במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2010

5.10.10. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. הייתי אמור להשתתף עם יגאל אלחנני בטקס חנוכת שלט לזיכרו של שמחה לוסטיג בבורסת היהלומים, אולם מאחר שההזמנה התאחרה, ויצחק הרגיש לא טוב לפני שבוע ולא בא, החלטתי שחשוב יותר לשבת איתו. הוא נראה מאושש אם כי לדבריו יש לו שעות נוראות לפנות ערב ולפנות בוקר. דיברתי איתו קצת על העיזבון שלו. יש לו צרור של "נגיעות" לפרסום אחרי מותו אך הוא מסרב לתיתן כבר עכשיו כדי שיהיה אפשר לנקד אותן ושהוא יעבור עליהן. מילא. הוא מזלזל בהצעה שלי לתת בבוא היום דברים שלו במכתב העיתי כדי שלא ישכחו אותו, ומשוכנע כי ספריו שיצאו לאור מחדש יפעלו זאת.

12.10.10. פגישה לפני-הצהריים עם אורפז ב"שיין". יש לו צרות עם הדירה בירושלים. הדיירת רוצה להעביר אותה למישהו אחר אך עליו לסיים קודם את החוזה עימה והוא חושש מהשתלטות על הדירה. כבר אין לו כוח לנסוע לירושלים לטפל בכך.

אני מראה לו את הצילום של מערכת "על המשמר" עם דדו ערב מלחמת יום כיפור, ואת הרשימה של ישראל זמיר. לא, הוא, אורפז, לא היה שם.

קשה לו מאוד. מתעורר מוקדם בבוקר. רגליו בקושי נושאות אותו. לוקח לו זמן לעבור ממצב של ישיבה לעמידה. הוא אמור להיות כבר כבן תשעים.

הוא מספר על תלאותיו בתור איש זקן שמנסה לשמור על כבודו. חדל להשתמש באוטובוס כי נראה לו שהנהג והנוסעים ממש עצבניים כאשר הוא יורד לאיטו מן האוטובוס. הוא נהג לאכול במסעדה באבן גבירול שגם עומרי שרון נוהג לשבת בה, דומני שזו מסעדת ארז על המדרכה. אבל הוא שם לב שהיושבים שם הם חבורות-חבורות. ואילו אליו כמעט שאין שמים לב. לא מנקים את השולחן. מפנים את הקפה בטרם גמר. כאילו מחכים שיסתלק. לא שאלתי אותו אם הוא מוציא שם את שיניו התותבות לפני הארוחה, כי ייתכן שזה מה שמפריע לסביבה.

סיפר שגם נהג מונית וגם קופאית בסופר הערימו עליו וכאשר נתן שטר של מאה החזירו לו עודף מחמישים ועשו עצמם כנעלבים כאשר העיר להם על כך.

למזלי אני לא חש עדיין "זקן" במובן הזה. אם לעיתים רחוקות מאוד מישהו מפנה לי מקום באוטובוס אני ממש מופע ומסרב. אך האמת שלעיתים רחוקות אני נוסע באוטובוס. דווקא בקפה על חוף גורדון מתייחסים אליי יפה מאוד ונעים לשבת שם. גם ב"שיין" היחס נהדר, למרות ששנינו הכי מבוגרים מבין היושבים בקפה.

26.10.10. לפני הצהריים ב"שיין" עם אורפז. בין השאר הוא מספר סיפור מרתק. בשלהי 1939 או כבר בתחילת 1940, הוא כבר עזב את ההכשרה של קיבוץ שמיר וגר בתל-אביב ועבד בצבא הבריטי בתור נהג על מכונית שברולט חדשה שלו. וכיצד הגיעה המכונית לידיו? היה לו ולאחיו דוד בארה"ב, אשר לאחר מות הסב עסק בחלוקת הירושה והחליט כי סכום מסויים מגיע ליצחק ולאחיו מנדל. חשב שהכי טוב לשלוח להם מכונית, שיוכלו להתפרנס ממנה. כנראה בתור מונית. המכונית הגיעה חדשה לנמל חיפה, ממש הורידו ממנה את העטיפות. באותו זמן ארה"ב טרם הכריזה מלחמה על גרמניה, ודרכי הים היו פתוחות, כנראה. מכל מקום, יצחק קיבל רישיון נהיגה בחיפה אחרי שני שיעורים ותשלום בקשיש לשוטר הבריטי, כך היה הנוהג אז, ועם המכונית החדשה הוא עבד כאזרח בשירות הצבא הבריטי בג'וליס. היה עליו להסיע קצינים.

יום אחד נסע עם קצין אנגלי לשכם. כאשר הגיע לשכם נשאר שם הקצין האנגלי והורה ליצחק לחזור לג'וליס. ליצחק לא היה שום נשק עליו, ושום ליווי. הוא החל לנסוע, וכאשר עצר ליד התקהלות בכביש, נכנסו שני ערבים למושב האחורי במכונית שלו וציוו עליו – סע.

לאחר כמה זמן ביקשו לעצור, ואחד מהם ירד וחזר עם אבן גדולה שאותה הניח במושב האחורי ביניהם. ליצחק היה ברור שגורלו נחרץ. הם יכו אותו מאחור באבן ויהרגו אותו. בתושייה שאינו יודע מהיכן שאב אותה, דחק את הצ'וק, שבעזרתו היו מניעים אז את המכונית, עד הסוף, וכך החניק את המנוע והמכונית נעצרה. ניסה פעם ועוד פעם והיא לא נדלקה משום שלחץ את הצ'וק. הוא יצא והחל לדחוף אותה, כדי להניעה, וכמובן שלא הצליח. שני הערבים ירדו גם הם והחלו לעזור בדחיפתה מאחור.

מיד שיחרר את הצ'וק, נתן גז ודהר קדימה כשהוא מותיר אותם מאחוריו. כך נהג בבהלה עד בניין המשטרה ביפו, בסארייה שעדיין עמדה על תלה, והגיע לסרג'נט יהודי של שוטרים ערבים וסיפר לו את המעשה. אם לא יגיע לג'ולים, יפטרו אותו. הסרג'נט הרגיע אותו שהדרך לג'וליס בטוחה ובכל מקרה עליו לסמוך על רחמי שמיים.

כך נגמר אותו סיפור, אך לסיפור המכונית היה המשך. בסופי שבוע היה מקבל חופש מהעבודה כנהג צבאי ונוסע לתל-אביב. בבואו יום אחד לתל אביב התברר לו פתאום שפגע בחלבן על אופנוע עם כדי חלב והלה שכב צועק שנשברה לו רגל, ויצחק נלקח למשטרה ושם הבהירו לו השוטרים הבריטיים שמצבו קשה בגלל הפצוע וכדי להשתחרר עליו לשלם ערבות גבוהה מאוד. עם זאת כל אחד מהם הציע לו להשתחרר תמורת המכונית החדשה. יצחק התקשר לידיד של אביו, בתל אביב, והלה אמר שאין לו סכום כה גבוה להפקיד ערבות עבורו, ואז יצחק הציע לו לקחת את המכונית תמורת הערבות. כך השתחרר מהמעצר לאחר שבילה שם לילה, והפסיד את המכונית. לאחר יום או יומיים ראה שוב את החלבן על האופנוע, רוכב עם הכדים ללא כל פגע. מה שמחשיד אותו שכל התאונה היתה מבויימת כדי להוציא מיצחק בעורמה את המכונית או את תמורתה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא