לא רק היהודים – כל העולם הנאור נדהם מהאכזריות המפלצתית בטבח שביצע החמאס ביישובי עוטף עזה, כשכאלף ארבע מאות ילדים, נשים, גברים, קשישים, ביניהם שורדי שואה, נרצחו ביריות, במטענים, בשריפה בחיים, בשחיטות ובקטיעת איברים. רבים חשו שאירוע זוועתי זה מזכיר את אימי השואה שחווה עמנו במלחמת העולם השנייה. הפעם, להבדיל מהימים האפלים ההם, מנהיגי העולם החופשי הביעו הזדהות (קצרת מועד), אבל בסופו של דבר, העם היושב בציון נאלץ להתמודד לבדו (למרות הבטחתו של נשיא ארצות הברית) עם כוחות שטניים בעזה, בדרום לבנון, וגם עם מפגעים ביהודה ושמרון, ומיליציות איראניות מתימן ומסוריה.
ערביי ישראל, שרבים מהם נרצחו בהתקפה הזאת של חמאס, או מהרקטות שנורו מהרצועה, הביעו צער כן על האבידות, וגם טענו בתוקף שזאת לא דרכו של האסלאם. לא ברור אם הם טועים בכנות, או מטעים: זה הרי בדיוק דרכו של האסלאם! מוחמד, שדבריו ומעשיו משמשים מופת של אמונה, רצח את כל הגברים מהשבט היהודי בני קורייט'ה, וכבש את הנשים והילדים לעבדות. הוא טבח את יהודי ח'ייבר ובני נדיר. הקוראן מסית נגד היהודים: "ארורים הם הכופרים מבני ישראל... חרה בהם אף אלוהים, יהיו ענושים לעולמים..." (סורה ה' 88-82). "ארורים  הם (היהודים)... ונפל עליהם איבה ומשטמה עד ליום התקומה (סורה ה' 69). החדית' מרחיב את יריעת המוות המיועדת ליהודים: "לא תגיע השעה עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם... ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא, בוא והרגהו!" (חדית' צחיח מוסלם). לאמור – הטבע כולו נגד היהודים, וזה המופת למאמין.
יורשיו של מוחמד קיבלו את מופתיו, והוסיפו עליהם: החליף עומר בן אל חטאב גירש את היהודים והנוצרים מחבל חג'אז. בקוראן כתוב שצריך להילחם ביהודים ובנוצרים, ולהשפיל אותם:  "הילחמו באלה אשר לא יאמינו באלוהים... ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה אשר ניתן להם הספר (היהודים), עד אשר יתנו את המס בידם, והיו שפלים. היהודים יאמרו עוזיר (עזרא הסופר!) הוא בן אלוהים, והנוצרים יאמרו, המשיח הוא בן אלוהים..." (סורה ט' 30-29), וממשיכיו של מוחמד אמנם נשמעו לצו והפכו את היהודים לד'ימי, בני חסות, בתנאי שהם מושפלים (בלבוש, בטלאי צהוב או אדום, במפגש עם מוסלמי), והם חייבים בג'יזיה – מס גולגולת.
את המלחמה ביהודים פירשו ממשיכיו של מוחמד כזכות וחובה לטבוח בהם. אזכיר מעט מנחלי הדם ששפכו המוסלמים בשם הדת: מאורעות תרפ"א ביפו ותל-אביב (1921), טבח חברון שדומה באכזריותו ובמפלצתיותו לטבח עוטף עזה (1929), טבח צפת (1929), הפרהוד בעיראק (1941), פרעות טריפולי (1945), פרעות קהיר ואלכסנדריה (1945), פרעות עדן (1947), פרעות חאלב (1947). בשנים 1945-1941 המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני שהה בגרמניה, כשהוא דורש הבטחה מהיטלר להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא תכנן להרעיל את מעיינות ראש העין, מעשה שהיה אמור להשמיד מאות אלפי בני אדם – מזימה אשר סוכלה על ידי מודיעין המנדט (1944).
קשה למנות את כל ארגוני הרצח והחורבן של האסלאם בימינו. אמנה את העיקרים שבהם:
אל-קאעידה, נוסד ב-1988 על ידי מיליארדר סעודי בשם אוסאמה בן לאדן. הפיגוע הנורא ביותר שביצע ארגון זה היה ריסוק מגדלי התאומים בניו-יורק והפנטגון בוואשינגטון באמצעות מטוסים שנחטפו על ידי מחבלים ונופצו אל הבניינים הענקיים (11.9.2001). בפיגוע הזה נהרגו קרוב ל-3000 איש. אזכיר עוד פיגוע של ארגון זה: התקפה על שגרירות ארה"ב בקניה ובטנזניה, בה נרצחו כ-200 איש.
