* לאן הולכים מכאן? – התגובות לפסק הדין כל כך צפויות וכל כך 6 באוקטובר.
מתנגדי החוק חשים שמטרתם הושגה, החוק נפל, הכול טוב. תומכי החוק מדברים על חקיקת נגד והחזרת כל הטירלול שלהם, שהמיט עלינו אסונות כאלה.
התנגדתי בתוקף לחוק. התנגדתי בתוקף להתערבות בג"ץ. השאלה המעניינת אותי היא לאן הולכים מכאן.
במו"מ בבית הנשיא ובקבוצות שניסחו פשרה, הגיעו להסכמות בסעיף זה. עיקרי ההסכמות הם שיש עילת סבירות, כמו בכל הדמוקרטיות בעולם, אך החלטות העסקות במדיניות אינן ניתנות לשיפוט בעילת הסבירות.
אחרי המלחמה, יש לחוקק בהסכמה רחבה חוק ברוח זו ולהתקדם משם לחוק יסוד חקיקה בהסכמה רחבה.
לא לשמר את הקיים על הבעיות האמיתיות שדורשות פתרון. לא לדבוק במהפכה המשטרית שהיא התנקשות בדמוקרטיה. רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ומאוזנת בהסכמה רחבה. זה מה שנחוץ היום למדינה.
 
* בעד בג"ץ – אני בעד בג"ץ. אני תומך בעמדת 7 מתוך 15 השופטים.
 
* לא גילתה אחריות לאומית – פסיקת בג"ץ התחלקה לשניים. הפסיקה בדבר זכותו של בג"ץ להתערב בחוקי יסוד, התקבלה ברוב של 12:3. הפסיקה בדבר עילת הסבירות התקבלה ברוב של 8:7.
בהצבעה העקרונית, על זכות ההתערבות, אני מצדד בעמדת הרוב. בהצבעה הספציפית על עילת הסבירות, אני מצדד בעמדת המיעוט. אני עם ארבעת השופטים התומכים בזכות ההתערבות ומתנגדים להתערבות במקרה הזה.
נכון שבג"ץ יוכל להתערב בחקיקת חוקי יסוד, אבל זה נשק יום הדין למקרה קיצוני שבו הכנסת תפגע בעליל ובאופן קיצוני במהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. למשל, אם היא תחליט בחוק יסוד לבטל את הבחירות ולהאריך את כהונתה בארבע שנים נוספות. או אם היא תחליט לשלול את זכות הבחירה מן המתנחלים, בטענה שאינם חיים במדינת ישראל הריבונית. או לשלול את זכות הבחירה מהערבים, בטענה שזו מדינה רק של היהודים. או לבטל את חוק השבות. חשוב שיהיה לבית המשפט העליון כוח לבטל חוקים כאלה, גם אם הם מוגדרים כחוקי יסוד.
הדוגמאות שנתתי הן רף החקיקה המחייב התערבות בחוקי יסוד. ודאי שביטול עילת הסבירות, אף שהוא חוק רע, הפותח פתח לשחיתות, אינו מתקרב לרף הזה. ולכן, לא היה מקום לבטל אותו.
בוודאי שלא היה מקום לבטל אותו ברוב דחוק של 8:7. ניתן היה לצפות מאסתר חיות ושותפיה לדעה, בראותם עד כמה הרוב דחוק, לא להתעקש על הפסילה ולנסות לגבש פשרה, כמו החזרת הנושא לכנסת כדי שתרכך את החוק.
למרבה הצער, אסתר חיות נהגה כמו לוין ורוטמן – הליכה עיוורת עם הראש בקיר, כי הרוב איתה. היא לא נהגה באחריות. היא נהגה בדרך של "ייקוב הדין את ההר," ולא בראיה לאומית כוללת. יש לחתור לרפורמה מאוזנת וקונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה. זה אפשרי.
 
