על "ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק
מאנגלית – תמר עמית
זמורה ביתן 1988, 459 עמ'.
בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת היה "ענבי זעם" אחד הרומנים הנקראים ביותר, כי מלבד הכישרון הספרותי האדיר של מחברו, הרומן תיאר בצורה מפעימת לב את המשבר הכלכלי באמריקה, משבר שהחל בשנת 1929, התפרש על כל המערב, ונמשך קרוב לעשר שנים.
"ענבי זעם" פורסם ב-1939, זמן קצר לפני שהחל משבר עולמי חדש – מלחמת העולם השנייה. על מדינת ישראל, שבקושי התאוששה ממלחמת השחרור, והתמודדה עם קליטה של מאות אלפי עולים חדשים, עבר גם כן משבר כלכלי לא פשוט, כשאזרחים נאבקו לזכות ביום-יומיים עבודה בשבוע, וכאשר מצרכי המזון חולקו לציבור במשורה באמצעות פנקסי "נקודות". נקל לתאר עד כמה הרומן הזה של סטיינבק דיבר אל ליבם של הקוראים הישראלים, שבלעו גם את שאר היצירות של סופר מחונן זה, חתן פרס נובל לשנת 1962, כגון "קדמת עדן", "הפוני האדום", "הפנינה", "על עכברים ואנשים". אני קראתי את הרומן בנעוריי בתרגום של י' שנברג, וחזרתי עתה לקרוא בתרגום המעולה של תמר עמית.
משפחת ג'ואד
הרומן מתאר את עלילותיה של משפחת ג'ואד, תושבי אוקלהומה, שנאלצים לנדוד לקליפורניה בתקווה למצוא עבודה ומחייה, ומדי פעם העלילה מתרכזת גם במאסות של נוודים בכבישי ארצות הברית בשאיפה נואשת להשיג אוכל נפש לילדים הנמקים ברעב. בני משפחת ג'ואד הם סבא וסבתא, שנפטרים בזה אחר זה בנדודי המשפחה, אב המשפחה טום "הזקן", אשתו, היחידה שלאורך כל הרומן אינה זוכה לשם, והיא מכונה תדיר "אימא" (על כך בהמשך), הבן הבכור המוזר נוח, הבן השני טום, שהסתבך בקטטה עם חבר שיכור שדקר אותו בסכין, ובתמורה הוא רוצץ את גולגולתו באת חפירה. טום שוחרר מהכלא על מעשהו לאחר ארבע שנים מתוך השבע שנפסקו לו, חבצלת השרון, הבת הבכירה, נשואה לקוני ראוורס בן ה-19, ובהריון ממנו, רותי, ילדה בת שתים-עשרה, ווינפילד בן העשר.
לאחר שביתם נהרס בפקודת הבנק, שנחלתם היתה ממשוכנת לו, הם התגוררו זמנית אצל הדוד ג'ון, שגם ביתו עומד להיהרס. אל המשפחה נספח ג'ים קייסי הכומר שלאחר התבודדות במדבר (בחיקוי לישו), הוא מחליט לחדול מלהיות כומר, ועל הגיגיו בנושא האמונה ארחיב בהמשך.
מסתבר שחקלאי אוקלהומה, ששדותיהם לקו מבצורות חוזרות ונשנות (האבק הנערם עם כל צעד במחוזות אלה הוא מעין סמל לאבק אדם – תוצאה של הקפיטליזם האטום), נאלצו למשכן את אחוזותיהם לבנק, אשר מימש את המשכון והפך לבעלי האחוזות, מגרש את החקלאים ללא שום פיצוי, מחריב את בתיהם, ומעבד את השדות בטרקטורים, כשחקלאי העבר מיותרים לגמרי.
