את המאמר "ברית קלמנזון", שבו אני קורא ליצירת ברית הגשמה ציונית בין ההתיישבות העובדת לציונות הדתית, פרסמתי לראשונה באתר הקיבוצי "בין חברים". כחבר קיבוץ, פניתי אל קבוצת ההתייחסות וההשתייכות שלי. כמובן שכדי שברית כזו תתקיים, יש צורך בשינוי גישה גם בהתיישבות העובדה וגם בציונות הדתית, שיהיה עליה לבחור בין המשך הברית עם כהניסטים ומשתמטים, לבין ברית ציונית.

להלן המאמר במלואו:

במהלך תפילות שמחת תורה וההקפות ביישובו עתניאל, שמע תושב המקום אלחנן קלמנזון על מתקפת הטרור בנגב המערבי. הוא נטל את הנשק שלו, שנמצא ברשותו בתוקף היותו לוחם בכיתת הכוננות, גייס את אחיו מנחם ואת אחיינו איתיאל, והם מיהרו לקיבוץ בארי. במשך 16 שעות, בלי לנוח לרגע ובלי להכניס מאכל כלשהו לפיהם, הם נכנסו שוב ושוב אל תוך התופת, חילצו כמאה מתושבי הקיבוץ והצילו את חייהם. לאחר 16 שעות, נהרג אלחנן מירי המחבלים.

את צו 8 שקיבל מיחידתו הוא לא הספיק לראות. הוא גייס את עצמו בצו 8 של מצפונו.

סיפורו של "צוות אלחנן" – הצוות של שלושת בני משפחת קלמנזון, ונפילתו של אלחנן, הוא סיפור של גבורה עילאית. אין זה סיפור הגבורה היחיד. נחשפנו לסיפורי גבורה מסמרי שיער באירועי 7 באוקטובר ובהמשך המלחמה. אולם סיפורו של צוות אלחנן משמעותי גם כמסר לחברה הישראלית.

הטבח בנגב המערבי תפס את החברה הישראלית בתקופה הקשה ביותר בתולדותיה; בעיצומו של קרע חברתי חסר תקדים.

למרבה הצער, מחאה צודקת נגד המהפכה המשטרית, הידרדרה למלחמת זהויות ושנאת אחים. עצם המילה "שנאת אחים" ו"מלחמת אחים" עוררה תגובה מזעזעת של "הם לא אחים שלי." הרעיון המזוויע של היפרדות המדינה לשתי מדינות – "יהודה" ו"ישראל", הפך לפופולרי בחוגים מסויימים. אף שזהו רעיון סרק שלא היתה לו כל היתכנות, עצם העובדה שאנשים הרהרו בו, הפיצו אותו ותמכו בו בהתלהבות, היא כשלעצמה יותר מקורטוב של חורבן.

ביום הכיפורים נעשו פשעי שנאה דוסופוביים נגד מתפללים במוקדים שונים בעיר תל-אביב ובמקומות אחרים. לקראת שמחת תורה, עמדנו על סף הישנות התופעה הזאת. ואז באה עלינו הפורענות הנוראה, האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות.

ובתוך הסיטואציה החברתית הקשה הזאת, קמו בני משפחת קלמנזון, דתיים, אולי אפילו חרד"לים, מתנחלים, יש שיכנו אותם "משיחיים" – עזבו הכול ורצו לקיבוץ חילוני, סמל של חילוניות, וחירפו את נפשם להצלת אחיהם, מתוך נכונות מוחלטת להיהרג במשימה. שלושתם יכלו להיהרג. אלחנן, אכן נהרג.

הם הפגינו מהי ערבות הדדית, מה המשמעות של "כל ישראל ערבין זה בזה". המעשה שלהם הוא מופת לכולנו.

שבועות אחדים לאחר מכן, שמעתי במו אוזניי היסטוריון חבר קיבוץ בארי מדבר על הציונות הדתית כעל האוייב מיספר 1. אח"כ הוא התפתל והסביר שהתכוון "רק" למפלגת "הציונות הדתית" של סמוטריץ' (שאכן, ביצעה השתלטות עוינת על המותג).

כן, ד"ר אלון פאוקר? גם אחרי מה שחווית בגיא ההריגה בקיבוצך, טרם למדת להבחין בין עמית לטורף? אינך מבין שהציונות הדתית היא אלחנן קלמנזון, שהציל מאה מחבריך לקיבוץ וקיפד את חייו?

בעבור האוייב הפלשתינאי אין הבדל בין מתנחל מעתניאל למתנחל מבארי או למתנחל בן 85 מניר עוז, שכל חייו נאבק למען הפלשתינאים. בעבורם, כולנו פולשים קולוניאליסטים זרים, שדינם רצח, אונס ועריפת ראשים. חלומם של הפלשתינאים הוא "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי פלשתין וויל בי פרי," ומה פירוש "פלשתין פרי" ראינו כאשר למשך יממה, פיסה קטנה מפלשתין היתה פרי.

הטבח בנגב המערבי המחיש לנו בדרך הקשה והאכזרית ביותר את שותפות הגורל בינינו. בנינו הלוחמים כתף אל כתף, חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, מבטאים את ברית הגורל הזאת. די בכך כדי לשים קץ לשנאת האחים הזאת, ולחדש את הברית בינינו. אך אין די בברית גורל, כדי לקיים אומה. לשם כך, עלינו לחדש את ברית הייעוד, את החזון הציוני המשותף לנו.

מן הראוי, שברית קלמנזון, הברית שנכרתה בבארי, תחבר בין התנועה הקיבוצית לבין הציונות הדתית כשושבינים של כריתת הברית הזאת, ברית של התיישבות, ברית של הגשמת הציונות.

עסקנים בתנועה הקיבוצית, ובהם מועמדת לתפקיד מזכ"לית התנועה, הפיצו פייק ניוז על כך שעומדים לשתול בתוך הקיבוצים גרעינים תורניים. ומיד הלהג הכעור, שהוא כל כך 6 באוקטובר, ברוח הפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית, שהגרעינים התורניים הם יחידת הקצה של תכנית ההשתלטות שלהם. הלו! הגרעינים התורניים הם אלחנן קלמנזון. ה"פלישה" שלהם היא ה"פלישה" של "כוח אלחנן" בשמחת תורה.

די! נמאסתם! את שיח השנאה הזאת עלינו לטאטא ולהמיר אותה בברית אחים, ברית ייעוד ציונית, ברית קלמנזון. אף אחד אינו מנסה להשתלט עלינו. אף אחד לא ידחוף בכוח אף אדם לקיבוץ, שלא על דעת הקיבוץ. אולם בימים אלה, כאשר עומדת בפני מדינת ישראל משימה ציונית גדולה של תקומת ההתיישבות בנגב המערבי, אין לנו שותפים טובים ונאמנים יותר למשימה, מהציונות הדתית.

2. צרור הערות ‏31.12.23

* מורשת 7 באוקטובר – לפני מאה שנה כתב ז'בוטינסקי את מאמרו המכונן "על קיר הברזל". בפועל, גם בן גוריון ותנועת העבודה אימצו את תפיסת קיר הברזל, גם אם לא השתמשו באותה טרמינולוגיה.

המסר של המאמר אקטואלי היום יותר מתמיד. ניצבת מולנו תנועה לאומית השוללת את נוכחותנו בארץ ישראל ותילחם כדי לסכל את מימוש הציונות. אין טעם לנסות לפייס אותה. יש להציב מולה קיר ברזל של עוצמה, עד שתבין שהאינטרס שלה הוא להשלים עם המציאות.

מאז שנכתב המאמר, קיר הברזל לא נסדק כפי שנסדק ב-7 באוקטובר. ולכן, המשמעות של היום המר והנמהר הזה היא הרבה מעבר לטבח הנורא עצמו. המשמעות היא שמבצעי הטבח הפכו לגיבורי ערב והאסלאם, כמי שניצחו את היישות הציונית. סינוואר הוא צלאח א-דין המודרני. ההצלחה הזאת תהיה מודל לחיקוי לכל אויבינו. ההצלחה הזאת מסכנת גם את הסכמי השלום שישראל חתומה עליהם. זו מורשת 7 באוקטובר בעולם הערבי והמוסלמי.

ומנגד, מורשת 7 באוקטובר שלנו, היא של הכשל החמור ביותר של הציונות. הציונות ומדינת ישראל קיימות, בראש ובראשונה, כדי שלעולם לא יהיה עוד אירוע כמו זה שהיה ב-7 באוקטובר. זו עלולה להיות פגיעה אנושה לדורות בחוסן הלאומי והחברתי, באמון במדינה ובאמונה בציונות.

עלינו לקבור את מורשת 7 באוקטובר על שני ענפיה, באמצעות ניצחון מוחץ על חמאס. מאז מלחמת לבנון השנייה, נוכחנו שאצל ארגונים כמו חיזבאללה וחמאס, כל עימות שממנו הם קמים על הרגליים הוא ניצחון ולא חשוב מה המחיר שישלמו. המלחמה הזאת צריכה להסתיים בניצחון כזה, שכל ערבי ומוסלמי בעולם יחווה אותו כתבוסה. אסור שהמלחמה תסתיים בפחות ממיטוט חמאס.

חייבים ללכת עד הסוף, בכל הכוח, כמה זמן שיידרש ובכל מחיר, כי כל מה שהוא פחות מניצחון מוחלט, יהיה תבוסה, שתנכיח את מורשת 7 באוקטובר כמופת של הבסת ישראל. המורשת הזאת היא איום קיומי על ישראל.

* מלחמת עזה האחרונה – יש שתי דרכים אפשריות לסיום המלחמה. האחת, היא מלחמת עזה האחרונה.השנייה, היא עוד סבב. אם היא תהיה עוד סבב, זה לא יהיה הסבב האחרון. אולי הפעם ייקח לחמאס זמן רב יותר להתאושש, אך ה-7 באוקטובר יהיה הפרקטיקה של ה"התנגדות" מכל הכיוונים. אסור לנו לתת לזה לקרות. לכן, חייבים להמשיך עד הניצחון הברור – מיטוט חמאס. וביום שאחרי, חייבים להבטיח את חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ ברצועת עזה לשנים רבות, אולי לדורות. וחייבים להשתלט על רפיח, שהופכת בהדרגה לבירת חמאס. וציר פילדלפי מורחב חייב להיות בשליטתנו.או אז, תהיה זו מלחמת עזה האחרונה. ותושבי הנגב המערבי יחיו בביטחון מלא ובשגשוג.

* רצופה כוונות טובות – "לצאת מעזה מיד" קוראת פרופ' ניצה בן-דב במאמר ל"הארץ". "זוהי מלחמה צודקת שעדיין זוכה לקונצנזוס רחב," היא מבהירה. ואף על פי כן, היא קוראת להפסיק אותה מיד, להסיג את הכוחות מעזה מיד, וזאת משני טעמים. האחד, כדי להחזיר את החטופים בחיים. השני, כדי לעצור את ההרג היומיומי של חיילי צה"ל. לטענתה, כבר השגנו הישגים רבים במלחמה: "את עזה כבר החרבנו וגם את מנהרות הדמים ברובן השמדנו, ויש לנו הישגים גדולים ואדירים במלחמה הזאת." כיוון ש"אנטבה כבר לא יהיה פה," אפשר לוותר על הריגת סינוואר, ולצאת עכשיו. היא מציעה להיכנע לחמאס: "החטופים תמורת הפסקת המלחמה," ואף שהיא לא הזכירה זאת, אין ספק שהיא תומכת בשחרור כל המחבלים שבידינו, שכן גם זה חלק מתנאי הכניעה שחמאס דורש מאתנו ולא יוותר. את הכניעה היא מגדירה: "מעשה גבורה."

לפי דבריה, אם ננהג על פי הצעתה, נשיג את כל מטרות המלחמה זולת חיסול סינוואר, אבל סינוואר ניתן לחסל גם בעתיד. אבל חיסול סינוואר, שהוא יעד חשוב ומבורך, אינו מטרת המלחמה. גם לא ההרג וההרס בעזה. מטרת המלחמה היא למנוע 7 באוקטובר נוסף. מטרת המלחמה היא להבטיח שתושבי הנגב המערבי יוכלו לחזור לבתיהם, לשקם את יישוביהם ולחיות לבטח. כדי להשיג זאת, חובתנו למוטט את חמאס, כלומר שלא יהיה שלטון חמאס בעזה, שהזרוע הצבאית של חמאס תושמד או תגורש ושרצועת עזה תפורז. בלי שלושת אלה, יהיה זה ניצחון חמאס, ניצחון הטבח ומסר לכל העולם המוסלמי, שנמצאה הדרך להשמיד את ישראל. האסון שקרה לנו נבע מכוונות טובות וטהורות, בעיקר של נתניהו, לחסוך בחיי חיילינו. מהרצון הזה נבעה הקונספציה של התמכרות לשקט וקניית שקט בכל מחיר. הפסקת המלחמה בלי להשיג את יעדיה, נובעת מאותן כוונות טובות ומבוססת על אותה קונספציה. אבל לפני פחות משלושה חודשים למדנו שמחיר הדמים של הקונספציה גדול לאין שיעור. הטענה שנתניהו מאריך את המלחמה מטעמים פוליטיים, שגם אותה הזכירה בן דב במאמרה, היא השמצה משוללת יסוד. הרי אנו מכירים אותו כראש הממשלה מאז 1996, לטוב ולרע, ואין שמץ של תקדים המצדיק את ההשמצה. חששי, המבוסס על אותה היסטוריה, הוא שנתניהו יעצור את המלחמה ללא ניצחון, בין השאר מטעמים פוליטיים.

ומה שמפריע לי יותר מכל במאמר, הוא האזהרה מההתנגדות שתעורר המלחמה ו"יכולה ללבוש צורה של הפגנות נוסח 'ארבע אימהות', ואף להוביל לסרבנות." היא לא הטיפה לסרבנות. היא גם לא הצדיקה סרבנות. אבל היא החלה ליצור נורמליזציה למחשבה על סרבנות במלחמה הצודקת ביותר שניתן להעלות על הדעת.

יש ליצור דה-לגיטימציה ציבורית מוחלטת לסרבנות, והסכמה לאומית רחבה, שסרבנות אינה לגיטימית. אנו אומה במלחמה. למדנו בדרך הקשה שהברירה שלנו היא להילחם או להישחט. עד כדי כך לא הפנמנו את מה שקרה, שאנו שבים ומאיימים על עצמנו בסרבנות, שהיא מילה מכובסת לעריקה מההגנה על הבית? הסרבנות היא סרטן ממאיר, שיש לעקור אותו לחלוטין מחיינו.

קשה, קשה מאוד, לכולנו, לשמוע בכל בוקר את ה"הותר לפרסום". אני מרשה לעצמי להעריך, שלאנשים כמוני שיש להם ילדים במלחמה, זה קשה במיוחד. אי אפשר שלא להבין את הרצון לשים קץ להרג הזה. ולכן, איני חושד בכוונותיה הטהורות של בן דב, כפי שאיני מטיל ספק בכוונותיו הטובות של נתניהו בהתמכרות לשקט. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

[אהוד: אני לא הייתי מזלזל בדבריה של הגברת הזו. עובדה, היא הודיעה לי, לפני שנים, שאינני ראוי להיות מוזמן כסופר לפגישה באוניברסיטת חיפה, וכנראה צדקה: היא קיבלה את פרס ישראל, אני לא].

* חיץ – במשך השנים הושמעה עלילת ה"מצור" כביכול, שישראל הטילה על רצועת עזה. הפלשתינאים ועוזריהם באשר הם שם וכאן, כמו למשל ברח' שוקן, הפיצו את השקר.

כדי להטיל מצור, יש להקיף את הנצור מכל הכיוונים. עצם קיומו של גבול בין עזה למצרים כבר מפריך את טענת המצור. גם אילו ישראל היתה מתנתקת מעזה, ולא רק עוקרת את יישוביה תחת כותרת הכזב "התנתקות" וסוגרת את הגבול כמו עם מדינת אוייב – זה לא היה מצור. קל וחומר, כאשר מדי יום יצאו מישראל לעזה שיירות שיירות של מאות משאיות אספקה, כולל של חומרי בניין להקמת עיר הטרור התת-קרקעית; כאשר בכל יום אלפי עזתים עבדו בישראל; כאשר ישראל המשיכה לספק את החשמל לעזה. מצור...

גבול מצרים היה לגבול הברחת אמל"ח ותחמושת שבנה את מפלצת הטרור. המדינה שכרתה איתנו הסכם שלום, אפשרה להאכיל את החיה הנאצית שקמה בינינו. אחת המסקנות העיקריות מהמלחמה צריכה להיות קיומו של חיץ קבוע בין מצרים לרצועת עזה.

בנאומו המכונן של רבין, בדיון המדיני האחרון בכנסת ערב רציחתו, שבו הציג את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא נקב בשם גוש קטיף כגוש התיישבות שלא ניסוג ממנו ואף הביע תקווה שיקומו עוד כמותו גם ביהודה ושומרון. מדוע גוש קטיף היה חשוב כל כך בעיניו? הרי הוא דיבר תמיד על התיישבות ביטחונית. בניגוד לתוחמת הצפונית, בצפון הרצועה, גוש קטיף לא היווה שכבת מגן כלשהי על הנגב המערבי. אז מה חשיבותו?

חשיבותו היתה היותו חיץ בין רצועת עזה למצרים. לשם כך הוקם חבל ימית בצפון מערב סיני, ואחרי שנעקר בהסכם השלום עם מצרים, גוש קטיף היה החיץ החדש. עקירתו הייתה שגיאה חמורה מכל בחינה. אבל גם גוש קטיף לא היווה חיץ לכל אורך הגזרה. כדי לייצר חיץ כזה, יש להבטיח שליטת קבע ישראלית לאורך כל ציר פילדלפי מורחב. חובה להתעקש על כך.

ומי שחולם על מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67, יביא לרכבת הברחת אמל"ח מירדן למדינת הטרור, שבזמן שתבחר – תתקוף אותנו כך, שנתגעגע ל-7 באוקטובר. לכך התכוון רבין כאשר הציג בנאום הקווים האדומים שלו, את היותה של בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג (כלומר עד מערבה לכביש אלון) – ישראלית.

* כבלים על ידינו – האזנתי לראיון עומק עם אלוף (מיל') יצחק בריק. תמיד מעניין להאזין למי שחושב עצמאית ומעלה רעיונות מקוריים ואינו מדקלם את מסרי העדר. יש דברים שבהם אני מסכים איתו. למשל, הטמטום של "צבא קטן וחכם" והתובנה בהכרח בצבא גדול וחזק, כמובן גם חכם. כנ"ל לגבי החתירה לעצמאות חימושית (אלה מילים שלי) כלומר לחיזוק משמעותי של כלכלת המלחמה, שמשמעותה שחרור מהתלות בארה"ב.

אבל במקביל להכרח בחיזוק התעשיות הביטחוניות כדי להקטין את התלות, הוא מציע מסר הפוך, שלו אני מתנגד בכל ליבי – ברית הגנה עם ארה"ב. פירוש הדבר ויתור על העצמאות המדינית-ביטחונית של ישראל ועל הזכות של ישראל לקבל החלטות ביטחוניות ללא הסכמה אמריקאית, מתוך תובנה שארה"ב מחויבת לסייע לישראל במלחמה שמוסכמת איתה. פירוש הדבר ממש אובדן העצמאות של ישראל. ארה"ב של רייגן, שנחשב אחד הנשיאים הידידותיים, התנגדה בתוקף להפצצת הכור העיראקי. לא היינו יכולים לעשות זאת, אילו היתה ברית הגנה עם ארה"ב. איך היו נראים המזה"ת והעולם עם נשק גרעיני בידי סדאם חוסיין? הרי גם היום, כשאת ארה"ב מנהיג הנשיא – אולי הידידותי ביותר שהיה לנו, הוא מפריע לנו ומקשה עלינו להילחם, ושם כבלים על ידינו, ומצד שני מסייע לנו בתחמושת שאנו זקוקים לה ותלויים בה.

לכן, המסר צריך להיות חתירה לעצמאות חימושית ובטח לא להגדלת התלות בארה"ב. יתר על כן, הסקרים היום מספרים שבקרב הדור הצעיר בארה"ב יש רוב השולל את עצם זכות קיומה של ישראל. אם מצב זה לא ישתנה, בעוד שנים לא רבות ההשפעה של הגישה הזאת על הממשלים תהיה חזקה מאוד. בריק טוען שברית הגנה, על פי חוק, תחייב כל ממשל. ייתכן, אך זה יחייב אותו להתערב רק כאשר ישראל תותקף בפועל וגם אז, רק אם יהיה בטוח שישראל לא "גרמה לכך", בין השאר בכך שלא נסוגה לקווי 4.6.67. אני מתנגד בתוקף לברית הגנה עם ארה"ב.

אני גם לא מקבל את הטענה התבוסתנית שלו שאי אפשר להשיג את מטרות הלחימה, ויש להחליף אותה בהתקפות מחץ מבחוץ ולהשלים עם כך שחמאס יישאר חלק מן השלטון בעזה. אין לי ספק שאפשר להשיג את מטרות המלחמה, אבל לשם כך צריך אורך רוח וכן, נכונות לספוג אבדות (הוא דיבר על כך שלא נוכל לעמוד בקצב האבדות הזה בזמן שנדרש, על פי הרמטכ"ל, להשגת המטרה), כי האלטרנטיבה היא ניצחון הטבח ואובדן היכולת לתקומה של הנגב המערבי.

לכן, במכלול דבריו, אני מתנגד לתפיסה שלו.

* מלחמה בו זמנית בשתי חזיתות – ב-11 באוקטובר הציע שר הביטחון גלנט הצעה נועזת, מחוץ לקופסה. שעה שכל העולם יודע שישראל עומדת לתקוף את חמאס, יש לצאת למתקפת נגד מקדימה בלבנון, נגד חיזבאללה. התקפה כזו, בהפתעה, תכה קשות בחיזבאללה, בטרם הם יתקפו אותנו ויגרמו לנו לנזקים חמורים.