* אויבי הדמוקרטיה – הח"כהניסט צביקה פוגל הציג את סדר הטיפול באויבים: חמאס, חיזבאללה, בג"ץ.
סביר להניח שהסדר הוא רק כרונולוגי, לאו דווקא מדרג החשיבות.
זה לא צריך להפתיע. הכנופייה הכהניסטית, כמו כל ארגון פשיסטי בהיסטוריה, רואה במדינת החוק ובמערכת המשפט – אוייב, שיש לחסל אותו. הכנופייה הכהניסטית, כמו כל ארגון פשיסטי בהיסטוריה, רואה בדמוקרטיה אוייב, שיש לחסל אותו.
הגיעה השעה שהדמוקרטיה הישראלית תפסיק להכיל את הפשיזם הכהניסטי. יש להוציא את הכהניסטים אל מחוץ לחוק. האמת היא שהם כבר הוצאו, אבל האידיוטים השימושיים שלהם בבג"ץ, בניגוד לחוק, איפשרו להם שוב ושוב להתמודד לכנסת.
עלינו לחסל את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אותנו.
 
* פופוליזם לשמו – הנחייתו הבלתי חוקית של ראש הכנופייה להרעיב את המחבלים הכלואים בישראל היא פופוליזם לשמו.
הוא יודע שאף אחד לא יעז לבקר אותו כי אז יוקע כ"מגן המחבלים". הוא יודע שאם שב"ס ידבק בחוק ולא בהנחייתו הבלתי חוקית, הוא יוכל להשתלח בהם ולצבור נקודות. הוא יודע שאם תהיינה עתירות לבג"ץ על ההוראה הבלתי חוקית ובג"ץ יקבל את העתירה, הוא בכלל יעשה קמפיין נבזי של בג"ץ הבוגדני שמסייע לאוייב בשעת מלחמה. כלומר, בהנחייתו הפופוליסטית הוא ירוויח מכל תרחיש.
התירוץ הפופוליסטי שלו, הוא שבשעה שחמאס מרעיב את חטופינו... הרי זו בדיוק הבעיה – ראש הכנופייה מנסה לעשות חמאסיזציה של ישראל. אם נלך לשיטתו, צריך לשלוח את החיילים לאנוס נשים פלשתינאית, כי לא יעלה על הדעת ששעה שהם אונסים את נשותינו אנחנו נכבד את נשותיהם.
צריך לבעוט את ראש הכנופיה מהחיים הפוליטיים.
ההחלטה האקטיביסטית ההזויה ביותר שקיבל בג"ץ אי פעם, בניגוד לחוק מפורש, הוא האישור לכהניסטים לרוץ לכנסת.
 
* מחיר שראוי לשלמו – עד לימים האחרונים, חמאס עמד על כך שלא ינהל מו"מ על עסקת חטופים, אלא אם ישראל תפסיק את "תוקפנותה" ותסיג את כוחותיה מרצועת עזה. החלו להישמע בתוכנו קולות חסרי אחריות הקוראים לכניעה. ממשלת ישראל כמובן לא הסכימה לכך.
צה"ל המשיך להפעיל לחץ צבאי כבד, וחמאס במצוקה ופותח במו"מ ו"על פי פרסומים זרים" אפילו לא מעלה את התביעה להפסיק את המלחמה כחלק מן העסקה.
חמאס דורש הפוגה בלחימה. כל הפוגה, אפילו ליום אחד, היא פגיעה במכונת המלחמה של צה"ל, היא מסייעת לאוייב להתארגן להמשך הלחימה, והיא עלולה לעלות לנו בקורבנות. ואף על פי כן, תמורת שחרור עשרות החטופים, הנשים, הילדים, הזקנים, החולים והפצועים, אני בעד תשלום המחיר הזה. מלחמה דורשת הכרעות קשות, בין חלופות רעות, ואני תומך בעסקה כזאת. כמובן לא הפוגה לחודש, כפי שהאוייב דורש, אך הפוגה לשבוע-שבועיים לצורך העסקה, היא מחיר שראוי לשלמו למען המטרה.
כשהחלה ההפוגה הראשונה, בעסקת החטופים הראשונה, עלה חשש שישראל תתקשה לחדש את הלחימה בסופה. אף שתמכתי בעסקה, גם בליבי קינן חשש כזה. כפי שחידשנו בעוצמה את הלחימה אחרי ההפוגה הראשונה, אני בטוח שכך יהיה גם אחרי השנייה.
 
