דף מהיומן ואני סטודנט בן עשרים ושלוש
לפני 64 שנים
ל' בניסן תשי"ט. 8.5.1959. ירושלים. אתמול חיכיתי ל-נ. ולא באה לבקרני. הכנתי את החדר שיישא חן בעיניה, שייראה מסודר ונקי ושיבליט את העבודות בהן אני עוסק בימים האחרונים. כל אחרי הצהריים חיכיתי וכל צעד ששמעתי בחוץ היה ממלא אותי הרגשה של חמימות מתוקה, אבל הביקורים לא היו אליי. אחר כך ישבו בחדרי כמה מן הדיירים שבבית ושוחחנו על שטויות ואני, כל הזמן חיכיתי. את עיניי אכלה הציפייה והיא לא באה.
האורחים יצאו, בעיניי חשו את האכזבה וקוצר הרוח. לבד נשארתי בחדר, שכבתי על הספה ורציתי לבכות. כאשר הדמעות אינן באות, יש ועולה במקומן בכי יבש, איש אינו שומע אותו ואינו רואה אותו. אם ייכנס אדם זר ייעלם הבכי מיד, אבל, בתוכי הוא חוזר כמכות על עץ יבש. אני תופש את המזרון בשתי ידיי ובוכה לתוכו מתוך רחמים על עצמי. קשה לתאר הרגשה כזו. כך אני נוהג להתפרק מן העצב, מן הבדידות ומן הכישלונות.
אחר כך רציתי לעשות לעצמי כוס קפה חריף כדי להישאר ער עד שעה מאוחרת בלילה ולכתוב. הציפייה טבועה בדמי. תמיד עליי לצפות למשהו. פעם היתה זו פ. או מכתב ממנה או ביקור אצלה. וציפייה לעיתון של יום שישי. עכשיו ציפייה ל-נ. הציפייה, כאהבה, טבועות בתוכי ואינן תלויות רק באנשים מן החוץ, הם אינם אלא אמתלאות. רציתי להכין כוס קפה והעמדתי את הקומקום, מלא מים, על הרצפה וחיברתי את החוט החשמלי אל מקומו בקיר. נשארתי שוכב על הספה כשאני שרוי בהזיות, בכעס, באהבה ובציפייה. עדיין קיוויתי כל רגע כי נ. תקיש בדלת ותבוא.
המים החלו רותחים ואני קמתי באופן מכני להכין את הקפה. קודם לכן הבאתי את הכוס ושמתי בה שתי כפיות גדושות של תמצית הקפה. עשיתי את דרכי ואת מלאכתי ומחשבותיי אינן עימי, אני מרים את הקומקום ודמיוני מרחף במקומות אחרים. הרמתי את הקומקום ועל החוט נשארתי דורך באחת מרגליי, ולא השגחתי בכך. העליתי את הקומקום עם המים הרותחים ובאמצע נפסקה דרכו מקצה החוט. מעוצמת התנופה והעצירה הפתאומית התהפך הקומקום בחלקו והמים הרותחים נשפכו על ידי שהחזיקה בו. אותו רגע חזרתי בבת אחת , מכל חלומותיי והחזקתי בידי הבוערת וכואבת ובקומקום. כאב ורוגז מילאו אותי וידי בערה. מיהרתי ומרחתי סבון על הכווייה הטרייה ולאיש לא סיפרתי על התאונה. המשכתי להכין את הקפה ולא ידעתי אם לשתותו ואם לא. שכבתי על הספה וידי לוהטת בכאב ואני מהרהר בערב, בהשתלשלות המקרים ובכווייה. אם היתה נ. באה אליי לא הייתי נזקק להכין קפה לעצמי. אם לא הייתי לבד לא הייתי שוקע בהזיות ולא שופך את המים הרותחים על ידי. ידעתי שהיא אשמה בדבר והצטערתי שגם היא מביאה לי כאב ולא אהבה או אושר. סבור הייתי שיחסינו יהיו יפים ופשוטים, וכי לעולם לא אחזור לתהומות של ייאוש והשפלה, והנה גם היא החלה את דרכה עימי תוך שהיא מכאיבה ופוצעת.
רציתי לכתוב וידי כאבה ולא ידעתי אם אוכל לכתוב. יד ימין היתה זו שנכוותה. שכבתי על הספה וידי מורמת ואני מרגיש את הבשר ואת הכאב ואת החיים. זה חודשים רבים שכחתי את גופי ואת בשרי, מחוץ לעניין אחד, ושכחתי שיכול הוא לכאוב ולהיפגע לא רק במחשבה ובלב אלא ממש בבשר הרך והחלש. הצטערתי על הכאב וסבור הייתי שאסע למחרת הביתה, שאין טעם להישאר בשבת אם אינני יכול לכתוב. גם רציתי להתחיל לשחות מעט בבריכת ימק"א, כדי לעסוק באיזה שהוא ספורט, ועכשיו התקלקלה התוכנית למחר. רחצתי את היד ומשחתיה במשחה ומעט מעט התרגלתי לכאב. הנחתי את הדפים על השולחן ופרשתי לידם מטפחת, כי היד היתה משומנת במשחה צהובה. אבל, כאשר נגעה היד במה שהוא – היה הבשר כואב כפליים. הנחתי ספר גבוה תחת למרפקי, כך ששאר היד היתה תלויה באוויר מתוך הבסיס הזה. בידי השנייה העברתי את הדפים הלוך וחזור תחת לעט הכותבת וכך כתבתי כל הערב. שתיתי כמה לגימות של עראק חריף שנמצא עימי בארון והכאב שכך.