היה בהצעה הגיון רב, אך גם בעייתיות. משמעותה היתה המתנה במתקפה על חמאס, ואחרי הטבח בנגב המערבי, הציבור הישראלי לא יכול היה לקבל זאת, ובצדק. כאשר היתה לגיטימציה בינלאומית למתקפה ישראלית על חמאס, לא היה הגיוני למסמס זאת ולתקוף בלבנון ללא לגיטימציה. אבל מאז חלפו כמעט שלושה חודשים. עשרות אלפי תושבים ישראלים של יישובי הצפון היו לפליטים ולא רואים את הסוף. אם בתחילת המלחמה חיזבאללה תקף בעיקר מוצבי צה"ל ופה ושם הותקף יעד אזרחי וחיזבאללה לא לקח על כך אחריות, היום הפגיעות בבתי התושבים ביישובי קו העימות עצומות. הפגיעה ביישובים גדולה הרבה יותר מאשר במלחמת לבנון השנייה. היום לא מדובר במתקפת-נגד מקדימה. אנו כבר הותקפנו. הותקפנו קשה. ואנחנו חייבים להגיב בעוצמה אדירה. מוטב היה, אולי, להימנע ממלחמה בו זמנית בשתי החזיתות, אולם המלחמה בדרום נמשכת חודשים, ובו זמנית מתנהלת בלאו הכי מלחמה קשה בצפון. לא ייתכן שהמצב הנוכחי ימשך עוד שבועות וחודשים. הגיעה השעה לתקוף את חיזבאללה.

* פרס לתוקפן – העיתון א-שרק אל-אווסט מדווח: יועצו של ביידן, עמוס הוכשטיין, נערך להגיע ללבנון במחצית הראשונה של חודש ינואר בניסיון לחדש את מאמצי התיווך בין ישראל ללבנון בעניין סימון הגבול היבשתי. על פי הדלפות קודמות, מדובר בהסדר שכולל נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים שלה בהר דב. אין פרס גדול יותר לתוקפנות הטרוריסטית של חיזבאללה מנסיגה משטח ריבוני, מתוך פחד מהגברת תוקפנותם. יש לזכור, שישראל נסוגה בשנת 2000 מלבנון בהסכם עם האו"ם, שסימן את קו הגבול, וישראל כיבדה ללא עוררין את פסיקותיו, גם כאשר לא היו נוחות לה, כמו ויתור על שטחים חקלאיים של משגב עם ועוד. כל הסיפור של "חוות שבעא" בהר דב, הוא המצאה של חיזבאללה לאחר הנסיגה, כדי להצדיק את המשך תוקפנותם נגדנו. הר דב הוא שטח ריבוני של ישראל, על פי חוק הגולן שנחקק לפני 42 שנה. נסיגה מכל מ"ר ממנו מחייבת משאל עם, אלא אם כן יש רוב של 80 ח"כים לנסיגה.

* שרשרת הגבורה – רס"ן דביר דוד פימה, בן ה-32 מכפר יונה, סגן מפקד גדוד 198 בעוצבת "בני-אור" (460), זיהה פיר ממולכד ונשכב עליו, כדי להציל את חיי חייליו. הוא נהרג בהתפוצצות. בכך הוא מצטרף לשרשרת הגבורה, של נתן אלבז בשנות החמישים, רועי קליין במלחמת לבנון השנייה ומתן תורג'מן ב-7 באוקטובר, שקפצו על רימונים חיים ובמותם הצילו חיי חיילים רבים אחרים.

* נתונים מופרכים – רבות דובר על משבר המילואים לפני המלחמה ועל התגייסות השיא, של 150% למלחמה, שרובם עדין מגויסים, כמעט שלושה חודשים, ולא ידוע עד מתי. המשבר היה אמיתי, אין ספק. אם בדורי שירות המילואים היה נורמה מובנת מאליה, והנשירה מן המילואים החלה בערך סביב גיל שלושים, בדור הנוכחי השירות במילואים אינו מובן מאליו, עד כדי כך שבמידה רבה כל מילואימניק הוא מתנדב, למעשה, כי יכול היה בקלות לא לשרת.

אולם בהצגת המשבר, נקבו במספרים חסרי שחר לחלוטין. נאמר שרק אחוז אחד משרת במילואים. במלחמה התגייסו 300,000 מילואימניקים, לפחות לתקופת מילואים מסוימת, בחזית ובעורף. אגב, גם הרבה מאוד מילואימניקיות. אם רק אחוז אחד משרת במילואים, הרי פוטנציאל המילואים הוא של 30 מיליון איש... ואת הפער הזה גם הנתון של 150% גיוס רחוק מלהסביר.

מאיפה הקריצו את הנתון המופרך הזה?

* שבחי העמימות – ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, חולל שינוי (זמני מדי, לדאבוננו) במדיניות ישראל כלפי איראן. לא עוד הקזת דם מול שליחיה, תוך מתן חסינות לאיראן עצמה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהפצצת מפעל ענק לייצור כטב"מים במערב איראן. זו מדיניות מבורכת, שינוי דרמטי לעומת המדיניות שקדמה לה. אולם חלק מן המדיניות היה עמימות. איך אני יודע שהעמימות היתה חלק מן המדיניות? עובדה, ישראל לא לקחה אחריות על התקיפה.

יש היגיון רב בעמימות. היא מאפשרת לא לדחוק את האוייב לפינה ומקלה עליו להימנע מתגובה. יש יתרונות גם בהסרת העמימות – אמירה ברורה ומרתיעה ומסר לעולם, על סירובנו להמשיך לגלם את התפקיד שאיראן ביימה אותנו לתוכו. אך בנט, כראש הממשלה החליט על עמימות. אפשר כמובן לשנות את ההחלטה, אך מי שמוסמך לשנות אותה הוא מי שהחליט עליה. ומי שהחליט עליה היה הקבינט, היה ראש הממשלה. לא בנט האיש, אלא ראש ממשלת ישראל. רק הממשלה הקיימת מוסמכת לשנות זאת. בנט נהג בחוסר אחריות כאשר על דעת עצמו לקח אחריות, במאמר לעיתונות הזרה, על התקיפה. אני מעריך מאוד את בנט. הוא היה ראש ממשלה מצוין. אשמח אם ישוב לראשות הממשלה. אבל במקרה הזה הוא כשל.

* הכל פה נשאר אותו הדבר – במערכון מדויק ב"ארץ נהדרת", מילואימניק הגיע הביתה אחרי שישים יום של לחימה, כתף אל כתף עם אנשים מכל חלקי החברה, ובהם איבד חברים מכל חלקי החברה, ובבית הוא מצא את ה-6 באוקטובר – אותה שנאה, אותו פילוג, אותו ריב. הוא שר פרפרזה על השיר "כמה טוב שבאת הביתה" והפסוק העצוב, הקשה, הוא "הכול פה נשאר אותו הדבר." הוא קם וחזר "להתרענן" עוד שישים יום במילואים.