* בחירות מאוחדות – טוב שהממשלה החליטה על דחייה נוספת של הבחירות המוניציפליות, אך הדחייה היא ל-27 בפברואר, וקרוב לוודאי שהמלחמה לא תסתיים עד אז, והרי עוד טרם התחלנו את מתקפת הנגד בצפון. מוטב לדחות את הבחירות לאוגוסט-ספטמבר, להקדים לאותו מועד את הבחירות לכנסת ולערוך אותן ביום אחד.
את הבחירות לכנסת יש להקדים, כי הממשלה איבדה את אמון הציבור, וכי המציאות במדינה השתנתה ללא היכר ב-7 באוקטובר. כל אדם אחר שהיה בתפקיד ראש הממשלה, היה לוקח אחריות מלאה על המחדל כבר ב-7 באוקטובר בבוקר ומבהיר שלמחרת הניצחון הוא יתפטר. אם נתניהו מתעקש להיאחז בקרנות השלטון, המינימום הוא ללכת אל העם. העם לא הצביע בעד טבח 7 באוקטובר. הימנעות מבחירות חדשות רק תכרסם בלגיטימיות של הממשלה ותדרדר אותנו לאנרכיה.
אם תוקדמנה הבחירות, תימנע חידוש המחאה. הבחירות לא תהיינה במקביל ללחימה העצימה. בחירות במלחמה הן לא דבר טוב, אבל יש הבדל בין מלחמות בזק במלוא העוצמה, כמו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, לבין מלחמה הנמשכת חודשים ארוכים בעצימות משתנה. גם במלחמת השחרור נערכו הבחירות לכנסת הראשונה.
עד שהחלו הבחירות הישירות לראשות הרשויות המקומיות והמעבר לכהונה של 5 שנים, ב-1978, הבחירות לכנסת והבחירות המוניציפליות נערכו באותו יום. כדאי שכך יהיה גם השנה, ולו לצורך החיסכון. 
 
* מסיבת העיתונאים במוצ"ש – אין דבר פאתטי יותר מלראות את צ'מברליין מתאמץ לשאת נאום צ'רצ'יליאני.
 
* ממשלת עלבון לאומי – הפארסה של משרד החוץ היא התגלמות החלמאות והעליבות של ממשלת ה"מלא מלא", והיא מעידה עד כמה השיקולים הענייניים, הלאומיים, זניחים ושוליים לעומת שיקולים עסקניים זרים. ועד כמה האינטרס הלאומי מוקרב למען אותם שיקולים עסקניים.
למי שאינו מכיר את הפרטים: נתניהו החליט למנות את אלי כהן לשר החוץ לשנה אחת. אחריה ישראל כץ יחליף אותו לשנתיים. בתום השנתיים כהן יחליף שוב את כץ לשנה.
יש בקהל ביביסט אחד שיכול לומר בלי למצמץ, שהפארסה הזאת אינה מזיקה למדינת ישראל ולשירות החוץ השלה, בימים של מערכה מדינית קשה? שיכול לומר שהוא מאמין שיש איזשהו שיקול ענייני, מקצועי, לאומי בפארסה הזאת?
הממשלה העלובה הזאת היא עלבון לכל אזרח ישראלי נורמטיבי.
 
* רשעות ושנאת חינם – שרה בממשלה, בישיבת ממשלה, בעיצומה של מלחמה קשה, מטילה דופי בחיילי צה"ל שנלחמים כבר שלושה חודשים, ומפיצה את תאוריות הקונספירציה השקריות והמרושעות. הפרוטוקולים של זקני הטייסים. וכדרכם של קונספירטורים מנוולים, היא מנסחת את התאוריה כ"שאלה".
ורוה"מ, ששולח את הילדז שלו להפיץ את הקונספירציות הבזויות ביותר, לא מגיב ואפילו מגן עליה.
אורית סטרוק היא אישה חכמה. היא לא עשתה זאת מטיפשות. היא עשתה זאת מרשעות. היא עשתה זאת משנאה. שנאת אחים. שנאת חינם.
ביחד ננצח, ומהרשעים האלה ניפטר.
 
