבלוני ניסוי, שנועדו להרגיל את הציבור לוויתור על ניצחון והכרעה. הרקורד של נתניהו אינו מבטיח נחישות להתמיד במלחמה עד הניצחון.
את ההגדרה האמורפית "מיטוט חמאס" יש לפרוט לשלושה יעדים מדידים: א. חמאס אינו שולט עוד ברצועת עזה ואין לו כל סממני שלטון ברצועה. ב. הזרוע הצבאית של חמאס אינה קיימת ככוח אפקטיבי. יציאת שרידיה לארץ אחרת, כדוגמת יציאת אש"ף וצבאו מביירות ב-1982 היא דרך ראויה להכנעת הארגון (בתקווה שבעוד 11 שנים לא תקום ממשלה שתחזיר את סינוואר או הנייה לארץ במסגרת "שלום של אמיצים"). ג. פירוז רצועת עזה מכל נשק כבד, ובעיקר ממשגרים ורקטות והרס תשתית הטרור התת-קרקעית, בין היתר באמצעות הצפתה.
האבן הראשה של היום שאחרי, חייבת להיות חופש הפעולה של צה"ל, שב"כ וכוחות הביטחון ברחבי הרצועה, במתכונת הקיימת בשטחי הרש"פ ביו"ש, אך בביצוע אסרטיבי ונחוש יותר. אחרי "חומת מגן" – המבצע המופתי של צה"ל ביו"ש ב-2002, שהשמיד את תשתיות הטרור והחזיר את חופש הפעולה לצה"ל, נדרשו עוד כשנתיים לניקוי השטח וחיסול קני ההתנגדות והטרור. כך יהיה גם אחרי המלחמה הזאת. ניקוי השטח יכלול פעולה אקטיבית לתפיסת הנשק הקל שבידי המחבלים. ולכן, כל פתרון חייב לכלול חופש פעולה ביטחוני מלא של ישראל. חופש הפעולה הזו יאפשר לנו להבטיח שכל התארגנות טרוריסטית תדוכא בטרם תתפתח. הוא יאפשר לנו להגיע למחבל במיטתו ולהביאו למעצר, לפני שהוא יגיע למיטה של תינוק בניר עוז או של קשישה בבארי, כפי שהדבר נעשה בשטחי הרש"פ. את הכותרת "שליטה ביטחונית" אני פחות אוהב, כי היא עלולה לגרום לנזק מדיני.
מהעיקרון הזה נגזרת זהות השליטה האזרחית ברצועה. היא חייבת להיות שליטה שלא תפגע בחופש הפעולה הצבאי, כלומר במלחמה השוטפת בטרור.
כמובן שאין לאפשר עצמאות פלשתינאית ברצועת עזה. העצמאות הפלשתינאית ב-90% מרצועת עזה מאז 1994 וב-10% הנותרים מאז 2005, יצרה את צבא הטרור האימתני, את עשרות שנות הרקטות לעבר האוכלוסייה האזרחית ברוב חלקי המדינה, את ערי הטרור התת-קרקעיות ובעיקר את הטבח ב-7 באוקטובר. לא עוד. זו אופציה שאסור אפילו לדון בה.
גם שליטה ישראלית על כל הרצועה, עם שני מיליון הפלשתינאים החיים בה (ואולי למעלה מכך) מסוכנת. אין לנו כל אינטרס לנהל את ענייניהם האזרחיים של העזתים ולא לסכן את זהותה היהודית של המדינה, שרוב יהודי מוצק לדורות הוא תנאי לה.
שליטה בינלאומית על רצועת עזה מסוכנת מאוד. ראינו איך יוניפי"ל הצליח לאכוף את החלטת מועה"ב 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה. ראינו איך כוחות המרינס והצבא הצרפתי ברחו עם הזנב בין הרגליים מביירות, בעקבות פיגועי התופת של חיזבאללה. ברגע שחיילים במדינות זרות יחזרו בארונות לארצותיהם, יביא הדבר לגלי אנטישמיות. איננו יכולים לסמוך על אף צבא זר שיגן עלינו, ואין מצב שצה"ל יוכל לפעול בחופשיות באזור הנשלט בידי מדינות אחרות.