מערכון מבריק שמיטיב לתאר את המצב הישראלי. לעומת אחדות השורות בחזית, בעקבות אסון 7 באוקטובר, בעורף יש מי שעושים הכול כדי להחזיר אותנו לתהומות השנאה והרעל. והם אינם בצד אחד של המתרס. מצד אחד, נתניהו שמוביל קמפיין הסתה נגד צה"ל ומפקדיו וכוחות הביטחון בעיצומה של מלחמה, כדי להעביר את משא האחריות אליהם. מצד שני, יש מי שמנסים להתניע בעיצומה של מלחמה את המחאה, על גילוייה הקיצוניים ביותר. ככל הידוע לי, בין מנהיגי המחאה יש מגוון דעות בנושא. אך הקיצונים ביותר, מבעירי האסמים, הם הלשעברים ברק, אולמרט (שפרסם שבוע שני ברציפות מאמר ב"הארץ" המטיף לכניעה לחמאס) וחלוץ. בחוסר אחריות לאומית קיצונית הם מחרחרים מלחמת אחים. דן חלוץ יוצא בהצהרות תבוסתניות,  שעל פיהן אי אפשר לנצח במלחמה כי כבר הפסדנו בה ותמונת הניצחון תהיה הדחת נתניהו. למעשה הוא מצהיר שהאוייב אינו חמאס אלא נתניהו. כלומר, אם נתניהו יודח וחמאס יישאר ויבנה את 7 באוקטובר הבא, זה יהיה ניצחון. אם חמאס ימוטט ונתניהו יישאר בתפקידו, זו תהיה תבוסה. האיש מטורף. פשוט מטורף. כוחות צנטריפוגליים רבי עוצמה, כמו ראש הממשלה הנוכחי ותמונת הראי שלו – הלשעברים הנ"ל, ממוטטים את החברה. ומי יבטא את הרוב הגדול שרוצה להציג אלטרנטיבה של אחדות לאומית ואחריות לאומית? נשיא המדינה נשא נאום מצוין, אך הם מצפצפים עליו. חייבת להיות התארגנות ציבורית שתבטא את הרוב הגדול, ולא תפקיר את הזירה לקיצונים. אני שותף למיספר יוזמות בנדון.

* התיישבות מעורבת – המשימה הלאומית מיספר 1 אחרי הניצחון במלחמה, היא תקומת הנגב המערבי והגליל. תקומה אמרתי, ולא שיקום, כי אין די בשיקום הקיים. את היישובים יש להגדיל ולהרחיב ויש להקים התיישבות חדשה באותם אזורים ובהמשך – לאורך כל גבולותיה של ישראל. משימה כזו, אם תובל בידי הנהגה ציונית אמיתית, עשויה לרומם את רוח העם ולגבשו סביב מטרה משותפת ולהוות אתגר הגשמה גם ליהדות הגולה.

אחד המאפיינים החשובים של ההתיישבות הציונות לתולדותיה, היא היות היישובים בית היוצר למיזמים החברתיים החשובים והיפים ביותר שהצמיחה הציונות – הקבוצה והקיבוץ, מושב העובדים, המושב השיתופי, היישוב הקהילתי. סביר להניח שתנופת התיישבות ציונית מחודשת תצמיח יוזמות חברתיות חדשות, שתדענה לתת מענה לצרכי הזמן והמקום.

האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית היום הוא הקיטוב והקרע בין חילונים ודתיים. ב-7 באוקטובר ובמלחמה בעזה אנו נוכחים ומוכיחים את היותנו עם אחד ואת הערך היהודי העליון של כל ישראל ערבין זה בזה. מנגד, בעורף יש מי שמנסים בכל כוחם להמשיך בשיח הקיטוב, השנאה וההסתה. האתגר הגדול של החברה הישראלית היא לשמר את רוח האחדות והרעות ולדכא את רוח הרעל והשנאה. התשובה ההתיישבותית לאתגר הזה, היא יישובים משותפים לחילונים ודתיים. זה עשוי להיות הדגל המרכזי של ההתיישבות הציונית. אני חבר במנהלת היישוב רמ"ט בגולן, יישוב חדש משותף של חילונים ודתיים, ונפעם מן היופי שבחיבור, שאינו חף מקשיים ואתגרים. אם יקומו עשרות יישובים משותפים, עם גנים משותפים ובתי ספר משותפים, יהיה זה הניצחון הגדול ביותר של הציונות במאה ה-21.

* גאים בטובי הבנים – לאחר נאום הבלע והבורות של הרב ש"ך נגד הקיבוצים (1990) התגובה המיידית של התנועה הקיבוצית, של תנועת העבודה וגם של אישים בליכוד כמו אריק שרון, הייתה העלאה על נס את תרומת הקיבוצים לביטחון ובעיקר את בתי העלמין בקיבוצים והעובדה שמספר הנופלים בקיבוצים גבוה לאין שיעור מחלקם באוכלוסייה. אז זה די חרה לי. האם כל מה שיש לנו להציע, שאלתי, הוא את חלקנו בצבא? לא את הערכים הנעלים שאנו מגשימים באורח חיינו. אבל האמת היא שגם אני השתמשתי לא פעם, בטיעון הזה, בעיקר מול התפרצויות ההסתה והשנאה של בני עוולה על "הקיבוציניקים הפריבילגים". הזכרתי שהפריבילגיה העיקרית שלנו היא "לפקודה תמיד אנחנו" והיותנו חוד החנית בצה"ל, מה שבא לידי ביטוי בחלקנו בשכול. גם במלחמה הנוכחית, נפלו בני קיבוצים רבים מאוד (ואיני מדבר על הטבח בקיבוצי הנגב המערבי, אלא על התמרון בעזה והקרבות בגבול לבנון).

מתוך כך, אין חלקי עם המבקרים את אנשי הציונות הדתית שמציינים את חלקם הגבוה בקרב הנופלים, הרבה יותר מחלקם באוכלוסייה, כמעט 50% מהנופלים. יש בכך גאוות יחידה; חברה הגאה בטובי בניה שחירפו את נפשם בגבורה על הגנת המולדת והעם. ויש כאן, בהחלט, תגובה על שנים של הסתה ושנאה כלפיהם, בדומה להסתה נגד הקיבוצים. אני מצדיע לציונות הדתית.

* סנוניות של ציוניזציה – כמה אלפי חרדים התגייסו לצה"ל במהלך המלחמה. הם עשו טירונות מקוצרת (שלב ב') וישובצו לתפקידים שונים במילואים. ברשתות רצה תמונה של חייל שחזר הביתה לחופשה מן המלחמה, ושכניו החרדים רקדו סביבו בהתלהבות והריעו לו. בתמונה אחרת נראו חתן וכלה חרדים מתעטפים בדגל הלאום ובחתונה הקהל שר את "התקווה".

הרב שי פירון סיפר איך לפני 35 היה עד/מעורב לקטטה בבית חולים, בשל סירובו של גבאי חרדי לקיים את התפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה"ל, ומאז נדר לא להתפלל כשליח ציבור במקום שאין נושאים בו את התפילה הזאת. באחת השבתות האחרונות שהה במלון, והלך לבית הכנסת שרובו המה מתפללים חרדים. ביקשו ממנו להתפלל בציבור והוא סירב וסיפר על הנדר. נאמר לו שהוא מוזמן להתפלל לשלום והמדינה וחיילי צה"ל. והקהל החרדי, לראשונה בחייו, השתתף בדבקות בתפילה הזאת ובהתרגשות. ולפתע, כשהחתן שלו הגיע עם מדים ונשק, הקהל החרדי נעמד והריע לו. האם אלו סנוניות לאביב חרדי, או גל חולף? איני יודע. אני יודע שאלה דברים שקשה היה להאמין לפני שלושה חודשים שהם יקרו. זו לא דרכם של רבני המגזר החרדי ולא של עסקניהם. יש לקוות שהציבור יעבור תהליך ציוניזציה ששיאו יהיה גיוס מלא לצה"ל. ומן הראוי שנעודד את התופעות הללו.

