על "איילה בין החומות –

יומן המשפט והסוהר 1934-1935"

מאת אב"א אחימאיר

הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל 2023, 533 עמ'

בעל הזכויות הראשון לכינוי "בייליסיאדה" לעלילת הדם נגד הרוויזיוניסטים בפרשת רצח חיים ארלוזורוב, ובכן, בעל הזכויות הראשון לכינוי זה הוא ז'בוטינסקי, ואב"א אחימאיר הוסיף עוד כינוי לעלילה – "דרייפוסיאדה" (עמ' 19).

שהרי גם אלפרד דרייפוס וגם מנדל בייליס נתבעו לדין על ידי אנטישמים על לא עוול בכפיהם, ועברו סבל נורא עד שצדקתם ראתה אור (בייליס ודרייפוס נפטרו בעת שהייתו של אחימאיר במאסר). סטבסקי ורוזנבלט הואשמו ברצח ארלוזורוב (למרות אליבי מוצק כי שהו בזמן הרצח בירושלים), ואחימאיר הואשם בהסתה לרצח. אחימיאיר ורוזנבלט זוכו לאחר שהייה בכלא, ואילו לסטבסקי נגזר דין מוות. בערכאה העליונה, זוכה גם סטבסקי, היות שהתביעה הסתמכה רק על עדות אחת – של סימה ארלוזורוב. לאחימאיר נגזרו עוד 21 חודש בכלא (העונש קוצר ל-18 חודש) באשמת ארגון "ברית הבריונים" וחיבור "מגילת הסיקריקין" שפורסמה ב-1926 (עמ' 123), תנועה שדגלה בשימוש בכוח כנגד השלטון הבריטי.

האשמת הרוויזיוניסטים והמאסר שלהם נסמכו על הקואליציה שבין השלטון הבריטי בארץ ישראל, שחיפש דרכים להעניש את מתנגדיו, ובין מפלגות הפועלים העברים בארץ שראו ברוויזיוניסטים אויבים מבפנים. ארלוזורוב, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (מעין שר חוץ של היישוב העברי של אותם הימים) השתדל אצל השלטון הנאצי לאפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ עם רכושם למהלך הזה קראו "העברה", והרוויזיוניסטים ראו בהליך זה התרפסות אל השטן, ועיינו את מפא"י ואת שליחו – חיים ארלוזורוב.

ארלוזורוב נרצח ב-16.6.1933, וסטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר ("הנאשם השלישי") נאסרו ב- 23.4.1934. מהיום הראשון בכלא ועד יום השחרור (4.8.1935) אחימאיר כתב ביומנו כמעט יום יום. חלקים מיומן זה ראו אור עוד בימיו של אחימאיר בשם "רפורטאז'ה של בחור ישיבה", והיומן פורסם במלואו, בליווי הערות מאירות עיניים, בידי שלושת ילדיו של אחימאיר – זאבה, יעקב ויוסי – הוא הספר שלפנינו. אגב, שני רוצחים ערבים, עבדול מג'יד ועיסא, הודו שהם רצחו את ארלוזורוב, אבל כיוון שחזרו בהם, וגם לא נמצאו ראיות, האשמים היחידים שנתבעו לדין באשר לרצח היו סטבסקי ורוזנבלט.

אקדים הערה קטנה באשר לשם המיוחד הזה של גיבור היומן: "אב"א" הוא ראשי תיבות של אבא בן אייזק, ו"אחימאיר" אומץ כשם משפחה לאבא-שאול גייסימוביץ' בעקבות נפילת אחיו מאיר בחזית הרוסית בפולין בשורות הצבא האדום, שכן היה קומוניסט שרוף (עמ' 59), כמו אב"א אחימאיר עצמו בצעירותו. לזכותו של אחימאיר ייאמר, שהוא התפכח מהר מהחלום הקומוניסטי – ארבעים שנה לפני שהתפכחות כזאת חלה גם במפ"ם ובמק"י, וזאת לאחר ריבים מבהילים שפקדו את ארץ ישראל העובדת ("האובדת" בכינויו של כותב היומן) שגרמו לקרע קשה ביישובים רבים.

הקורא ביומן מוצא בו ארבע חטיבות עיקריות: א. התחושות הקשות של אחימאיר על העוול שנעשה לו ורחשי ליבו כלפי הימים הקשים העוברים עליו. ב. תיאור ההווי בכלא, עברם של האסירים והתנהגותם. ג. הגיגיו של הכותב במנעד רחב של ידע והשכלה. ד. יצירת סיפורת.