הפתרון הרצוי הוא שליטה אזרחית של רשות עזתית אזרחית מקומית. כזו היתה יכולה להיות הרשות הפלשתינאית, אילו הסכם אוסלו לא היה עם אש"ף וערפאת, אלא עם הנהגה מקומית. אוטונומיה כזאת, ולצדה חופש פעולה לצה"ל ומלחמה נחושה בכל גילוי של טרור, היא המענה הפחות גרוע ליום המחרת. אין לשלול זיקה מסוימת בין הרשות העזתית לרש"פ, ובלבד שהשלטון האזרחי בפועל יהיה מקומי.
האם הפתרון הזה נכון לכל השטח? כפי שכתבתי במאמרי "קו ללא קדושה", איני רואה כל קדושה בקווי 4.6.67, ולכן הפתרון שאני מציע לעזה אינו חייב להתבסס על הגבול הקיים. נהפוך הוא, אני רואה חשיבות רבה במסר לפלשתינאים, שתוצאת הטבח תהיה אובדן שטח. כן, עלינו לנגוס בשטחי רצועת עזה, אך לא באזורים מאוכלסים.
אני מציע שלושה שינויים טריטוריאליים. א. שליטה ישראלית מלאה על ציר פילדלפי מורחב ויצירת חיץ ישראלי בין עזה למצרים. זה לקח חשוב מן העובדה שהגבול עם מצרים היה המוקד המרכזי להברחות הטרור לתוך עזה.
ב. רצועת ביטחון של כ-3 ק"מ לכל אורך הרצועה, וגדר בינה לבין הרצועה, מיקוש השטח בין שתי הגדרות והבהרה שכל פלשתינאי שנכנס לשטח הזה – דמו בראשו.
ג. את התוחמת הצפונית; אותו שטח ריק מפלשתינאים, שבו היו היישובים אלי סיני, ניסנית ודוגית, שנעקרו בהתנתקות, יש לצרף למדינת ישראל – להחיל עליו את ריבונות ישראל, לצרף אותו למועצה האזורית חוף אשקלון, להקים בו את שלושת היישובים שנעקרו ממנו ויישובים נוספים. הסיפוח הפורמלי וההתיישבות צריכים להיות בהסכמה לאומית רחבה, שכעת אינה קיימת. לכן, בשלב ראשון השטח צריך להיות רק בשליטה ישראלית, אך יש להכשיר את הלבבות לריבונות והתיישבות בהמשך.
ד. ביטול אונר"א, סוכנות הפליטים הפלשתינאיים של האו"ם, שהיא ארגון עוין, המנציח את הסכסוך, מחנך את הילדים לשנאת ישראל במערכת חינוך שהיא חממה לייצור מחבלים ומוסדותיו משמשים לבניית תשתיות טרור ומסתור למחבלים.
כדי שכל זה יוכל לקרות, חייבים להיות נחושים להגיע להכרעה ברורה. אם המלחמה תסתיים כעוד "סבב" יהיה זה ניצחון חמאס וניצחון הטבח. במלחמה הזאת אין תיקו ואין ניצחון בנקודות. כל ניצחון שהוא פחות מנוק-אאוט, יהיה ניצחון לחמאס.
2. צרור הערות 27.12.23
* שקורבנם לא יהיה לשווא – כל בוקר נפתח ב"הותר לפרסום" – עוד פנים ושמות, עוד אלמנות ויתומים, עוד הורים שכולים. ואין מי שהמוות לא פגע במעגלים הקרובים אליו.