* סכין בגב חיילינו – כל השקרנים המנוולים, שממציאים ושמפיצים את עלילת הדם על הטייסים שמסרבים לסייע לכוחות היבשה, תוקעים סכין בגב חיילינו בשעת מלחמה. הם בוגדים במולדת. גיס חמישי.
ארורים כל הבוגדים, מאורית סטרוק ועד אחרון הנמושות שמפיץ או עושה לייק לעלילת הדם.
אני מקווה שעם ישראל יקיא מתוכו את הבוגדים.
 
* מרעילי בארות – באף אחת ממלחמות ישראל, ואולי גם במלחמות בעולם, לא היה שיתוף פעולה הדוק ומוצלח כל כך בין חיל האוויר לחילוץ היבשה.
אבל זה לא מפריע למרעילי הבארות להעליל עלילות דם מרושעות על טייסינו.
 
* תלמידיו – הם למדו ממורם ורבם, שאם תחזור על שקר אלף פעמים הוא יהפוך לאמת.
 
[אהוד: הם למדו ממנו ממש כמו שאתה למדת ממנו בשנאתך החולנית לנתניהו! לשמחתם צמאת הדם של אויבינו!]
 
* שערי תשובה אינם ננעלים – אני שומע תגובות שליליות על הווידוי ונטילת האחריות והאשמה של ח"כ דיסטל אטבריאן; אנשים האומרים שהם לא מאמינים לאף מילה שלה, שלא מאמינים למילה של ליכודניק, מחפשים את האינטרס שמאחורי וכו'.
התגובות הללו מצערות אותי. מתי לאחרונה ראינו איש ציבור מתייצב לפני הציבור, לוקח אחריות ואשמה כל כך חריפה ומתנצל? וזאת, דווקא כאשר הקבוצה שלה נלחמת על התנערות מאחריות והטחתה באחרים. צריך לשם כך אומץ וגם יושרה. נכון, עד כה היא לא גילתה יושרה. והנה, היא עושה צעד משמעותי ויפה כל כך. וידוי כזה יש לקבל בהערכה רבה. חבל, חבל לי לשמוע תגובות כאלו.
הביביסטים הרי יאכלו את הראש שלה. היא תעבור מסכת השפלות קשה. היא מודעת לכך ובכל זאת אמרה את דבריה. אז מה ההיגיון בכך שאלה שהיא התנצלה בפניהם יטרקו בפניה את הדלת?
אני מקווה שהיא רק הסנונית הראשונה, אבל תגובות כאלו רק מרפות את ידי הבאים אחריה בתור.
 
* מיטוט השירות הציבורי – בשעה שבנינו מנהלים מלחמה קשה ועקובה מדם למיטוט חמאס, שר הג'ובים הביביריון דודי אמסלם מנהל מלחמה מכוערת ועקובה מרעל למיטוט השירות הציבורי, והפיכתו למפעל ג'ובים של עסקני הפריימריז בליכוד וקבלני קולות ומקורביהם. הוא מנהל מלחמה בלי הפוגות ובלי מסדרונות הומניטריים. התפטרותה של מיכל רוזנבוים, מנהלת רשות החברות הממשלתיות, היא נפילת אחד מקווי ההגנה האחרונים על השירות הציבורי.
 