כתבתי סיפור מוזר בשם "מפקד הצבא" וטרם גמרתי אותו. הערב אני מקווה כי יעלה בידי להמשיכו. הסיפור עוסק במפקד צבא, מסופר בגוף ראשון ומחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בתקופה בה המפקד שולט באנשיו, אלא שאין הוא יודע את הטעם, את המטרה, ובורח מן האחריות כי איננו סבור שיש ביכולתו לומר איזה שהוא דבר בעל ערך לפיקודיו. את הפרק הזה כתבתי אתמול.
הפרק השני צריך לעסוק, בצורה גרוטסקית, במלחמה עצמה. ככל שהמפקד פורק את האחריות, מפחד ונס, כן גדלה אליו הערצת האנשים וכן הם הולכים אחריו ביתר התלהבות, ומה שמפליא ביותר – הם מנצחים. אבל, המפקד מגיע לשיא פחדנותו ושפלותו שעה שהוא הורג, רוצח מן העורף את ידידו הטוב ביותר, שוב אין הוא יכול לשאת בשקר והוא עורק מן החזית.
הפרק השלישי מתחיל בשהותו של המפקד שערק בעיר. מגעו עם האמת ועם ספרים ישנים. הסיפור נגמר בחזרתו של המפקד אל המחנה. הטרגדיה היא שכעת, כשהוא רוצה ליטול על עצמו אחריות, לאהוב, להורות ולהוביל את החיילים אל הטוב – כעת אין מאמינים לו. האמת היא אינדיווידואלית וההמון רוצה בשקר. קל להנהיג אל הרע ואל השפל ובלתי אפשרי להוליך לקראת הטוב. את המפקד סוקלים אבל ליבו שקט, נקי ומלא אהבה. מעולם לא חש עצמו כה צודק, כה בעל אחריות וכה יודע את הכיוון הנכון.
ייתכן והכיוון מסוכן, אבל עליי לנתח את ההשפעות. קראתי בזמן האחרון את הספר של הרמן ראושנינג – "שיחות עם היטלר". זה זמן רב שלא התרשמתי כל כך מספר אחד וכעת, עליי להודות, אני קורא אותו בפעם השנייה, וזה לאחר הפסקה קצרה של שבועות אחדים בלבד בין קריאה לקריאה. ישנם רעיונות מסוכנים שלעיתים אני עצמי מאבד את השליטה על התפתחותם. קיים קשר מיסטי ופסיכולוגי בין דמויות שונות כישו, כהיטלר וכנביא מנביאי ישראל. גם שבתי-צבי תורם לדמות המשונה הזו. הקשר אקטואלי ומשתלב על סמך איזו הצדקה פנימית וסמוייה, לתחום העתיד של הספרות הישראלית.
לעיתים אני מהסס להעלות משפטים אלה על הכתב משום שאלה הם כיוונים מסוכנים, כקשר עם הסטרא-אחרא או מפיסטופלס. אבל הכוונה היא חיובית. יש לרדת לעמקי הרוע והשפלות כדי לדעת מהי. ההשמדה באירופה לא היתה רק אסון או קטסטרופה, אלא כגילוי של התפרצות יצרים רעים ותהומיים, הנמצאים בתוך כל אדם ואדם. ישנם משפטים בהקדמתו של ראושנינג לספר שהשאירו עליי רושם חזק במיוחד –
"כאן משמש איש אחד הוכחה לאפסותו של דור שלם. כאן ניתן ראי לפנינו, ובדמות הנשקפת מתוכו נכיר את עצמנו. אמנם בצורה מעווה, אך עם זה חלק ממהותנו בה. ולא רק מהות האיש הגרמני דווקא. היטלר אינו ביטוי של הפנגרמניות בלבד, כי אם סמל לדור שלם מוכה-סנוורים. אדם מוגבל, עד עמקי יסודותיו עבד ליצריו, מקבל כאן, כמין דון קישוט, דברים כפשוטם, דברים שאחרים נתנסו בהם עד עכשיו רק ניסיון רוחני בלבד." --- "אין זו מלחמה אירופית בגלל בעיות פוליטיות. הרי זו 'הריגת החיה מתוך התהום'. ואנו כולנו, בלי הבדל אומה ולשון, בני ברית אנחנו --- מאוחדים במטרה האחת לסגור את פי התהום."
אהוד בן עזר
ויקיפדיה: הרמן אדולף ריינהולד ראושנינג (בגרמנית: Hermann Adolf Reinhold Rauschning; 7 באוגוסט 1887 – 8 בפברואר 1982) היה פוליטיקאי וסופר גרמני. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב-1932, ובין 1933 ל-1934 כיהן כנשיא הסנאט של העיר החופשית דנציג. בשלב זה פרש מן התנועה, עזב את גרמניה ונעשה מבקר חריף של הנאציזם. הוא התפרסם בזכות ספרו "שיחות עם היטלר" [עברית, 1941]. רמת מהימנותו של ספר זה שנויה במחלוקת בין החוקרים.
אהוד: יש עליו חומר מעניין ורב וראוי לקריאה, בערך הנושא את שמו בוויקיפדיה.