ולנוכח הקושי והכאב, והתמשכות המלחמה והיעדר הכרעה, מתחיל לכרסם הספק, החולשה גוברת וברקע מתנהל קמפיין לכניעה.
אם חלילה הספק ינצח, החולשה תגבר והקמפיין יצליח; אם חלילה נעצור ללא ניצחון ברור, לא בנקודות אלא בנוק-אאוט, כלומר מיטוט חמאס, קורבנם של החללים, קורבנן של המשפחות, יהיה לשווא.
בנאום שנשא משה דיין לבוגרי המכללה לביטחון לאומי ב-1969, הוא התייחס לשאלה היהודית הנצחית: "מה יהיה?"
מתוך דבריו: "חושבני כי התשובה היחידה, הבסיסית, שביכולתנו לתת לשאלה 'מה יהיה' הינה – 'נמשיך להיאבק'. נראה לי כי כבעבר כן גם עכשיו, התשובה לשאלת ה'מה יהיה' חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפני קשיים, ביכולתנו להתמודד – יותר מאשר בציפיות לפתרונות מוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת 'המנוחה והנחלה'.
"ובהקשר זה צריך גם להבין את ה'אל תירא עבדי יעקב'. ה'אל תירא' אין פירושו אל דאגה. אמירה זו של הבורא לעם היהודי לא באה לתת להם פוליסת ביטוח ולומר: אין לכם ממה לחשוש, תסמכו עליי, קונה שמיים וארץ, שאפתור את בעיותיכם – אלא להיפך. 'אל תירא עבדי יעקב' – משמעותה: יעקב, אל תהיה יראן אל תהיה פחדן. גזור נגזר עליך לחיות במאבק מתמיד וחלילה לך מלהיכשל בפחדנות!
"לכם, מפקדים בכירים בצה"ל, בוודאי לא יקשה להסביר דבר זה. מלחמה, מאבק אפשר לעשות גם תוך קשיים ומגבלות – אפשר להילחם גם כאשר חסרים כסף, כוח אדם, אמצעים טכנולוגיים וכו', אבל דבר אחד אי-אפשר לעשות: להילחם כאשר מפחדים. 'אל תירא עבדי יעקב' הוא: אל יתקוף אותך הפחד, עבדי יעקב, יען כי נכונה לך מערכה כבדה וממושכת! הצו הזה ניתן לאברהם, העברי הראשון, ליצחק הבא להתנחל בנגב וליעקב – הוא ישראל.
"העם היהודי ניחן בשני אמצעים שאפשרו לו לעמוד במאבקיו הבלתי פוסקים. האחד הוא האמונה. כוונתי איננה לאמונה הדתית דווקא, אלא לאמונה כאנטיתזה לייאוש; לאמונה כגורם אנטיביוטי שהוזרק לרוחה של האומה הישראלית, שנמהל בדמה מיומה הראשון 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך: בדמיך חיי. ואומר לך: בדמייך חיי.' אמונה בדרכה, בצדקתה, בעתידה; אמונה השומרת ומחסנת בפני נפילת הרוח, אזלת-יד, חידלון וחוסר מעש.
"והשני הוא ה'אל תירא', שהוא הבסיס והתנאי ליכולת לעמוד במאבק ול'כי יכול נוכל לה' – בכל הדורות ובמצבים המשתנים...
"...יהושע, לאחר שניצח בקרב את חמשת המלכים ולקח בשבי את מלך ירושלים, את מלך חברון, את מלך ירמות, את מלך לכיש ואת מלך עגלון, ראה צורך לאסוף את הסגל הבכיר, את 'קציני אנשי המלחמה', ולומר להם: 'אל תיראו ואל תחתו, חזקו ואמצו!' כי יהושע, שהיה לא רק מצביא, אלא גם מנהיג לעמו, סבור היה כנראה ש'אל תיראו ואל תחתו, חזקו ואמצו,' דרוש לבני ישראל בימות שלום כבעתות מלחמה."
* הדק היטב – ההסכמה להעברת סיוע הומניטרי לעזתים כחלק מעסקת שחרור החטופים היתה מוצדקת. אני בעד הסכמה דומה במסגרת עסקה נוספת. אבל כל עוד אין עסקה, החטופים אינם משוחררים, הצלב האדום אינו מבקר אותם והמחבלים הברברים מסרבים אפילו להודיע מי חי ומי מת – יש לשוב ולהטיל מצור כבד, מוחלט. אין היגיון בכך שבשעת מלחמה אנו מאפשרים לספק דלק ומזון שמגיעים ישירות לחמאס, מאריכים את המלחמה, מאריכים את שבי החטופים וסבל משפחותיהם ומגדילים את מספר חללי צה"ל. יש להדק את המצור – הדק היטב, היטב הדק!
* רק נתניהו ימנע – רק נתניהו ימנע מדינה פלשתינאית.
כן, כמו שהוא היה מר ביטחון...
כמו שהוא היה חזק מול חמאס.
כמו שרק ביבי מוטט את חמאס.
כמו שהוא היה מגן ישראל.
והחסידים השוטים שטרם התפכחו מדקלמים את הסיסמה.
שבתי צביבי.
* הדרג המדיני – מכונת הרעל של תעשיית השקרים וההסתה, מובילה בעיצומה של המלחמה מסע הסתה נורא נגד הרמטכ"ל וצמרת צה"ל, ראשי השב"כ והמוסד, בניסיון להפיל עליהם את האחריות ולהסירה מהעומד בראש; אבי תפיסת הביטחון שהביאה לשבעה באוקטובר וקרסה בו. נכון, שגם הצמרת הביטחונית היתה שבויה בתפיסה וכל אחד מראשי המערכת היה שותף באופן חלקי לתפיסת ההתמכרות לשקט. אבל מתן הרשות למחבלים להצית באין מפריע את שדות הנגב, הוא נטו נתניהו, בניגוד לעמדת מערכת הביטחון. כך גם הפרוטקשן לחמאס באמצעות מזוודות הכסף הקטאריות.
הנראטיב השקרי שהתעשיה מנסה לקדם, הוא של מערכת ביטחונית שבולמת את ראש הממשלה הדוחף לפעילות. האמת הפוכה, כמובן.
בסרטו המצוין של יואב לימור על סינוואר וראשי חמאס אנו למדים, שהדרג המדיני בלם את ההצעות והלחצים של השב"כ לחסל את ראשי חמאס, שלא בעת מבצע. אם ראשי חמאס היו רדופים כל הזמן ואינם יכולים להניח את ראשם שני לילות רצופים באותה מיטה, ורבים מהם היו מאבדים את חייהם וכך גם מחליפיהם, מחליפי מחליפיהם, ומחליפיהם של מחליפי מחליפיהם – לא היה מתבצע הטבח.
ועוד פרט מדהים למדתי בסרט. כידוע, אחד הכישלונות הקשים של נתניהו, שדרדרו אותנו לשבעה באוקטובר, היה עסקת שליט, שכל שדרת הפיקוד של הטבח מורכבת ממשוחרריה, ובראשם יחיא סינוואר.
כידוע, כל המשוחררים חתמו, על פי ההסכם, על התחייבות לא לחזור לטרור. כמובן שלא היה שום ערך לחתימה הזאת. אך בסרט למדתי פרט חדש. כאשר הגיע תורו של סינוואר לחתום הוא סירב. אחרי שהוא סירב, כל שאר המחבלים שטרם חתמו – סרבו לחתום.
העניין הגיע לדרג המדיני ולמחרת הם שוחררו בלי החתימה.
הדרג המדיני. צ'מברליין.