הטאליבאן שהשתלט על אפגניסטן ב-1955, השליט משטר טרור, בעיקר נגד נשים, גזר עונש מוות לסוטים מאסלאם "הנכון", והם פוצצו את פסל בודהה.
דאע"ש ("המדינה אסלאמית"), ארגון ששאף להקים חליפות אסלאמית סונית. הם הוציאו להורג מול מצלמות אזרחים מערביים על ידי עריפת ראש והעלאת בני אדם חיים באש. הם ביצעו פיגועים רבים באירופה, בהם נהרגו מאות אנשים.
בוקו חראם ארגון טרור מוסלמי ניגרי שאחראי לעשרות אלפי הרוגים, להתקפה על מטה האומות המאוחדות באבוג'ה, חטף נוצרים ורצח אותם, תקף כנסיות ובתי ספר, גייס לצבא ילדים בני שתים עשרה, ומי שלא היה מוכן להתגייס, הם שיספו את גרונם, כי "אינם מוסלמים נאמנים." הם חוטפים מאות נערות, ומוכרים אותן, פלשו לבית ספר תיכון, וחטפו 400 תלמידים. הם חטפו מהנדסים סיניים, את תושבי העיר קוקאוור השכיבו על הארץ, וירו בכולם.
האחים המוסלמים נוסד במצרים בשנת 1928 על ידי חסן אל בנא. הם רצחו את ראש הממשלה מוחמד פהמי נוקשי (1948), רצחו 83 צוערים עלווים בסוריה ב-1979, ורצחו את נשיא מצרים אנואר סאדאת (1981).
הג'יהאד האסלאמי המצרי  בין מעלליו – פיצוץ מכונית תופת בשגרירות מצרים בפקיסטן (1995).
חמאס נוסד ב-1987 על ידי אחמד יאסין, שמטרתו המוצהרת – השמדת מדינת ישראל, ורצח כל היהודים בעולם. בכיר הארגון יחיא עיאש ארגן פיגועי התאבדות במדינת ישראל. ב- 2005 הם חטפו את החייל גלעד שליט, ובמשך השנים המטירו רקטות על עוטף עזה ועל כל מדינת ישראל. ב-2007, לאחר שחמאס זכה בבחירות ברצועת עזה, הם ביצעו טבח נורא באנשי פת"ח (זרקו אנשים מהגגות, ירו ברגליהם שלא יוכלו להילחם). כפי שהוזכר לעיל, הם ביצעו את הטבח הנורא ביישובי עוטף עזה ב-7.10.2023.
ג'יהאד אסלאמי פלסטיני נוסד ב-1973 על ידי פתחי שקקי. ביצע אינספור פיגועי התאבדות בליבה של מדינת ישראל, שהנורא ביותר היה פיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה.
משמרות המהפכה באיראן נוסד ב-1979 עם המהפכה האסלאמית על ידי רוחאללה ח'ומייני. הם חותרים להתחמש בנשק אטומי כדי להשמיד את "השטן הגדול" – ארה"ב, ו"השטן הקטן" – ישראל. אוסרים, מכים והורגים כל מי שסוטה מהכללים האסלאמיים הנוקשים. בעיקר מדוכאות הנשים. הם מכוונים טרור נגד ישראל, ליד מימון ארגוני טרור בלבנון ובתימן.
חיזבאללה, ארגון טרור שנוסד על ידי חסן נסראללה ב-1982. ביצעו פיגועי התאבדות כנגד שגרירות ארה"ב בבירות, נגד הנחתים האמריקאים ונגד כוחות הצנחנים הצרפתיים. ב-1992 ביצעו פיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, וב-1994 פיגוע בבניין מרכז הקהילה היהודית בארגנטינה. לאורך השנים שיגרו קטיושות ורקטות על כל מדינת ישראל. בשנת 2000 חטפו 3 חיילים ישראלים, ובחילופי שבויים, הם החזירו את הגופות שלהם. ב-2006 הם חטפו שני חיילי צה"ל, תוך שהם ממטירים טילים על ישראל. ישראל הגיבה ב-1996 ("ענבי זעם") וב-2006 ("מלחמת לבנון השנייה").
הבאתי כאן מבחר לא מחייב של הזוועות שארגוני טרור אסלאמיים ביצעו ומבצעים. האם ייתכן שהם לא מבינים את הדרך הנכונה של האסלאם? ממש לא! הם הבינו במובהק, כי זאת דרכה של האמונה באל אחד, שאין בלתו, ומי שאיננו מאמין, או "סוטה" מהאמונה "הנכונה" דינו השמדה.