משפחת ג'ואד מוכרת את הסוסים, את הקרון ועוד אינספור חפצים כדי לאסוף כסף לקניית משאית, עליה יעלו מזרנים, ציוד ומזון הכרחי כדי לנסוע לקליפורניה, אלפיים מייל מערבה, כי שם מובטחת, כביכול, עבודה בשפע במטעים ובשדות הכותנה. לאורך כל הדרך הם פוגשים אנשים שמתארים את המצוקה והרעב ששוררים בקליפורניה עבור הנוודים שמגיעים אליה במאות אלפים. הם פוגשים איש לבוש סמרטוטים ששכל את אשתו וילדיו ברעב בקליפורניה, והחליט לחזור למות בין אנשים שהוא מכיר, ולא בין קליפורנים השונאים את "האוקים", כינוי הגנאי לפליטים שמגיעים לקליפורניה, בעיקר מאוקלהומה. אבל למשפחת ג'ואד אין לאן לחזור, והם ממשיכים להתקדם אל היעד המאושר שהבטיחו להם הפרסומות, שכביכול יש צורך בעובדים, כאשר על כל מקום עבודה מתמודדים אלפים.
אמנות התיאור
כאן המקום להזכיר מעלה אחת, מיני רבות, של ג'ון סטיינבק – אמנות התיאור הנטורליסטי שלו, שבאמת ייחודית לו: הוא מתאר את הבעת פניו של הגיבור, את בגדיו ואת תנועותיו, כך שלפני שהוא פוצה את פיו הקורא כבר מסוגל לצלול אל נבכי נשמתו.
הסופר מתאר בכישרון מדהים נוף, מזג אוויר, בעלי חיים. אביא לכך דוגמה אחת: טום חוזר מהכלא לבית הוריו ההרוס בידיים ריקות, וליבו נוקפו על כך שאין בידיו מתנה לאחיו הקטן. הוא מוצא בדרך צב, ומחליט כי בעל חיים זה יהיה המתנה. וכאן מתואר הצב ותנועותיו בצורה מפעימת לב. אני ממליץ לקורא לעיין במיוחד בתיאורים אלה בעמודים 19, 22, 48.
משפחת ג'ואד קנו משאית ישנה, שבדרך הארוכה מזמנת להם הרבה תקלות, וכאן שוב באה לידי ביטוי היכולת המדהימה של הסופר לתאר את התיקונים שמצליחים לבצע שני בני ג'ואד – טום ואל (עמ' 175-173, 186-180, 367).
אדלג על התלאות הרבות שעברה המשפחה בדרך לקליפורניה, כשהמשאית הישנה אמורה לטפס על הרים ולגמוע מדבר, ואגש ישר לקורות המשפחה ושאר הנוודים בקליפורניה: רוב הנוודים שוכנים במחנות ארעיים, שהמקומיים באים בלילות ושורפים אותם. אם נמצאים מקומות עבודה, מתנפלים עליהם המונים, וזה מאפשר לבעלי האחוזות להוריד את התשלום עבור העבודה למינימום, עד כי אנשים עובדים עשר שעות ביום בפרך עבור פת לחם לילדים. מי שפותח את הפה על העושק מתויג כקומוניסט שגורלו במקרה הטוב – כלא, ובמקרה הפחות טוב – כדור בראש. כששואלים בעל אחוזה מה זה "קומוניסט", הוא מסביר שזה מי שמבקש 30 סנט על שעת עבודה, כשהוא מוכן לתת רק 15 סנט (עמ' 299). ב
עלי האחוזות והמטעים משמידים תוצרת כדי לשמור על מחירים, מתנכלים לפליטים שמבקשים למשות את תפוחי האדמה שנזרקו לנהר, וליתר ביטחון מוהלים את התפוזים הזרוקים בנפט, כדי שחס וחלילה הפליטים לא יזכו לאוכלם.
המשפחה שלנו מצליחה להשיג עבודה במטע אפרסקים, כשהתשלום הוא 5 סנט לארגז. ארבעה גברים, שני ילדים ושתי נשים מצליחים להשתכר ביום עבודה שלם דולר ושישים סנט, סכום שבקושי מספיק לקנות מצרכים לארוחת ערב.
בעבודה בשדה כותנה מתמודדים המונים, וכל פועל צריך לשלם עבור השק שמשמש אותו בקטיף – דולר אחד, שהוא על הרוב שכר שפועל יכול להשתכר ביום עבודה.