* אפילו פרס – חשבתי על כל ראשי הממשלה לשעבר, על כל מי שהיו מועמדים או ראו בעצמם מועמדים לראשות הממשלה בעבר ובהווה, על כל ראשי המפלגות היום ובעבר, ולא העליתי על דעתי שאחד מהם לא היה מתפטר אחרי מחדל כזה. אפילו פרס!
אני מודה, שבתמימותי האמנתי שכך ינהג גם נתניהו.
ואם אינו רוצה לפרוש, שלפחות נלך לבחירות והוא יבקש שוב את אמון העם.
* מודעות עצמית – כאשר עובדת אלילים בפולחן האישיות של השרלטן, מכנה אותי "גבלס" כיוון שאיני מדקלם כמו תוכי את דפי המסרים של מכונת הרעל ושל תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, היא מבטאת בעיקר חוסר מודעות עצמית קיצונית.
* בן דליף – ראש הכנופייה הכין מארב לרמטכ"ל, שהופיע בפני הקבינט המדיני-ביטחוני, שלבושתנו, בן גביר חבר בו. הוא החל להשתלח בגסות ברמטכ"ל, בקמפיין הפופוליסטי של זה ש"נותן גיבוי ללוחמים" ומגן עליהם מפני המפקדים שתוקעים סכין בגב האומה (אלה שעל פי הילדז עשו הפיכה צבאית ב-7 באוקטובר). וכמובן, מיד הדליף, כדרכו, את הדברים. איך היטיב להגדיר אותו יועץ התקשורת משה קלוגהפט? בן דליף.
כמובן שההדלפות צוטטו בהרחבה והוא הוזמן ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12, למופע אימים יהיר וזחוח, דמגוגי ופופוליסטי. למשל, אולי עשר פעמים הוא הזכיר את ההתנכלות לחיילים שאמרו "שמע ישראל". כאילו הצבא האנטישמי בלש אחרי החיילים ומצאו חייל שאמר "שמע ישראל" על המיטה והשעו אותו מפעילות. הוא לא הזכיר שמדובר בכמה פרחחים שציירו גרפיטי מכוער על מסגד, ואחרי ההשתלטות עליו כרזו "שמע ישראל" בכריזה של המואזין, ויותר משהם חיללו את המסגד הם חיללו את "שמע ישראל". הוא הרי רוצה להפוך גם את צה"ל לכנופייה, ולכן הוא תומך בכל פריעת חוק של חיילים ושוטרים, כמו של אותם מג"בניקים שתקפו באלימות צלם עיתונות, ואחרי שמח"ש השעתה את מפקדם הוא מיהר להביע בו תמיכה.
הוא, שלא שירת יום אחד בצה"ל, מלמד את מפקדי צה"ל מהי משמעת. וכאשר מזכירים את העובדה שלא שירת בצה"ל, הוא מתחיל מיד את ההצגה על כך שהוא נורא רצה להתגייס אבל השמאל מנע את גיוסו.
אז קודם כל, לא השמאל מנע את גיוסו אלא צה"ל, שהבין מה המשמעות של הפקרת נשק בידי פרא אדם פשיסט וגזען, שמעריץ את המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין, שטבח ילדים וגברים בהמוניהם, בשעת תפילה, רק כיוון שהם מוסלמים, ועשה זאת בנשק צה"לי. כשהוא מאשים את צה"ל בכך שהוא לא שירת, הוא מדבר כמו אנס שכאשר שואלים אותו למה הוא יושב בכלא הוא מסביר שזה כיוון שהשופט שלח אותו לכלא. טכנית, הוא אמנם בכלא בשל החלטת השופט, כפי שבן גביר לא גויס בשל החלטת צה"ל. אבל הוא יושב בכלא כיוון שהוא אנס כמו שבן גביר לא גויס בשל היותו חוליגן אלים וגזען.
שוב ושוב הוא מתהדר בתרומתו הביטחונית האדירה – הצפת האוכלוסייה בנשק. זה עוד יעלה לנו בהרבה חיי אדם ובדם שיישפך ברחובותינו.