אישים רבים בציבור בארץ האמינו בחפותם של הנאשמים, ביניהם הרב קוק, י"ח רבניצקי, יוסף קלוזנר, ובראש ובראשונה – ז'בוטינסקי, הנערץ על ידי אחימאיר לאורך כל היומן. התארגן "קול קורא" לשחרורם, אבל החרדים, ואישים מרכזיים כמו אוסישקין, ביאליק רוטנברג, מוסינזון, בוגרשוב, שמעונוביץ' לא צירפו את חתימתם. בראש המייחלים להענשת הרוויזיוניסטים עמד בן גוריון (אותו מכנה אחימאיר בשם "יהודה איש קריות" ו"בן הקוץ"), ואחימאיר משוכנע שאם ביאליק, שהכיר בחפותם של הנאשמים, היה מצרף קולו להגנתם, מפא"י היה מקבל את דעתו.

אחימאיר אינו מסוגל לסלוח ליוצרי עלילת הדם כלפיו, כלפי סטבסקי, רוזנבלט, ייבין, דבירי ואורנשטיין, וכאשר בן גוריון, ווייצמן נפגשו עם ז'בוטינסקי בלונדון כדי להשלים בין המחנות, אחימאיר התנגד לכך בתוקף (עמ' 247). ההתנגדות הזאת מופנית לכל מוסדות היישוב העברי: קק"ל, ההסתדרות, הסוכנות, הנוער העובד שבכנס שלהם שרים את האינטרנציונל ותחזקנה, ולא את התקווה. הקרע בין השמאל הציוני ובין הרוויזיוניסטים היה עמוק כל כך עד כי בדגניה ב' סירבו החברים לאפשר לבלומה ורדימון, אחותו של אחימאיר, לאמץ את זאבה בתו, וכאשר הסכימו לכך, לא איפשרו לאב לבקר את בתו בקיבוץ. הרוויזיוניסטים היו ממש מוקצים בעיני רוב היישוב בארץ.

אחימאיר מתאר בפרוטרוט את האוכלוסייה שממלאה את בית הסוהר: חלק גדול של האסירים הם עולים בלתי לגליים, שאמורים לשהות בסוהר מספר חודשים ואחר כך להיות מגורשים. השמאלנים שנאסרו על האשמות שונות בטוחים שאחימאיר הוא רוצח, ומחרימים אותו. חלק גדול  מהאסירים הם רוצחים ערבים, מהם שלקחו חלק במאורעות תרפ"ט, שהשלטון הבריטי הקל בעונשם. כותב היומן מפרט את סיבות הרצח בהוויה הערבית: די בגידוף כדי לשפוך דם, פגיעה בכבוד היא בוודאי סיבה טובה לכך, כנ"ל פגיעה בכבוד המשפחה, נקמת דם ללא תכלה וקץ, אונס ורצח נשים, שהרי אם אישה הולכת לבדה לסינמה, היא זונה, ולכן ראויה להירצח (עמ' 277). בין האסירים יש גם מועמדים לגזר דין מוות, וכותב היומן מתאר את ההליך המזעזע הזה בפרוטרוט (תספורת, שקילה, ניסיון תלייה של שק במשקל הנידון, הארוחה של הבקשה האחרונה, תפקידו של הרופא בקביעת הפסקת הדופק של הנידון).

בין האסירים הכבדים מצויים גם שני שייח'ים שמודיעים לאחימאיר מפורשות שהם מחכים שהיהודים יבנו בתים וייטעו מטעים כדי שהערבים ירשו אותם. התוכנית היא שייהרגו כמה מאות מההנהגה הציונית, וכל היישוב היהודי ירד לטמיון. למרבה התמיהה הכותב מציין שהוא חש יותר נוח עם שונאי ישראל אלה מאשר עם האסירים המפא"יניקים מכפר סבא. (עמ' 121).

מעוררת השתאות (ואני מודה – גם קנאה רבה!) היא החטיבה בה הכותב חושף ידע חובק עולם במנעד של תחומים. אתחיל בתחום הספרות היפה: אחימאיר מזכיר אינספור יצירות, מנתח אותן, ומצטט מהן. אחטא למסמך החשוב הזה אם אנסה לסקור את הידע הזה, אבל אני בהחלט מבקש לתת מושג – ובכן, מהספרות הרוסית (אחימאיר מעריץ תרבות זאת, אבל מתעב את רוסיה הסובייטית): פושקין, גוגול, טורגנייב, דוסטוייבסקי, טולסטוי, גורקי, שולוחוב, מאיקובסקי, בלוק, לרמונטוב, ניקראסוב, אנדרייב, צ'כוב.

מתרבות צרפת הוא מזכיר את רוסו, מולייר, וולטייר, מאדאם דה סטאל, בודלייר, מיראבו, סטנדאל, בלזק, קארלייל, ויקטור הוגו, פלובר, אלכסנדר דיומה האב, מופאסאן, אמיל זולא, אנטול פראנס, רומן רולאן.

