השאלה היא – האם מה שניראה סביר בעיני מספר מצומצם של שופטים אשר מונו לתפקידם ע"י וועדת מינויים, על יסוד הידע המשפטי שלהם, עדיף על מה שניראה סביר בעיני הרוב מבין 120 חברי הכנסת, שניבחרו ע"י כלל הציבור על יסוד מיכלול קשריהם עם הציבור הרחב – מקבלת עכשיו תשובה ברורה.
דווקא,  בשעה זו, בה הכרחית ומתקיימת חובת האחדות, הדוחה כל אירוע מפלג, כמו בחירות מוניציפליות, כמו הגשת חוקים שנויים במחלוקת, כמומינויים של נושאי תפקיד ממלכתי – מתכנס ביהמ"ש העליון לפסוק בשאלה שנויה במחלוקת ציבורית חריפה ביותר, של קיום שינוי תקדימי בהתייחסות השיפוטית אל פסילת חוקי יסוד ובנושא הטעון של שינוי עילת הסבירות. בכך נותן ביהמ"ש עצמו תשובה, לפיה – ביהמ"ש אשר כך נוהג – לוקה בחוסר סבירות קיצונית, ומצדיק את המבקשים שלא לראות בו אפוטרופוס על הסבירות. 
כאשר לחוסר סבירות קיצוני זה מצטרף הנימוק האישי של הרצון להותיר במסגרת הגוף הפוסק שתי שופטות אשר כבר סיימו את תקופת כהונתן, מוטבע על אותו גפרור בוער המושלך, דווקא כעת, אל פח הדלק של מחלוקת מפַלֶּגֶת – חותם של שיקול פרסונלי מצעֵר.
עקיבא נוף