מופקר האיש שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל בידי מי שצה"ל הבין שאסור להפקיר בידיו נשק.
* כמו ג'ריקן מפונצ'ר – "תפסיק לחייך כמו ג'ריקן מפונצ'ר" – בימיי כחייל בסדיר, זה היה ביטוי שמפקדים נהגו לומר לחיילים שחייכו כך ללא סיבה. ותמיד תמהתי – איך ג'ריקן מפונצ'ר מחייך?
כאשר אני רואה את החיוך הרע הנסוך על פניו של ראש הכנופייה במופעי האימים הזחוחים שלו בטלוויזיה, אני מבין איך ג'ריקן מפונצ'ר מחייך.
* קו אדום – כבר ב-7 באוקטובר בבוקר קראתי להקמת ממשלת חירום לאומית. תמכתי בהתלהבות בהקמתה ובהצטרפות המחנה הממלכתי אליה. התנגדתי לקולות בתוך המחנה הממלכתי שקראו לפרוש, חרף התנהלותו של נתניהו.
אולם המחנה הממלכתי חייב להציב קווים אדומים. סעיף מרכזי בהסכם הקואליציוני היה הארכת תפקידם של מפכ"ל המשטרה ונציבת השב"ס, כדי שלא לתת לראש הכנופייה לנצל את שעת המלחמה למינוי שפוטיו לתפקידים האלה, ולסכן בכך את ביטחון המדינה. הם דרשו זאת, כי אינם יכולים לשאת באחריות קולקטיבית למינויי מקורבים של ראש הכנופייה.
על המחנה הממלכתי להודיע לנתניהו, שאם הוא יפר את ההסכם ויאפשר לראש הכנופייה להשתולל, הוא יפרק בכך את ממשלת האחדות.
* האחריות הקולקטיבית מחייבת – שרי המחנה הממלכתי אינם משתתפים באופן סדיר בישיבות הממשלה. יש לכך הסבר. הם אינם רואים עצמם חלק אורגני בממשלה, אלא מי שהצטרפו אליה אך ורק לצורך המלחמה, ולכן כאשר הדיון עוסק בנושאים אחרים, הם אינם חשים שזה שייך אליהם. מה גם, שבאמצע מלחמה חבל לבזבז את הזמן על פורום שיושבים בו כלומניקים טרחנים כמו ראש הכנופייה, דודי אמסלם, קרעי ושות'.
אך הם אינם צודקים. מרגע שהם נשבעו אמונים כשרים בממשלה, הם נושאים באחריות קולקטיבית לכל החלטותיה, ולכן עליהם להשתתף בישיבות ולהשפיע. כמו כן, ככל שהם יצליחו לדלל את חבורת הזבל, זו תהיה תרומה חשובה למדינת ישראל.
* אנשים מברזל – ערב שבת ביקרה אותנו חברה ממושב קשת. לה, כמו לנו, ילדים במלחמה. וכמובן, כמו בכל מפגש של הורים, זה נושא השיחה שלנו. היא סיפרה לנו על משפחה בקשת, שיש לה שבעה בנים ושתי בנות. שבעת בניה ושני חתניה נמצאים ברצועת עזה, במלחמה.
אנשים מברזל!
* כדבר מילואימניק למילואימניקים – יחידת מילואים שלחמה במשך 75 ימים בהר דב, ירדה לגולן להתרעננות, אימונים והיערכות למשימתם הבאה (שאינם יודעים מהי). המ"פ שלהם התקשר אליי וביקש ממני להרצות בפניהם על ההתיישבות בגולן.
