סיפור חיים
פרק ל"ו
שתי אבני יסוד לאנשי יסוד
 
כאשר פירק רבין את ממשלתו על רקע הצבעת המפד"ל נגד הממשלה בפרשת מטוסי-הקרב האמריקאיים החדשים שהגיעו לבסיס חיל-האוויר ביום שישי, לאחר כניסת השבת, אמר שרגא:
"בזה זה נגמר. המפד"ל כבר לא תלך איתנו יותר. אנחנו הולכים לקראת מפלה."
אחרי הפילוג ב-1965, כמו גם בליל המהפך ב-1977 ולאחריו, המפלגה הפכה לבניין רפאים, שרגא היה היחיד שעדיין התמיד לבוא יום-יום לירקון 110, ישב וניסה לחבוש פצעים.
שרגא, לדברי דבורה, צפה את מפלת ממשלת "המערך" בבחירות 1977. הוא ראה בכך המשך להידרדרות המצב במפלגה, שאותו הכיר היטב. המפלגה איבדה את אישיה. חלק ניכר מן העסקנים, מן המנגנון שמוביל אותה עכשיו, לא שואלים עוד את עצמם – מה אני יכול לעשות למען המפלגה? אלא – מה המפלגה יכולה לעשות עבורי? לא אני משרת את המפלגה אלא היא צריכה לשרת אותי.
הוא ידע שבשכונות, דוגמת שכונת-התקווה, לא היה אף פעם רוב למפלגה. וכי ללא עבודה מאומצת בכל מערכת בחירות, ובייחוד ביום-הבחירות עצמו, אין סיכוי למפא"י לשמור על ההגמוניה שלה. על היותה מפלגת המונים. ההמונים לא באים מעצמם. מישהו צריך לדאוג להם, לתת להם ייצוג בחיי היום-יום – וגם לארגן ביום הבחירות תחבורה מכל הסוגים, כדי להביא אותם. מישהו צריך להימצא ללא-הרף בשטח. בסניף. להימצא עשר שנים. להכיר את השכונה, את צרכיה, את אנשיה ולקרבם למרכז החברתי. מישהו צריך להשקיע עבודת-נמלים. ללא רפיון. ללא הסתמכות על כלי-התקשורת ועל מערכות הפרסום והתעמולה, הרעשניות, היקרות, והמחטיאות את העיקר.
 
   *
ביום הבחירות, ב-1977, ישב שרגא בקפה "אפרסמון" ברחוב דיזנגוף. הוא התבונן בתנועה ברחוב, במכוניות החולפות, ואמר: "עכשיו הולך שלטון הליכוד. לא רואים אותנו. אנחנו בכלל לא קיימים ברחוב!"
 
אותו לילה, משהודיע חיים יבין בטלוויזיה את תוצאות המידגם הראשון של חנוך סמית, וכולם סירבו להאמין, שרגא קבע: "זו לא טעות. וזה ייקח עשר שנים לפחות, אם בכלל, עד שנצליח לשנות את התוצאות."
על בגין אמר שהוא לא יהיה לשנה, ולא לארבע ולא לשמונה שנים, הוא יהיה כל עוד הוא ירצה. וכך אמר גם על צ'יץ.
עוד יותר מכך חשש, בקיץ 1977, פן גם בבחירות הקרובות להסתדרות, יזכה הליכוד. "זה," אמר, "ייקח ארבעים שנה לשנות."
הוא היה מפוכח מאוד, ועצוב. התכנס פנימה אל עצמו ושתק. "כשהיה מצוברח, בתקופת אבל או שמשהו לא הלך, היה מתכנס לתוך עצמו במין עצב מתמשך." מספרת רינה. "אפו כמו התארך ואי אפשר לשאול אותו מה קרה. כך נהג, למרות שהמשיך למלא את כל תיפקודיו הרגילים. ורק לאחר שהמשבר נפתר – היה מדווח עליו. אבא, גם מבחינה זו, היה שונה מאימא, שנוהגת היתה 'להוציא' הכול מיד, ומשגרת קריאות-ביניים גם אל מסך הטלוויזיה. הוא, ככל שהמשבר עמוק יותר. כן עמקה שתיקתו."
 
