במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2010

27.7.10. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא חוזר שוב ושוב על הסיפורים שלו על אימו הסכיזופרנית ועל רגשות האשם שלו שעזב אותה בגולה ועלה ארצה. זה אוכל בו עד היום. מכל שם ומכל נושא הוא חוזר לסיפורים האישיים שלו. גולדה מאיר, למשל. ב-1972 לערך ביים ראובן מורגן האנגלי למחזה בטלוויזיה הישראלית את סיפורו "ציד הצבייה". היתה לדברי אורפז ציפייה רבה לקראת השידור, שהיה ניסיון ראשון להעביר למדיום הטלוויזיוני יצירה ספרותית מקורית (אני משוכנע שהוא לא צודק וקדמו לו "פרידה מצידון" של יהושע קנז ו"מי ורדים מפורט סעיד" של גדעון תלפז). והנה, הציפייה היתה כל כך גדולה עד שאפילו ראש הממשלה גולדה מאיר צפתה בשידור, ולמחרת ציטטו ממנה בעיתון שהיא אמרה שלא הבינה על מה מדובר בו. אני קצת שותף להתרשמותה אבל כמובן שלא אמרתי לו. ולדבריו, מרגע שאמרה מה שאמרה הוטל מעין חרם על המחזה. לא שידרו אותו יותר. המקור אבד. בקיצור, כמו אצל הסובייטים (זאת אני אומר) – גולדה אשמה שהמחזה לא התקבל. לו-עצמו לא היה קשר לעיבוד למרות שמורגן ביקש ממנו שיהיה כתוב שהוא שותף לכך.

4.8.10. ב-11.30 עם אורפז ב"שיין". יש לו עצירות מיום שישי, והוא סובל מאוד. ולדבריו הוא חש בלבול במוח וחמסין בלב. כרגיל הוא שוב מתרגש בדברו איתי, ואני כורה אוזן לשמוע אותו כשאני יושב ממש לידו ולא מולו. הוא מספר שוב על נדודיו בתור חייל בצבא הבריטי. אלא שהוא מתבלבל בפרטים ועושה הפסקות ושב ומתקן את הכרונולוגיה ונראה שהוא עושה לעצמו מבחן בכל פגישה עימי אם הוא עדיין בכושר לספר את אותם הסיפורים. כמובן שאין לו שום יכולת לשמוע סיפורים שלי כי הוא נתון כל הזמן במאמצים לזכור שמות שנשמטו לו מסיפוריו שלו.

10.8.10. בצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". הוא נראה מאושש למרות שזיכרונו הבוגד בו גורם לו צער רב והוא מתעקש לספר שוב ושוב דברים שכבר סיפר לי בעבר וכל פעם נתקע זיכרונו מפני שאינו זוכר שם מסויים. הוא אומר ש"שכונות" שלמות נמחקות לו מהזיכרון.

24.8.10. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". השיחה מתגלגלת לשהותו בחייל הבריגדה אחרי המלחמה בהולנד, בעיר אינדהובן. הוא מספר כיצד טייל ברחוב, ועברה מכונית שהיתה תזמורת שלימה, כלים שונים ניגנו בה מעצמם בשיטה של תיבת נגינה, ואחריה הלכו חיילים בשמחה, ואזרחים עמדו וצפו, ושרו, והנה עוררה את תשומת ליבו הולנדית צעירה רחבת חזה. שחלקו מגולה, והיא דיברה אל תוך חזה. הוא ניגש והתבונן בה בסקרנות, והיא הבחינה בכך והוציאה מבין שדיה גור כלבים זעיר שאליו דיברה. מפה לשם נוצר ביניהם קשר והיא הזמינה אותו לדירתה או לדירת החדר שלה, ולאט-לאט נוצרו ביניהם יחסי קירבה. היא לא היתה יפה במיוחד אבל טובת לב וכנראה גם אימהית. הגברים ההולנדים היו אז שפופים מאוד, אחרי עבודת פרך אצל הגרמנים, או מאסר, או אבטלה, ולחיילים הארצישראליים, ובייחוד לקנדיים, לא היה קשה ליצור יחסים עם הבחורות ההולנדיות. בעיר הזו שכן המפעל הגדול והמרכזי של פיליפס בהולנד.

מערכת היחסים שנרקמה ביניהם היתה איטית אבל יסודית. הוא נפגש עימה תקופת זמן וחי עימה. וכאשר הגיע הזמן להיפרד, כנראה היחידה שלו עזבה את העיר, היא נתנה לו במתנה מקלט רדיו מיטלטל "פיליפס", שהיא אסור במכירה לאזרחי הולנד ומיועד רק לייצוא. היא אמרה לו שלה לא תהיה בעייה להשיג מקלט נוסף כי היא עובדת ב"פיליפס". מקלט הרדיו הזה ליווה אותו בכל נדודיו, גם בנישואיו הראשונים ערב מלחמת השחרור, וכאשר לימים, בוקר שבת אחת, עזב את ביתו עם האישה והתינוק, זאב, לבלי שוב, הדבר היחיד שלקח איתו למחנה סרפנד, שבו שירת בצבא, היה מקלט הרדיו הנייד.

22.9.10. פגישה לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא מספר שבהיותו עדיין בקבע פגש בו טליק, שהיה מפקד כוח בתרגיל גדול של צה"ל, שאל אותו קצרות על עברו וכאשר שמע ששירת בצבא הבריטי ובבריגדה, מיד סיפח אותו אליו במין אחוות יוצאי הצבא הבריטי. לדברי יצחק חלק מן הארגון, הסדר אך גם החזון והידע של טליק שאוב ממורשת הקצינים של הצבא הבריטי.

אהוד בן עזר

המשך יבוא