* משיחיות שקר – קנאי 6 באוקטובר, ממשיכים בהפצת השנאה ובפלגנות בין חלקי העם. וכמובן, הם ממשיכים לכנות את הדתיים-לאומיים – "משיחיים".
קודם כל, משיחיות אינה גנאי ביהדות ולא בציונות. הציונות, כולל הציונית החילונית, היא תנועה משיחית, שמאמינה בתיקון עולם וביכולת לשנות באופן דרמטי את מצבו של עם ישראל. בן גוריון הגדיר את עצמו משיחי.
הגנאי הוא כלפי משיחיות שקר. ומהי משיחיות שקר בימינו יותר מסיסמאות כמו: "עזה תהפוך לסינגפור של המזה"ת," "תמו מאה שנות טרור," "שלום של אמיצים," "המזרח התיכון החדש" וכד'. לבטח יותר משיחיות שקר מרעיון ההתיישבות בחלקים מרצועת עזה.
 
* צביקה זמיר – הלך לעולמו, בגיל 98, אלוף צביקה זמיר, ממפקדי הפלמ"ח וראש המוסד במלחמת יום הכיפורים, מי שהביא את ההתרעה על פרוץ המלחמה, ומי שפיקד על מבצע חיסול ראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור" בעקבות הטבח במינכן.
יחד עם חבריו המשורר חיים גורי, אלוף יצחק חופי זכרם לברכה ויבל"א עמוס חורב, צביקה התייצב לצידנו במאבק נגד נסיגה מהגולן. "כנופיית הארבעה" התעמתה עם חברם ומפקדם יצחק רבין. הם היו בין מייסדי תנועת הדרך השלישית, שצמחה מתוך המאבק על הגולן.
בתו, הסופרת והעורכת מיכל זמיר, ערכה את ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".
יהי זכרו ברוך!
 
* קייטנת עזה – בננו עמוס נלחם בעזה. כמובן שאת הטלפונים הניידים הם משאירים בחוץ. פעם ביום מִפְקדת הפלוגה מוציאה הודעה בקבוצת הווטסאפ של ההורים. על פי ההודעות, המעוטרות באימוג'ים חייכניים, הם בקייטנה. הנה כמה דוגמיות: "הכול עשר! שבת בבוקר יום יפה," "החבר'ה מרוצים מאוד. הכול דבש וסילאן," "החבר׳ה גדולים מהחיים. הכל טפו חמסה," "כולם מרגישים טוב, חזקים ויפים. איזה ילדים עשיתם. תאמינו לי – כל הכבוד." ופה תמונה של פיצות שהם קיבלו, שם תמונה של המבורגרים תוך ציון העובדה שיש גם מנה לטבעוניים.
האמת? הם באמת גדולים מהחיים.
 
* אז איך חגגתי את יום ההולדת? – ב-6:00 השכמתי לעבודתי במטע. ב-16:00 – ישיבת מנהלת היישוב רמ"ט, ברמ"ט (ובעטיה נעדרתי מהתדריך היומי של כיתת הכוננות). ב-18:00 – הרציתי (לצערי הרב, בזום) לבית המדרש שלי, "מעגלים", על הנושא: בין שתי דרכים – עמדתו של אלתרמן בפולמוס היודנראט. ב-20:00-22:00 שמירה. משמרת מעניינת עם שני מטחים לגולן והרעשת נגד של צה"ל. ועכשיו חזרתי הביתה והתיישבתי לכתוב קצת.
יש דרך טובה יותר לחגוג את יום ההולדת מאשר עשייה בתחומים רבים בעלי משמעות בעבורי?
ומה עם איזו חגיגת יומולדת משפחתית? אחרי שעמוס יחזור בשלום מן המלחמה.
 
* ביד הלשון: שדה יואב – שְׂדֵה יוֹאָב הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי לשעבר (השומר הצעיר), בין הערים אשקלון, קריית גת וקריית מלאכי.
הקיבוץ עלה לקרקע ב-1966. הקיבוץ מנציח את שמו לוחם הפלמ"ח סגן-אלוף יצחק דובנו, ששמו המחתרתי היה יואב. דובנו נהרג בהגנה על קיבוץ נגבה במלחמת השחרור. על שמו נקרא מבצע יואב לפריצת הדרך אל הנגב המנותק, מצודת יואב – השם שניתן למשטרת עיראק סוידן שבהפגזה ממנה נפל דובנו והמועצה האזורית יואב, שהקיבוץ נמצא בשטחה.
אורי הייטנר