* מי בעל הבית – בהסכם הקואליציוני שחתם נתניהו עם המחנה הממלכתי, הוא התחייב שכהונת מפכ"ל המשטרה ונציבת השב"ס תוארך. ראש הכנופייה יודע זאת, כמובן. ההתפרעות שלו נועדה להבהיר לנתניהו מיהו בעל הבית. זהו מבחן מנהיגות לנתניהו. האם הוא ייתן שוב לזנב לכשכש בו, או יגלה מנהיגות וידיח את ראש הכנופייה. הרי הוא יודע שראש הכנופייה אינו כשיר להיות שר, לא כל שכן שר בתפקיד ביטחוני רגיש, ובוודאי בזמן מלחמה.

על גנץ היה להבהיר שאם לא תוארך הכהונה של פרי, המחנה הממלכתי יפרוש מן הקואליציה. על לפיד וליברמן היה להבהיר, שאם ראש הכנופייה יפוטר, הם ייכנסו מיד לממשלה.

אבל גנץ מצמץ ראשון, נתניהו מצמץ שני וראש הכנופייה הוכיח מי בעל הבית. חרפה לאומית.

* חתן הדמים – כשנער הזוועות, עוזרו של ראש הכנופייה, חנמאל דורפמן, התחתן, חבריו הכהניסטים רקדו באקסטזה של שנאה סביב תמונתו של התינוק בן השנה וחצי עלי דוואבשה, שחברם בן אוליאל שרף אותו ואת הוריו למוות, ודקרו את התמונה שוב ושוב. חתונת הדמים הייתה חתונתו של הטינופת. ריקוד הדמים הזה היה לנגד עיניו של מנהיגם, ראש הכנופייה.

דורפמן, חתן הדמים, הוא חתנו של ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין, חברו ושותפו הקרוב של ראש הכנופייה. מה הפלא שהוא עוזרו של הבנדיט והאיש החזק בסביבתו?

מיותר לציין, שנער הזוועות לא שירת יום אחד בצה"ל. כשהוא ניסה לחדור לבור, לישיבת הקבינט, לא אושר כניסתו. במחאה, ראש הכנופייה עזב את המקום. אשרי מי שלא אישר לחתן הדמים את הכניסה. הוא גם מנע את כניסתו וגם גרם לכך שלפחות ישיבה אחת תהיה נקייה מנוכחותו המזיקה של ראש הכנופייה.

* דוקטור מוות – אני ממליץ בחום על הסדרה של "כאן 11" "אויבים". השבוע הוקדש הפרק לד"ר פתחי שקאקי, מייסד ארגון הטרור הרצחני "הג'יהאד האסלאמי", שחוסל בידי המוסד בפקודת רבין ב-1995. מזוויע בעיניי במיוחד השילוב של רופא ורוצח, רופא ומחבל. תפקידו של רופא להציל חיי אדם. איך אדם שבחר במקצוע הרפואה ונשבע את שבועת היפוקרטס הופך לרב מרצחים, שמקפד חיי גברים, נשים וטף בפיגועי תופת המוניים? איך?

והוא לא היחיד. גם את ארגון הטרור הרצחני "החזית העממית לשחרור פלשתין" הקים רופא – ד"ר ג'ורג' חבש. לכאורה, ניגוד גדול בין השניים. שקאקי הוא קנאי מוסלמי פונדמנטליסט. חבש הוא נוצרי חילוני, מרקסיסט. אך המשותף בין השניים רב מן המפריד. שניהם רופאים רוצחים, ארכי טרוריסטים, רוצחי המונים. שניהם לאומנים אנטישמים. שניהם שוללים כל זכות לקיום יהודי בארץ ישראל. שניהם מאמינים שבטרור ורצח ישמידו את ישראל. וכפי ששקאקי, לצד הלאומנות הפלשתינאית שלו, ראה עצמו חלק מאינטרנציונל האסלאם הרדיקלי, מאיראן החומייניסטית עד האחים המוסלמים במצרים, כך חבש, לצד הלאומנות הפלשתינאית, ראה עצמו חלק מאינטרנציונל הטרור השמאלני, כמו הכוכב האדום היפאני, באדר מיינהוף הגרמני ועוד, והוא רתם אותם לפיגועי טרור נגד ישראל. גם ד"ר ודיע חדאד, שותפו של חבש להקמת החזית העממית ומי שהקים פלג קיצוני יותר בתוכו, וחוסל בידי המוסד היה רופא רוצח. כך גם השייח ד"ר רנתיסי, ממנהיגי חמאס, רופא רוצח שחוסל בידי צה"ל באינתיפאדה השנייה. גם ד"ר מחמוד א-זהאר ממנהיגי ארגון הטרור הנאצי חמאס הוא רופא רוצח. קרדיולוג חסר לב. ויש גם רופא רוצח ישראלי, למרבה החרפה. ד"ר ברוך גולדשטיין, המחבל, רוצח ההמונים. גם הוא שייך לאותה חבורה של רופאים רוצחים. אבי הז'אנר הוא ד"ר מנגלה.

* פסיקה חסרת אחריות – אני מקווה ומייחל שההדלפה שהגיעה לידיו של עמית סגל, על פיה בג"ץ הכריע ברוב של קול אחד לבטל את חוק עילת הסבירות, אינה נכונה. אמנם אני מתנגד לחוק ורואה בו פתח לשחיתות, אך לבטח אין זה המקרה הקיצוני שיצדיק את נשק יום הדין של התערבות שיפוטית בחוק יסוד. בוודאי שהתערבות בחוק יסוד אינה יכולה להיעשות על חודו של קול. כלומר, כשהנשיאה היוצאת והשופטים התומכים בביטול ראו שאין רוב מוצק לעמדתם, של לפחות 2/3 ולדעתי אף יותר מכך, היה עליהם לבטל את עמדתם בפני עמדת המיעוט הגדול ולהחליט לא להתערב בחקיקה. ניתן היה לצפות משופטי בית המשפט לגלות אחריות חברתית ולאומית, בוודאי בשעת מלחמה, ולא להיסחף אחרי חוסר האחריות הלאומית של הממשלה וגרורתה – הכנסת. חבל מאוד שהם מוסיפים שמן למדורה. כאמור, אני מקווה מאוד שההדלפה תתברר כשגויה.

* חוק-יסוד-חקיקה בהסכמה – במשך שנים מתחתי ביקורת על המישפוט בישראל ועל האקטיביזם השיפוטי המוגזם. כבר משנות ה-90, הרבה לפני שהנושא היה בון-טון. הזדהיתי עם דברי ביקורת שמתחו על האקטיביזם אישים כמו רות גביזון, פרופ' אבינרי, אמנון רובינשטיין, בן דרור ימיני ואחרים. זאת, לצד כבוד והערכה עצומים לשופטי ישראל. אין סתירה בין השניים.