כמובן שהסכמתי ברצון. בהתנדבות, כמובן. הגעתי אליהם. המ"פ אמר לי שהם עייפים והוא לא יודע כמה יבואו להרצאה. אולי אחד, אולי עשרה. השבתי שכמה שיבואו – אני מרוצה. הגיעו 25-30 לוחמים. סיכמנו שההרצאה תארך כשעה. התחלתי במבוא על התקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. הם התעניינו מאוד, שאלו שאלות והרחבתי בנושא. כשהסתיימה השעה אמרתי להם שעכשיו הגענו להרצאה – ההתיישבות בגולן.
אפשר לסיים כאן. אם תזמינו אותי, אשמח לבוא פעם נוספת לספר את סיפור ההתיישבות. והם ביקשו שאישאר ואמשיך. הצעתי שנמשיך עד 21:00, כלומר עוד חצי שעה. אנסה לתמצת בחצי שעה את ההרצאה. נמשך עוד כמה דקות אחרי שעת היעד.
ההרגשה שלי היתה של התרוממות רוח. הנה, אני לבוש מדים, נושא נשק, הווסט והקסדה בבגאז', מרצה למילואימניקים בגיל של הילדים שלי, לחיזוק החוסן שלהם. גם זו תרומה חשובה למאמץ המלחמתי.
* דוד ליבאי – פעמיים ביקר דוד ליבאי, שר המשפטים לשעבר, שהלך ביום ראשון, לעולמו, בקיבוץ אורטל.
הביקור הראשון היה ב-1991. ליבאי היה אז ח"כ בולט באופוזיציה, מטעם מפלגת העבודה, ויו"ר הוועדה לביקורת המדינה. היה זה ביקור פרטי, משפחתי, בענף התיירות של אורטל, שהוקם שנה קודם לכן. בערב, אירח רונן, אז מזכיר הקיבוץ, את ליבאי בביתו והזמין לשיחה כמה חברים מרכזיים בהנהגת הקיבוץ.
בדבריו, ליבאי הביע תמיכה בלתי מסויגת בגולן. הוא המליץ לנו לאמץ את הביטוי – "הגולן שהוא חלק בלתי נפרד מישראל" כמנטרה, שנשתמש בה בכל פעם שאנו מזכירים את הגולן, ואמר שמסרים כאלה מחלחלים לתודעת הציבור, ובדרך זו נוכל להסיר כל ערעור על עתיד הגולן. הוא נתן כדוגמה את הסלוגן "ירושלים – בירתה הנצחית של ישראל," שחלחלה כך שירושלים היא מחוץ לכל ויכוח. אהבתי מאוד את דבריו.
כעבור שנה הוא מונה לתפקיד שר המשפטים בממשלת רבין. התאכזבתי מאוד מכך שהוא לא עמד נגד ראש הממשלה שניהל מו"מ על נסיגה מהגולן.
הביקור השני היה ב-1996, כשהייתי מזכיר הקיבוץ, לצד תפקידי כדובר ועד יישובי הגולן. ארגנתי טקס זיכרון ביום השנה לרצח רבין, והזמנתי אותו להשתתף בפאנל, בהנחייתי, לצד הרב יובל שרלו ויהודה הראל. בדבריי, סיפרתי כיצד לאורך השנה הפנו לעברנו אצבע מאשימה, כיוון שנאבקנו על הגולן, נגד ממשלת רבין, כאילו יש לנו אחריות לרצח. ליבאי אמר בתגובה, שהמאבק שניהל ועד יישובי הגולן הוא מופת למאבק דמוקרטי מכובד והגון, ודחה בתוקף את הטענות המופרכות נגד המאבק.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: כוכב השחר – כוכב השחר הוא יישוב קהילתי על גבול בקעת הירדן עם חבל בנימין. הוא שייך למועצה האזורית מטה בנימין. היישוב עלה לקרקע כהיאחזות נח"ל ב-1975 ואוזרח ב-1980.
היישוב נקרא על שם ההר הסמוך אליו, הנקרא בערבית קובת א-נג'מה, שפירושו – כיפת הכוכבים. שמו העברי של ההר הוא הר כוכב.
אורי הייטנר