   *
"שרגא," אומר יהודה חשאי, "פחד מגבהים פיסיים. על פי תהום לא היה יכול לעמוד. בעצם, מבחינה פוליטית עמד כל הזמן בגבהים, אבל מבחינה פיסית, כשהיה צריך לעמוד על-יד תהום – לא  היה יכול להסתכל למטה."
 
   *
שרגא הזדקן בכבוד, מוקף משפחה גדולה ואוהבת. הוא, שהיה צעיר הילדים במשפחתו, הפך לראש-שבט למשפחתה של דבורה, הבכורה. בראשית שנות השבעים הצליחו להעלות מרוסיה אחות של דבורה, עם שני ילדיה. מאז ומתמיד היה ביתם של שרגא ודבורה – כתובת לכל המשפחה העניפה של אחיותיה של דבורה ובני-ביתן, בנים, נכדים ונינים – שבט גדול מאוד, המקפיד להיפגש לעיתים קרובות, בימי שבת וחג, ובעיתות אבל, לחוות יחדיו חוויות ולחלוק בעיות.
שרגא היה המפשר והפוסק במחלוקות המשפחתיות. כשהיו באים אליו לקבלת עצה, היה פותח בהתנצלות: "מה אני, פועל-ניקיון, כבר יכול לייעץ?" – הוא כמו הזכיר לעצמו, כל הזמן, "דע מאין באת!" – זה, לדעת רינה, מעין מיכניזם להתמודד עם הבעיות שלו, ואפילו אם לעיתיים היה דג בכך מחמאות לעצמו.
 
את ימי-הולדתו ה-75, ה-80 וה-85, כמו גם מלאת יובל לעלייתם של שרגא ודבורה ארצה, חגגו השניים בחברת ידידים-משכבר, רובם אנשי צמרת מפא"י, גם יריבים-מאתמול, שהיו שבים ומברכים את שרגא באהבה ובהומור.
מדי ראשון בינואר "רגיל", שאין בו יובל כלשהו [אבל הוא יום הולדתו], היו מתכנסים בביתו שברחוב לוי יצחק 9, לערבים שהפכו למסורת, ובין הבאים, במשך כשלושים שנה, מרבית צמרת התנועה באותה עת, עובדי בית המפלגה, בני המשפחה, שותפים-לדרך וידידים מאנשי ה"גוש", רפ"י ואחדות העבודה, לעיתים גם אנשי עט ובמה. מעבירים את הערב בשירה, נאום על כוס משקה, זיכרונות מאז ותקוות לעתיד. וככל שהשנים נוקפות אולי גם מתרפקים על הזמנים ששרגא היה "סדרן-העבודה" של המפלגה, ולא פעם גם השביע את מי מאורחיו צער, ועורר התנגדות.
"אני אוהב אתכם," נהג שרגא לומר, בכנות ובהומור האופייניים לו, לסובבים אותו במסיבות אלה, "אבל לסמוך עליכם? זה כבר דבר אחר!"
 
מספרים על עקיבא גוברין, שנסע פעם עם שרגא במכונית. אמר לו שרגא:
"עקיבא, שב טוב על מקומך כדי שלא תיפול!"
השיב גוברין באירוניה: "לזה אל תדאג. יותר טוב שתדאג שלא אפול מרשימת המועמדים בפנקס שלך!"
 
הסתכלותו המפוכחת על עיסוקיו הפוליטיים מתבטאת בדבריו לרינה, שסיפרה לו כי בחרה ללכת לחיים האקדמאיים, לאחר השנים שבהן עבדה עם ילדי העולים, כמורה במעברות.
"טוב מאוד שבחרת כך ולא בחרת ללכת לפוליטיקה, למרות שאני חושב שיכולת לעשות גם זאת טוב מאוד. מספיק. בפוליטיקה אוכלים אחד את השני, אבל, שלא תהיינה לך אשליות לגבי האקדמיה, גם שם, תגלי במהרה, חוגגים לא פעם שיקולים פוליטיים, ולפעמים הם מתגברים על המטרות אשר לשמן נוסדה האוניברסיטה..."
 