כאשר צפיתי בנאום האימים של לוין, בארבעה בינואר אשתקד, שבו הטיל את פצצת המהפכה המשטרית, חשכו עיניי. הניסיון שלו להשתלטות הממשלה על מערכת המשפט וניטרולה, היה איום על הדמוקרטיה. כפי שכתבתי במאמרים רבים באותה תקופה, לוין ניסה לטפל בכאב ראש באמצעות עריפת הראש. אבל כאב הראש הוא אמיתי. לא סתם כאב ראש – מיגרנה. חובה היתה לסכל את המהפכה המשטרית, אך בשום אופן לא להשאיר את המצב הקיים. חלק מהביקורת של מחוללי המהפכה על מערכת המשפט היתה מוצדקת, גם אם הפתרונות שלהם מסוכנים. לכן, כמו רבים וטובים, קראתי לרפורמה בהסכמה רחבה. רפורמה בהסכמה רחבה היא בהכרח רפורמה, כי יש ויש מה לתקן. אם בית המשפט העליון ינהג בחוסר אחריות ויתערב בחוק יסוד ועוד על חודו של קול, יהיה זה האבא של האקטיביזם השיפוטי, שהמיט עלינו את המהפכה המשטרית. תהיה זו אספקת תחמושת אסטרטגית למשמרות המהפכה המשטרית.

על הצדדים להימנע מצעדים חד-צדדיים – הן חקיקה חד-צדדית והן פסיקה משפטית חד-צדדית. בכנסת הבאה, שצריכה להיבחר בבחירות מוקדמות כבר ב-2024, יש לחוקק בהידברות, רפורמה בהסכמה רחבה. בסיסה – קבלה בהסכמה רחבה של חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון. בחוק יוגדר באיזה מקרים בג"ץ יכול להתערב בחקיקה ובאילו אין הוא רשאי להתערב, באיזה רוב הוא רשאי לבטל חקיקה ובאיזה רוב הכנסת יכולה להתגבר על פסילה (בעיניי, לפחות 75 ח"כים). בחוק יוגדר מה ניתן לחוקק כחוק יסוד ובאיזה רוב יתקבלו מעתה חוקי יסוד, ובאילו נושאים יכול בג"ץ להתערב בחוק יסוד ובאיזה רוב (לפחות 80% ולבטח לו על חודו של קול). בג"ץ לא יבטל חוקים, לא כל שכן חוקי יסוד, כיוון שהם רעים בעיניו והשופטים מתנגדים לו. בג"ץ יוכל לבטל חוק יסוד רק במקרה של פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח ובזכויות המיעוט. לדוגמה, חקיקה שתבטל את זכות הבחירה של מתנחלים או של ערבים.

ברור שביטול עילת הסבירות, חוק גרוע שאני מתנגד לו מאוד, אינו מתקרב לעילה כזאת. לכן, אף שטרם חוקק חוק יסוד חקיקה, מן הראוי שבג"ץ ינהג באחריות ולא יתערב בחוק.

* שיג ושיח – הדיון הציבורי המתעורר מחדש על פסיקת בג"ץ בנושא עילת הסבירות נובע מהדלפה. עוד אין פסק דין. גם אם ההדלפה מדויקת, נאמר בה שהשלב שאליו הגיע התהליך, הוא שכל שופט כתב את הטיוטה לפסק דינו והוא נשלח לעיון והערות של כלל השופטים. האם סתם החומר נשלח לכל השופטים, כדי לספק את סקרנותם? סביר להניח שהשלב הנוכחי הוא של שיג ושיח בין השופטים. אולי בניסיון לגבש הסכמה, להגיע לפשרה. אולי הרוב שבעד פסילה או אפילו אחד ממנו, יראה בעצם ה-8:7, על חודו של קול, סיבה לא ללכת על צעד דרסטי כל כך ויימלך בדעתו? אני מקווה מאוד, שאחרי שכל אחד כתב את דעתו, הם יגבשו בצוותא החלטה אחראית יותר. למשל, להסביר מהי הבעייתיות של החוק (סביר להניח שגם השופטים שידחו את העתירה מתנגדים לחוק עצמו) ולהחזיר אותו לכנסת על מנת שבתוך שנתיים תחוקק חוק אחר, אחראי. אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה. בנינו נלחמים על קיומה של המדינה. מדי יום אנו שומעים על עוד הרוגים. על כל הגורמים, בוודאי בית המשפט העליון, להתעלות מעל מציאות 6 באוקטובר, ולנהוג באחריות. פסילת חוק יסוד, גרוע ככל שיהיה, וזהו חוק גרוע מאוד, תהיה צעד חסר אחריות.

* אגדת השיבוט – אם אכן פסיקת בג"ץ בנושא עילת הסבירות תתקבל ברוב 8:7, ועוד יותר מכך – לאחר פרישת חיות, התוצאה היא הפוכה, זוהי הוכחה עד כמה שקרית הטענה על השופטים ה"משובטים", שכולם עשויים מעור אחד, כולם חושבים אותו דבר ושאר ההבלים. אגב, המקרה שבו הפסיקה הייתה 11:0 היתה דווקא פסיקה בעד נתניהו.

* אילו נתניהו היה מנהיג לאומי – אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, הוא היה נוקט יוזמה שתוציא את הרוח ממפרשי פסיקת בג"ץ ומייתר אותה. הוא היה מודיע שאנו כעת במלחמה על עצם קיומנו, שזו שעת אחדות, ושהוא מודע לכך שהחקיקה של חוק עילת הסבירות יצרה פילוג עמוק בעם, וששינויים מרחיקי לכת כאלה צריכים להתקבל בהסכמה רחבה. לכן, הוא מוביל מהלך בזק של ביטול החקיקה, למען אחדות העם. אילו נתניהו היה מנהיג לאומי.

* אין טענות כלפי מפרסם ההדלפה – לפני בחירות 2019, הייתי פעיל מרכזי בתל"ם, שרצה לבחירות במסגרת כחול לבן. ההסכמות בין מרכיבי כחול לבן כללו את בקעת הירדן כחלק ממדינת ישראל בכל הסדר שלום. ביום אחד התבטאה יעל גרמן מיש עתיד, בעד נסיגה מבקעת הירדן. דבריה הסעירו, לפחות אותנו, חברי תל"ם. בקבוצת הווטסאפ של הנהגת תל"ם נמתחה עליה ביקורת חריפה. אחד החברים שאל: "מה עושים עם גרמן?" ואני הגבתי: "כמה עולה משתיק קול?"

לא חלפו חמש דקות, ועמית סגל צייץ: "בקבוצת הווטסאפ הפנימית של הנהגת תל"ם אמר אורי הייטנר שצריך משתיק קול בשביל יעל גרמן." אם איני טועה, הוא גם הציג את תצלום המסך. אמנם איני בטוויטר, אך מיד הופצצתי בהודעות על כך. הייתי במבוכה קשה. מה שמתאים כבדיחה בקבוצת ווטסאפ פנימית סגורה, יובן אחרת לגמרי מחוצה לה. דבריי הזיקו לכחול לבן, לתל"ם ולי עצמי. מיד שלחתי לגרמן מייל התנצלות. התקשרתי לבוגי יעלון והתנצלתי ושיתפתי אותו במכתבי לגרמן. נאלצתי לשמוע ברדיו שבוגי קיים איתי "שיחת נזיפה" (הנזיפה היחידה בשיחה היתה שלי – בעצמי). יועז הנדל עלה לראיון בגל"צ והתנער מהדברים. לא נעים.

לצד המבוכה, האירוע עורר בי כעס. קודם כל על עצמי, על חוסר שיקול הדעת שגיליתי. אח"כ על אותו מדליף, שמעל באמון והוציא לעיתונות דברים מתוך קבוצה סגורה. עד היום איני יודע מי הוא (אם כי יש לי חשד). וגם על יעל גרמן שדיברה בעד נסיגה מהבקעה. על מי לא היה לי שמץ של כעס? על עמית סגל. אילו הייתי במקומו, והיה מגיע אליי מידע פנימי עסיסי מתכתובת פנימית של מפלגה, הייתי נוהג בדיוק כמותו.

