במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2009

22.6.10. לפני הצהריים פגישה ב"שיין" עם אורפז. חוזר על הסיפור על ההולנדית שאספה אותו אל ביתה ואל חיקה כאשר היה חייל בבריגדה וגם נתנה לו מתנה מקלט רדיו פיליפס, החברה שבה עבדה, בעוד אשר לסתם אזרחים הולנדים לא היה מותר לקנות את המכשיר כי הכול היה מיועד לייצוא בגלל מצבה הכלכלי הקשה של הולנד. הרדיו הזה עבר עימו טילטולים רבים, וכאשר עזב בוקר שבת אחת את אשתו הראשונה פנינה, לא לקח מביתם דבר אלא את הרדיו הזה. הוא שירת אז בסרפנד ושכר חדר אצל משפחה ייקית בראשון לציון, ולא אמר ולא כתב דבר לאשתו. היא טילפנה למחנה להודיע שנעלם. הוא חשב בתמימותו שדי בכך שעזב. אבל עכשיו היה עליו להודיע לה שהוא לא יחזור. היא פעלה כך שמחצית משכורתו עברה מעתה אליה. היא כבר ילדה אז את בנו בכורו זאביק.

יהודית באה לאסוף אותי למכון שמיעה פרטי ליד מרפאות זמנהוף ברחוב הזה. בדיקת השמיעה מראה שהמקרה שלי גבולי. השמיעה מתאימה לגילי ואין צורך הכרחי במכשיר שמיעה. אני בכל זאת מבקש התייעצות עם טכנאי. בחור נחמד שמסביר לנו את מעלותיהם של המכשירים השונים, ועורך עימי ניסיון שבו אני שומע היטב, מה זה שומע, את דבריו היטב כאילו שודרו אליי. מתברר שהמכשיר, לאחר כל ההנחות, צריך לעלות שמונת אלפים שקלים. אנחנו נברר אם מגיע לנו החזר מהביטוחים שלנו, מה שיוזיל את הרכישה. לי לא איכפת שיראו את המכשיר. ממילא אני לא זקוק לו ליום-יום, לישיבתי מול המחשב, אלא בעיקר בישיבה בין אנשים רבים, בתיאטרון, וסתם ביציאה החוצה כאשר עליי לדבר עם אנשים שונים, גם בחנות, ולא תמיד אני מצליח להבינם. ובייחוד בשיחות עם אורפז, שבקושי אני שומע אותו.

29.6.10. לפני-הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו את הגיליון עם הברכה לו, לתומר ולגי על הולדת נעמה, אחות לאדם. הוא שמח על כך.

מביא לו גם צילומים מכפר-הנוער שפיה, ששלח לי ישראל זמיר, והוא מאשר שאכן זה הוא המנגן בכינור, אלא שהשנה היא 1939.

14.7.10. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. הוא מספר לי שוב את סיפור אהבותיו הגדולות. אטה, בת דודה שלו שאותה הכיר כנראה עוד בטרם עלה ארצה ושעליה נסבו חלומותיו הארוטיים הראשונים. י., שעימה יחד איבדו את בתוליהם בשפייה, ושרצתה מאוד ללכת איתו לקיבוץ, ואולם הוא לא היה יכול לשאת באחריות כי לא היה לו כלום אז. בשנים האחרונות היתה כנראה מורה לספרות בחדרה. הוא לא פגש בה. וכן ר.ר. עימה הוא בקשרי ידידות עד היום.

20.7.10. בבוקר עם אורפז ב"שיין". הוא נראה קצת עצוב ועייף. וגם מה שאמרה ענת למסור לו על המסה שמסרתי לה בשמו לא מיטיב את מצב רוחו.

הוא מספר לי על ביקורו באי קוס, האי של היפוקרטס הרופא, בספטמבר 1970. הוא נסע לשם לבד, וביקש מהקונסוליה שימצאו לו חדר באי שקט במקום גבוה הצופה אל הים. סידרו לו באי קוס והוא נסע לשם בספינה עשרים וארבע שעות, לדבריו. האי נמצא קרוב לחופי אנטליה. מצא חדר שמשקיף לים בבית כפרי יווני. כל בוקר חיכתה לו במרפסת קערת פח מלאה תאנים קטנות טריות. שם כתב את "מדרגה צרה". שם הכיר גם את משה מנשה, אביה של השדרנית כרמלה מנשה, שאז עבדה עדיין כחיילת בגלי צה"ל. שמו של אותו מנשה היה קשור באתרים אחדים באי. בית חרושת לעיבוד דגים. מסעדה. חנויות. הוא היה כנראה האיש העשיר ביותר באי. יצחק קבע עימו פגישה בטלפון ליום המחרת, לאחר שישב כבר יותר משבוע באי, וכאשר האיש עלה מן החוף התלול המוביל למסעדה, יצחק לא היה יכול להאמין בתחילה כי הוא היה לבוש בצורה מרושלת וזרוקה וממש לא מרשימה. מנשה גם הניח לו לשלם עבור השתייה של שניהם, ונראה בקיא בפרטי-פרטים בנעשה בישראל, שבה גם השקיע, בתל אביב ובאילת. הוא גם סיפר ליצחק אל "ספטמבר השחור" המשתולל בירדן, ואמר שעכשיו יהיה מצבה של ישראל טוב יותר מאחר שהירדנים נלחמים בפלסטינים.

לקראת סוף השהות באי הוא הזמין את יצחק לארוחת מלכים, הפעם על חשבונו, שהחלה בזרועות תמנון. את התמנון הם שולים מהים, מרביצים אותו על הסלעים כדי להוציא ממנו את כמויות המים שישנן בו ואחר כך זורקים אותו לייבוש על עצים בשדרה שמול הים. משם באים בעלי המסעדות ומורידים, לאחר שעות אחדות, את התמנונים מהענפים כדי לבשל אותם.

מתברר שהיו באי כ-80 יהודים ערב המלחמה, והגרמנים לקחו את כולם והשמידו אותם. וכנראה רק משה מנשה שרד וחזר וטיפל אולי גם ברכוש היהודי שנשאר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

אהוד: לימים פגשתי את כרמלה מנשה ואביה, והאב לא זכר כלום על יצחק אורפז, וכאשר בדקתי בקורות חיי המשפחה של כרמלה בוויקיפדיה – אין להם שום קשר לאי קורפו.