   *
"אבא, בשעתו, היה מוצא לכל דבר זמן." אומרת רינה. והדרך בה עשה זאת ממחישה את אופיו, את פתיחותו ואנושיותו. גם למיפגש קצר, בן עשר דקות בלבד, היה מופיע תמיד בזמן, מקפיד להסיר את כובעו, שלא עזבו, ואת מעילו השמוט מעט. ויושב, לעיתים אף יספיק ללגום כוס תה שהוצעה לו, כאילו כל עיתותיו בידו להקשיב, להאזין. מביע דיעה, רֵע של אמת, איש עשייה של אמת, ואז, כתום הזמן הקצוב, האפשרי לו – יקום כאשר לבן-שיחו יש תחושה ששרגא היה שלו, ורק שלו."
 
   *
בהופעתו הפומבית האחרונה במפלגה התייחסו אליו כאל זקן-השבט. זה היה לפני הבחירות של 1984. ביקשו את שרגא ודבורה להשתתף בתשדיר הבחירות האחרון של המערך. רודנסקי בא לקחתם לאולפני גבע בהרצליה. שניהם ישבו בשורה הראשונה. באולפן היה קהל גדול של צעירים, וכן רבין, פרס, שרגא ודבורה, והרבה מחיאות-כפיים. אקט של שילוב דורות במפלגה, אשר פרס היה זה שעמד על קיומו. אולי חשבו שהציבור יאמין: "האנשים האלה, עם שרגא, עוד יכולים להציל את המפלגה, וברכתו תביא להם את הניצחון המיוחל."
 
   *
קפה "ורד" בן-הקומותיים ברחוב דיזנגוף פינת שדרות בן-גוריון, שהיה "מטהו" במשך שנים רבות ומדי יום שישי בשתיים בצהריים היה מצרף בקומת-הרוחב "שולחן" עם חבריו, בני דורו ומפלגתו (בשעה זו בשבוע – רק לשם "סיפורים"), נסגר – וסניף בנק הפועלים נפתח במקומו. [כיום נמצאת שם המסעדה "גוצ'ה"]. שרגא המשיך לשבת בבתי-קפה שהיה רגיל להם, סמוכים לביתו, לעיתים מזמזם לעצמו בהיסח-הדעת נעימות ישראליות ורוסיות, מתבונן ברחוב שעל ניקיונו היה מופקד, שבו נסע לאיטו במוטוצייקל, ופסע שנים ארוכות בשליחות הציבור.
 
"העסקנות מרעננת!" – אף זו היתה אחת מאימרותיו, שהירבה להשתמש בה בתקופה שבה גולדה, שבריאותה לא היתה תקינה, נעשתה לראש-הממשלה. גם הוא, העסקנות היתה לו תרופת-פלא תמידית. ככל שהמשבר גדול יותר, למשל, אשכול ובן-גוריון לא מדברים ביניהם – זו היתה שעתו הגדולה. היה מתאושש לחיים, שוכח עייפות ומחלות, ואפילו צוחק על עצמו בפני בני-משפחתו על "התרעננותו".
 
גם עם המוות ניסה להתמודד באמצעות ההומור. מטבעו היה שרגא דייקן מאוד. לא איחר לשום פגישה. אבל לבית-חולים לא היה איכפת לו לאחר. ריח הרפואות גורם לו סחרחורת, היה אומר. לישיבות היה בא תמיד ראשון והולך אחרון אבל – " לישיבה-של-מעלה אני לא ממהר," נהג להתלוצץ. היתה לו דרך מיוחדת לדבר על המוות. אם כבר היה הולך ללווייה, אז לא רצוי לעמוד קרוב לארון, ומוטב שלא להגיע לבית-הקברות עצמו.
"כשאהיה למעלה, אל תדאגו, אמשיך להשגיח עליכם," היה מרגיע את בני-משפחתו. או – "לקחנו לנו חלקה בטרומפלדור. לא יהיה לכם קשה. תוכלו לבוא לבקר. אמנם, אני לא ממהר לשם. יש זמן."
 
בשנת חייו האחרונה הרגישה דבורה ששרגא מתקשה לבלוע. הבדיקה הרפואית העלתה שהוא סובל מגידול ממאיר בגרונו. בימיו האחרונים, כשהתאספה המשפחה סביב מיטת-חוליו, עדיין התבדח:
"איך זה שיש לי משפחה משכילה כזו? – פרופיסורים! מדענים! מה אני, פועל-ניקיון פשוט, עושה בעצם ביניכם?"
 
הוא לא העריך פרופיסורים ואנשי-רוח כקבוצת-לחץ פוליטית. "גם הם צריכים לדעת את גבולות הכוח והידע שלהם." היה אומר לרינה, והיא כבר פרופיסור, כשהיתה מספרת לו מה החברים שלה באוניברסיטה חושבים ואומרים. עד נקודה מסויימת היה מקשיב, ואז אומר:
"זה נכון. אבל הם חצי-מעברה, בקושי. אם היו מוכנים להתגייס לעבודה, להפעיל השפעתם, מנהיגותם, זה כבר סיפור אחר. אבל ככה, זה לא אלקטוראלי."
 
   *
שרגא לא רצה להיות בבית-החולים. את ליל הסדר האחרון, בפסח תשמ"ה [1985], חגגה המשפחה כהלכתו יחד איתו, בביתו, כשהוא מפזם עימם את הלחנים ומקשיב לסיפורי ההגדה אשר אהב.
שרגא שכב במיטתו, בקרב משפחתו שאהב, בביתו שברחוב לוי יצחק, בשכונה שיסד ובנה. בכוחות כלים מילמל, בנכוחות רינה:
"גדולי האומה. ראשי הקואופראציה. ראשי העיר והמפלגה. בית בן-גוריון. עמך. כולם. תחי המדינה... תשמרי על אימא..."
האם ראה בעיני-רוחו את כל אלה, הרבים, שפקדו את ביתו לאחר לכתו ומילאוהו באהבה וחום, ובהתרפקות על תקופה שחלפה ואיננה ועל תקוות שחלקן נגנזו?
 
ביומו האחרון קם, ניסה להתלבש, ואמר לדבורה ולרינה:
"אני הולך למפלגה. צריך לעשות משהו. די לנוח. זקוקים לי שם..."
בחדר השני, הרופא המטפל בו, אמר לדבורה:
"אם התחיל לדבר כך – זה הסוף."
 
כאשר נוכח שרגא כי כבר אין בכוחו לזוז, אמר לסובבים אותו: "אתם רואים? אי-אפשר... ואתם אמרתם ששרגא נצר הוא כל-יכול..."
באותו לילה מת שרגא.
 
   *
קברו ניצב בקיר המערבי של בית-הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, לא רחוק מקברות אבות תנועת העבודה, וסמוך לחבריו הקרובים שעימם חי ופעל שנים רבות, ראשי-העיר לשעבר, נמיר ורבינוביץ. המצבה עשוייה גוש שיש פשוט, מחוספס, אפור, בצורה קובייה מלבנית שאורכה גדול מגובהה. מצבה מאסיבית שמתמזגת בסביבתה וכמעט שאין מבחינים בה עד שלא עומדים מולה.
 
על פניה נכתב באותיות מתכת:
 
שרגא פיבל
בן רחל וחיים נוסוביצקי
עלה ארצה 1925
 
ועל צד המצבה הפונה לשביל, שמו באותיות כתב:
 
שרגא נצר
ז' טבת תרנ"ח   כ' ניסן תשמ"ה
1.1.1898        14.4.1985
 
   *
כשדבורה, והיא בת יותר מתשעים, היתה מבקרת את קברו, נהגה לבקש מרינה שתעזור לה לעלות על המצבה הגבוהה. שם היתה יושבת ומדברת אל שרגא, רגליה מעל החלקה השמורה לה לידו, והיא משוחחת עימו כפי שנהגה מדי יום במשך קרוב לשבעים שנה.
 