מתרבות גרמניה וסקנדינביה הוא מזכיר את גיתה, שילר, האמסון, רמארק, לאסאל, קלאוזוביץ', האופטמן, תומאס מאן, היינריך מאן, קארל בארת.

 מהתרבות האנגלו-אמריקאית הוא מזכיר את, דיקנס, דניאל דפו,  לונגפלו, ג'ק לונדון, הארייט ביצ'ר סטואו, מאקוליי, פרסי שלי, רודיארד קיפלינג, אוסקר ויילד.

ויש כמובן, התייחסות ליוצרים גדולים שאינם שייכים ל"אימפריות" הרוח, כמו ירוסלאב האשק, אדם מיצקביץ'.

אחימאיר מתעמק בכתביהם של פילוסופים רבים: אפלטון, שפינוזה, קאנט, הגל, פיכטה, שופנהאואר, ניטשה. בקיאות מופלגת לו בביולוגיה ובמוצא המינים של דארווין, ותיקוניו של דה פריז. הוא בוחן אינספור היסטוריונים, ביניהם יוסף בן מתתיהו, טוקידידס, טיטוס ליוויוס, מאקוליי; הוא סוקר את ההתכתבות בין מארקס לאנגלס (בלעג לא מוסתר!), דברי הימים של גרמניה, האימפריה העות'מנית, הודו, סין, דברי ימי הכנסייה הנוצרית (מופלא בעיניי שהוא מוקיר את האוונגליון, שבעיניי הוא ספר מזעזע – עמ' 420), המפה הפוליטית בארצות הברית, קורותיהן של פולין, אוסטרליה, איטליה, אנגליה, צרפת ואמריקה הלטינית, משפטי הראווה של סטלין –באמת, רשימה חלקית. כאמור, הידע הרחב של האיש הזה מעורר התפעלות – אנציקלופדיה באיש אחד, ובאמת לימים בן-ציון נתניהו (אביו של ראש ממשלתנו) קרא לאחימאיר לחבר ערכים עבור האנציקלופדיה העברית.

אני חושש לסבלנותו של הקורא, ואינני מזכיר את שפע היצירות מהספרות העברית והיידית, עימן מתמודד אחימאיר, ואזכיר כאן רק שדעתו על ביאליק שונה מההסכמה הכללית לגבי גאוניותו של משורר לאומי זה. מותו בעיניו איננו אבידה גדולה. יצירתו הראויה היא "בעיר ההריגה", אבל לא "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" שכוון, לדעת אחימאיר, אל הרוויזיוניסטים. אחימאיר סבור שגנסין עולה על ביאליק, והוא, ולא ביאליק, ראוי לחיי נצח בתרבות ישראל. אין ספק בעיניי שכאן באה לידי ביטוי טינתו של רוויזיוניסט אל מי שהיה בכוחו לאיין את עלילת הדם כלפי הנאשמים ברצח, שהואשמו על לא עוול בכפם – והוא, ביאליק, לא טרח לעשות כן.

 אחימאיר מביע הערצה לצ'רצ'יל, וסבור  שרבי עקיבא הוא האדם הכי מזהיר בדברי הימים של עם ישראל, ועל כך בוודאי יש מי שיחלקו על אחימאיר.

החטיבה הרביעית ביומן היא הסיפורת שרובה מכונה "אטלנטידה". אחימאיר מעיד על עצמו שהוא סייפא, ולא ספרא, אבל בכל זאת הוא "חוטא" בכתיבת סיפורת, בעיקר על תקופת ילדותו בכפר דולגי במחוז בוברויסק שברוסיה הלבנה. הסיפור שנגע הכי הרבה לליבי הוא סיפורו של הכלב ג'וני שאיווה לדור בין האסירים, והקורא פוגש בסיפור זה את אכזריותו של האדם (במקרה זה – סוהר), ואת הנאמנות מרטיטת הלב של ג'וני שנדד עשרות קילומטרים כדי לחזור אל האסירים שנהגו בו בחמלה, ושם למות. (479-477).

אציין עוד פרט חשוב, והוא שלאורך כל המאסר הארוך אחימאיר תיכנן לחבר ספרים בנושאים שונים, אותם הוא מפרט, כגון – ביוגרפיות על ז'בוטינסקי, על המהפכן הרוסי הרצן, על יוסף קלוזנר, על שרה אהרונסון, על מיכאל הלפרין, סקירת עלילת הדם כנגד הרוויזיוניסטים, על הנידונים לתלייה בסוהר הבריטי (מוסטפה, אבו ג'ילדה), כתב אשמה על "הטרור האדום" ביישוב ובציונות.

בספר הזה מתוודע הקורא לקורותיה של תקופה הרת גורל ביישוב העברי בארץ, קורות הכתובים בידי ידען גדול ורב כישרונות.

משה גרנות