שוטרים בשירות בעלי הממון
מכל האירועים המתוארים בספר אזכיר אירוע אחד: במחנה פליטים העומד להיחרב על ידי מקומיים, מגיע בעל אחוזה בשברולט בליווי שוטר, ומבקש לאסור צעיר בשם פלויד בתור "קומוניסט" המסית פועלים לבקש שכר הוגן. מתחוללת קטטה, שבה השוטר יורה באקדח (אישה נפצעת קשות מהירייה), פלויד וטום מכים את השוטר ומהממים אותו. בעל השברולט נוסע להזעיק שוטרים, וברור שפלויד וטום (המשוחרר על תנאי ממאסר) עלולים להיאסר. קייסי דורש מהם להיעלם, והוא לוקח על עצמו את האחריות על הכאת השוטר, אחריות שמשמעה מאסר, ומסביר לשוטרים שעשה (כביכול) את המעשה כתגובה לירייה הבלתי אחראית.
ג'ים קייסי
כאן המקום לומר מיספר מילים על דמותו של קייסי: הוא היה כאמור כומר, אבל החליט שאיננו ראוי לכך כי הוא שטוף תשוקה כלפי המתפללות שנתקפות באקסטזה מהטפותיו, והוא נכנע ליצריו ושוכב עם המאמינות בשדות. כידוע, הנצרות מתייחסת למין כאל חטא (מרים היתה בתולה, היא ילדה את בן האלוהים "בלי לחטוא"). הוא מגיע למסקנה שאין למי להתפלל, התפילות לא עוזרות, מגיע למסקנה שעליו ללמוד מאנשים, ולא להטיף להם. הישועה תבוא לאדם לא מאלוהים, אלא מהיחד. הסיסמה המקובלת עליו מצויה במגילת קהלת ד' 12-9: "טובים השניים מן האחד... כי אם יפלו, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול, ואין שני להקימו... ואם יתקפו האחד, השניים יעמדו נגדו, והחוט המשולש לא במהרה יינתק." (עמ' 423).
העריבות ההדדית של הפליטים
מסתבר שהתובנה הזאת של קייסי היתה מקובלת אצל הפליטים האומללים האלה, בניגוד מוחלט לאטימות שבה הצטיינה השכבה העשירה בקליפורניה ועושי דברם השוטרים: משפחת ג'ואד מסייעת לזוג אייווי וילסון ואשתו סיירי – הם מתקנים את מכוניתם, וכאשר מסתבר שהם אינם מסוגלים להמשיך, הם משאירים להם כסף ואוכל – ממש גוזלים מפיהם. הפליטים המרוששים תורמים למשפחה ששכלה את בנם [בנה?]. האם ממשפחת ג'ואד מצליחה לבשל נזיד למען משפחתה, וכשהיא רואה 15 ילדים רעבים סביבה, היא עושה כל מאמץ להשאיר להם מעט מהאוכל היקר לאחר האכלת משפחתה.
השיא של העריבות ההדדית של אומללים אלה מופיע בסוף היצירה, כאשר גשם זלעפות גורם לשיטפון החודר לקרונית שבה מצאה המשפחה מקלט. למשפחה לא נותר כסף ואוכל, ולפניהם חודשים של חורף בו אין סיכוי להשיג עבודה. הם בורחים מהשיטפון אל מחסן שיש בו שחת, וניתן שם מעט להתייבש. המשפחה נמצאת במצב של אסון, ולמרות זאת הם מוצאים את כוחות הנפש להציל אדם שהולך למות כי כבר שישה ימים לא הגיע אוכל לפיו. איך זה קורה, אינני מוכן לגלות – מוכרחים לקרוא את התמונה הבלתי נשכחת המופיעה בסוף הספר.
דת וסוציאליזם
אחד המסרים של הרומן שלפנינו הוא שהאמונה הדתית מובילה לטמטום ולטירוף. הזכרתי את קייסי שנגמל מהאמונה, בספר מתוארים "עדי יהוה" והמטיפים ל"טוהר מידות" (ריקודים והצגות – הם מדוחי השטן!) כמטורפים ממש, ו"צבא הישע" מתואר כעדה של סדיסטים שמשפילים את האומללים המבקשים אוכל נפש.