ובצאתה מבית-הקברות היתה פונה לתימני המזוקן, שומר המקום, המלווה אותה לשער, ואומרת:
"להתראות. זה לא ייקח הרבה זמן. עוד מעט גם אני באה לכאן."
 
   *
ה"עוד מעט" קרה שלוש וחצי שנים לאחר מותו. תולדות חייה של דבורה ראויים לספר נפרד אשר יתאר את חייה שהיו "ביחד" – שזורים ושלובים בחיי שרגא, ו"לבד" – והלבד שלה כלל פרקי פעילות ציבורית ומקצועית עניפה.
 
מצבתה, תאומה לזו של שרגא, ניצבת לידו:
 
דבורה ורה
בת פסיה ור' שמעון ליב דיסקין
עלתה ארצה 1925
 
ועל צד המצבה הפונה לשביל, שמה באותיות כתב:
 
דבורה נצר
(נוסוביצקי)
כ"ט ניסן תרנ"ז         כ"ז טבת תשמ"ט
1.5.1897                4.1.1989
 
 
   *
שתי אבני יסוד לאנשי יסוד.
 
אחרית דבר
 
סיפור חייו של שרגא נצר מיוסד על עבודת-מחקר ממושכת, שכללה הקלטות מארכיונו בהן השתתפו, במרוצת השנים: יצחק נבון, ירוחם משל, מרדכי סורקיס, שמעון פרס, יהושע רבינוביץ, פנחס ספיר, יוסף אלמוגי, דוד בן-גוריון, ישראל ישעיהו, אהרון ידלין, ישראל כהן, מרדכי בן-פורת, זאב וינר, יהודה בן-מאיר, מיכה אלמוג, אליהו נאווי, מטילדה גז, חיים ברלב, יהודה וייסמן, חיים צדוק, יהודה חשאי, אוליה קזנצ'יי, שרגא נצר, דבורה נצר ומשה נצר, רינה שפירא והעיתונאי דני בלוך.
כן נערכו בשנים 1986-1989 שיחות מוקלטות, במיוחד לצורך הספר, עם דבורה נצר, חיים ישראלי, מרדכי סורקיס, ישראל רובנר, יהודה חשאי, לוי-יצחק הירושלמי, משה נצר, אורה נמיר, פרדי נפתלי, רינה שפירא, אליהו נאווי, לובה אליאב, שמעון פרס, יצחק בן-אהרון, אהרון בקר ויצחק נבון.
המחקר מסתמך על ארכיונו של שרגא נצר ועל השתקפות פעילותו, במרוצת השנים, במאמרים ובידיעות בעיתונות, בכלל זה כתבות דיוקן ורקע מאת שלמה נקדימון ("ידיעות אחרונות", 1975), לוי-יצחק הירושלמי ("מעריב", 1976), דוד שחם ("מוניטין", 1980). ראיון של יעקב אגמון, בתוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל, עם רינה שפירא ("מעריב", 1986). וספרים המאירים את האיש ותקופתו, בראש ובראשונה ספרו שלו-עצמו, "רשימות מפנקסי" (תל אביב, 1980), ומבין הספרים האחרים: "ספר צ"ס" בעריכת יהודה ארן (תל-אביב, 1963), "אחדות-העבודה ההיסטורית, עוצמתו של ארגון פוליטי" מאת יונתן שפירא (תל-אביב, 1975) ו"הפרשה" מאת אליהו חסין ודן הורביץ (תל-אביב, 1961).
עבודת המחקר וכתיבת הספר התאפשרו בסיוע "יד בן-גוריון". החומר הנדפס והמוקלט שנאסף לצורך הספר (למעלה מארבעים שעות, שקוטלגו, ובהן ראיונות מרתקים וראויים-לפרסום בשלמותם) ירוכז למשמרת בארכיון שרגא נצר.
תל-אביב, 1986-1990
אהוד בן עזר
 
[הערה מאוחרת: כל החומר הארכיוני הנ"ל נמסר לידי פרופ' רינה שפירא, בתו של שרגא נצר,  שאמורה היתה להעבירו לארכיון העבודה. בספר הנדפס יש מפתח שמות מפורט].