כמובן שאיני משווה אותה סערה בכפית מים, שכמו אותו קיקיון מתה כפי שנולדה ולמחרת כבר נשכחה, לבין ההדלפה הסנסציונית על הפסיקה המסתמנת של בג"ץ. אבל נזכרתי בפרשה הזאת, בעקבות הדיבורים על עמית סגל "השופר של נתניהו," "השופר של המהפכה המשטרית," שקיבל את ההדלפה ופירסם אותה. מי שהדליף עשה מעשה חמור ביותר. עמית סגל מילא את שליחותו לחברה כעיתונאי. עמית סגל הוא עיתונאי מצוין, אחד העיתונאים הטובים והמקצועיים בארץ. הוא זוכה להערכה רבה בקרב העיתונאים, כולל אנשי השמאל שבהם. עמית סגל שופר?! קשקוש. יש לנתניהו שופרות כמו ברדוגו וריקלין. איפה הם ואיפה עמית סגל? הוא אינו שופר של איש, בוודאי לא של נתניהו. הוא ביקורתי מאוד כלפי נתניהו. לא בכדי, נתניהו, באמצעות הילדז שלו, רודף אותו ומסית נגדו כבר שנים. תעשיית השקרים וההסתה סימנה מזמן את סגל כאחד מאויבי הכת. סגל עצמו חסם את הילדז. סגל גם ממש לא שופר של המהפכה המשטרית. גם עליה הוא מתח ביקורת חריפה, בעיקר על נוקשותו של לוין וקיצוניותו של רוטמן והטיף לפשרה והסכמה רחבה. אבל יש מי שבעיניהם מי שאינו שונא נתניהו אוטומטי כמותם הוא ביביסט. כן, גם אותי, למרות כל הביקורת שאני מותח על נתניהו, מכנים "ביביסט" בכל פעם שאני כותב בשבחו (לצערי, הוא מספק הזדמנויות כאלו לעתים נדירות ביותר) או מבקר את מתנגדיו. אותם אנשים מעידים בעיקר על עצמם: קנאים פנאטים.

* ביטול בידי הכנסת – תת-התפקוד של משרדי הממשלה במלחמה הוא תוצאה ישירה של תרבות המינויים הביביסטית; מינויים עסקניים ללא כל קשר לכישורים, של מקורבים לקבלני קולות בפריימריז המושחתים של מפלגת פולחן האישיות. ביטול עילת הסבירות, נועד למנוע את הביקורת השיפוטית על פעולות הממשלה, ובעיקר בתחום המינויים. אין דמוקרטיה בעולם שאין בה עילת סבירות. זהו חוק נתעב ובזוי. ואף על פי כן, אני נגד ביטולו בידי בג"ץ. אני בעד ביטולו בידי כנסת אחראית ונורמטיבית שתיבחר, כך אני מקווה, עוד בשנת 2024.

* הביביריון הצליח לשבור אותה – במשך שנה עמדה מנהלת רשות החברות מיכל רוזנבוים כצוק איתן מול ניסיונותיו הנואלים של השר הביביריון גס הרוח אמסלם, שר הג'ובים, לשבור אותה. הוא ראה בה סכר בפני שיטפון המינויים המושחתים של מקורבים ומקורבי מקורבים לקבלני קולות בפריימריז של הליכוד, ועשה הכול כדי להדיח אותה או לגרום לה להתפטר. גם בשעת מלחמה קשה, כאשר בנינו מחרפים את נפשם בהגנה על המולדת ועל אזרחי ישראל, הביביריון הזה עסק במפעל חייו – השתלטות על השירות הציבורי, הריסתו והפיכתו למפעל ג'ובים פוליטיים לא מקצועיים. וזה בא מצד מפלגה שמייסדה היה נושא הדגל של הסיביל סרוונס. אבל תעשיית השקרים וההסתה יצרה את תאוריית הקונספירציה הנתעבת וההזויה על "מדינת העומק" המומצאת, ושבעטיה "אתה מצביע לימין ומקבל שמאל" בלה בלה בלה, והיא אשמה בכל הכישלונות בעוד כל ההצלחות הן למרות אותה מדינת עומק שמנסה להכשיל. הביביריון אמסלם הוא קבלן הביצוע של מיטוט השירות הציבורי. מיכל רוזנבוים עמדה מולו כמו צוק איתן, אבל למרבה הצער אחרי שנה היא נשברה. היא הודיעה היום על התפטרותה. ואלה חדשות רעות מאוד לעם ישראל באמצע המלחמה.

במלחמה ראינו את תת התפקוד של הממשלה בניהול הצדדים האזרחיים של הממשלה, פרי הרמה הנמוכה של המינויים הפוליטיים הבכירים בידי ממשלת על-מלא העלובה בהמשך לשנות השלטון הביביסטי. במקום להפיק את הלקח ולהבין את ההכרח בשיקום השירות הציבורי – בעיצומה של המלחמה בחמאס, הביביריון המשיך בכל העוז את המלחמה נגד השירות הציבורי, בלי הפוגות, בלי מסדרונות הומניטריים, והוא ניצח. הוא הצליח לשבור את רוזנבוים.

זה לא ניצחון על רוזנבוים אלא על מדינת ישראל.

* סתימת פיות הזולת – חכ"שית זהבה גלאון נהגה באומץ וביושרה, כאשר לצד שלי יחימוביץ' התנגדה ל"חוק ישראל היום", חוק אנטי דמוקרטי לסתימת פיות. והנה, כעת, כאשר היא לשעברית, ומתקשה להיגמל מהחשיפה התקשורתית, מכון "זולת" בראשותה פועל לסתימת פיות ערוץ 14. אני סולד מערוץ התעמולה 14, אך נאמנים עליי הדברים המיוחסים לוולטר (ויש מחלוקת אם הוא אבי המימרה): "איני מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אגן עד המוות על זכותך להגיד זאת." חבל שארגון, הנושא את השם המחייב "זולת", פועל לסתימת פיות הזולת.

* 61 – להיות בן 61 זה להיות קרוב יותר לגיל שבעים מאשר לגיל חמישים, לגיל שמונים מלגיל ארבעים, לגיל תשעים מלגיל שלושים, לגיל מאה מלגיל עשרים.

... ואני בכלל מרגיש בן עשרים.

* השלב הבא בהתפתחותי – בגיל 59 חזרתי לעסוק בחקלאות, בעבודה פיזית קשה. בגיל 61 חזרתי לשירות צבאי כחייל קרבי. מה יהיה השלב הבא? האם בגיל 63 אחזור ואצטרף לתנועת הנוער? האמת היא, שמעולם לא עזבתי אותה.

* ביד הלשון: השרון – השרון הוא חבל הארץ במישור החוף התיכון, בין נחל אלכסנדר בצפון לנהר הירקון בדרום, בין הים במערב והרי השומרון במזרח. במשך מאות שנים חלקים נרחבים של השרון היו מכוסים ביער אלונים גדול. בתחילת המאה העשרים השלטון הטורקי כרת את היערות כדי לשמש לדלק לקטרי הרכבות.כנראה שמקור השם שרון קשור ליער האלונים. המילה יער בחורית עתיקה היא שרנה, ועל פי אחת הגרסאות, משם נגזרה המילה שרון. היוונים קראו לאזור דרימוס, שפירושו – יער אלונים.

אורי הייטנר