מסר נוסף של הספר הוא מסר סוציאליסטי, שתמציתו מצוייה בעמ' 240, שם מציין המחבר שכאשר הרכוש נמצא בידי מיעוט ערל לב – יש סיכוי להתמרדות, ובאמת אנו פוגשים בספר ניצנים של מרד, שאחד מראשיהם הוא קייסי, אשר לאחר שחרורו מהכלא מארגן שביתה (כושלת!), ומשלם על כך בחייו. ברור שהמסר הזה נגע בליבם של הקוראים הישראלים, אשר למרות נטיית מדינת ישראל מערבה, הכיוון החברתי-כלכלי שלה היה באותם ימים סוציאל-דמוקרטי.
האם בחברה פטריארכלית
המסר החשוב ביותר של הספר מרוכז בבניית דמותה של אם המשפחה, הדמות היחידה בסיפור שאיננה ננקבת בשם, אלא תמיד מוזכרת כ"אימא", בוודאי מתוך מגמה נסתרת להתייחס אליה כאל סמל. שוב קייסי הוא בתפקיד של המקהלה בטרגדיה היוונית הקלאסית – והוא מביע התפעלות מתפקודה. החברה החקלאית שנדדה מאוקלהומה, היא חברה פטריארכלית מובהקת: תפקיד האישה ללדת ילדים ולגדלם, לבשל, לכבס וכו', ואילו ההכרעות נתונות בידי הגברים, ואין לנשים זכות דיבור. במסע הזה, מתגלים הגברים המבוגרים (אבא טום ודוד ג'ון) כחסרי אונים לחלוטין (טום הבן ואל יודעים לנהוג במשאית ומסוגלים להתמודד עם תקלות חמורות). האם מתגלה כבעלת כוחות ותושייה בלתי רגילים במצבים הכי קשים.
לא אביא את כל הניסיונות שהאם מצליחה להתמודד איתם, אזכיר רק מקרה אחד: רותי בת ה-12 זוכה לאחר תחנונים שיקנו לה ממתקים מהכסף המעט שהמשפחה הצליחה להשיג. כיוון שלא הסכימה להתחלק עם ילדים אחרים – אחד מהם חוטף ממנה את השקית. מתחוללת קטטה, שכל ילד מזכיר את האח הגדול שיבוא להעניש את היריב, ואז רותי מתפארת שאחיה (טום) הרג שני אנשים, והוא מתחבא בערבות הנחל, ויבוא להרוג את האח של הילד שגזל ממנה את הממתקים (לא אזכיר כאן את הנסיבות שאילצו את טום להרוג את השומר שהרג את קייסי, כי אזדקק ליריעה רחבה מדיי). הדבר נודע לאם, המתחלחלת לנוכח הסכנה המרחפת על טום, בנה האהוב. בתבונה מעוררת התפעלות, היא מנחמת אל הילדה שהבינה את מה שעוללה, והיא עצמה מבינה שאין טעם להעניש אותה, אלא היא מתגנבת אל מחבואו של טום, מביאה לו אוכל וכסף, ולמרות שבכל המסע עשתה מאמצים כבירים לשמור על אחדות המשפחה (למרות זאת, נוח וקוני נטשו את המשפחה) היא מציעה לטום לברוח ממקום המסתור.
האב, טום הזקן, איננו מוכן להסכין עם האפשרות שאת כל ההחלטות מקבלת האישה, ולדעתו אישה חוצפנית כזאת צריכה לחטוף במקל (עמ' 355, 404), והאם מבהירה לו שאין לו זכות דיבור כי איננו ממלא את תפקידו כגבר, ואינו מצליח לפרנס את המשפחה, וכן, גם לה יש מקל (בהזדמנות אחרת, היא מאיימת על הגברים במגבה של המשאית – עמ' 171). בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים קמה תנועת הסופרג'יסטיות שדרשו זכות לבחור ולהיבחר. הסופר שלנו נרתם בכל כישרונו הספרותי למערכה הצודקת הזאת כנגד הפטריארכליות.
ברשימתי הזאת הבאתי באמת רק נגיעות מהרומן המרגש והחכם הזה, ואינני בטוח שהצלחתי להעביר לקוראים את ההתרגשות שאחזה בי לקריאתי השנייה בו.
משה גרנות