 בר סמכא במונותיאיזם הוא לא אחר מאשר הרמב"ם, שניסח אותו בצורה מהודקת בשלושה-עשר העיקרים, ובכן, בר-סמכא זה קובע בתשובה לר' עובדיה הגר: "אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל... והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד ראוי, ייחוד שאין בו דופי." ובכן, המוסלמים הם מונותיאיסטים מובהקים, וכל הזוועות שהם מבצעים – הם עושים זאת בשם האל האחד והיחיד.
נעיף מבט על הדת המונותיאיסטית הגדולה בתבל, הנצרות – דברי הימים מוכיחים שהרצחנות למען האל האחד היא תו היכר בנצרות כמו באסלאם – בברית החדשה, בו נמצא המצע של דת זאת, אנו מוצאים את שורשיה של הרצחנות המופנית, קודם כול נגד היהודים, ואחר כך אל כל מי שלא יהיה מוכן לקבל על עצמו את הבשורה שהביא ישוע לעולם: היהודים הם שורש הרע בעולם. הם המיתו את האדון ומנסים למנוע מהשליחים מלהגיד לגויים את דרך הישועה, לכן מלאה סאת חטאותיהם ובא עליהם החרון עד תום (איגרת 1 אל התסלוניקים, ב 16-14); אלה שנושאים חותם על מצחם ועל ידם (התפילין) לא יינצלו ביום הדין (ההתגלות ט 4, כ 4), והמצהירים "יהודים אנחנו" אינם אלא כת השטן (ההתגלות ב 9, ג 9). אַתֶּם [היהודים] מִלְּמַטָּה; אֲנִי מִלְמַעְלָה. אַתֶּם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה; אֲנִי אֵינֶנִּי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. לָכֵן אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁתָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם; שֶׁכֵּן אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים כִּי אֲנִי הוּא, מוֹת תָּמוּתוּ בַּחֲטָאֵיכֶם (יוחנן ח' 24-23; ראו גם ט"ו 6). ישוע נועד מראש להיצלב כדי להושיע את העולם מן החטא (מתי ט"ז 23-20, כ"ו 28, מרקוס ח' 33-31, , י"ד 24, כ"ה 20), אבל עובדה זאת אינה מנקה את יהודה איש קריות, אשר כביכול הלשין על ישוע בפני הקלגסים הרומים, ויהודה מסמל את כל העם היהודי הנדון לכלייה.
יהודה הוא אחד הסמלים של הרוע והכפירה בישוע, סמל אחר הוא ירושלים – תלמידיו שמו בפיו של ישוע נבואה על חורבן ירושלים (ישוע הומת כארבעים שנה לפני החורבן), כמו כל הנבואות בספרי הקודש, זאת נבואה בדיעבד. ישוע מציג עצמו כמי שמקונן על גורלה המר של ירושלים (לוקס י"ט 42-41), אך לא נסתרת מהקורא השמחה לאיד שמפעפעת במה שנחשב לנבואותיו. ישוע מכריז מלחמה בכל מי שלא יקבל את האמונה החדשה שלו. המאמין כפוי על פי הפסוקים האלה להילחם אף באנשים היקרים לו ביותר, אם יעזו שלא לקבל עליהם את מרותו של ישוע: מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת הָאָדוֹן, חֵרֶם יִהְיֶה! (איג' 1 אל הקורינתים ט"ז 22).
תלמידיו של ישוע פיתחו את חזון אחרית הימים שלו לממדים מפלצתיים. ב'התגלות', הספר החותם את הברית החדשה, יוחנן מספר על החזיונות שראה והצטווה לכתוב בספר ולהפיץ לשבע קהילות (ההתגלות א' 11 ואילך). נמצא כאן אורגיה של זוועות המזומנות לעולם: רעידת אדמה, שמש שחורה, ירח מדמם, כוכבי השמיים נופלים, השמיים נסוגים כמגילה, הרים נעתקים (שם ו' 20-12). כוכב גדול נופל, ושליש מהמים בנהרות הופכים ללענה. שליש מהשמש, מהירח ומהכוכבים לוקים, ושליש מהארץ נחשכת (שם, ח' 13-5). כוכב נופל מן השמיים, והוא פותח בור התהום, ועשן עולה מהבור ומכסה את אור השמש. מהעשן עולה ארבה הדומה לסוסים ולעקרבים, ואלה מזיקים רק לאנשים שאין להם חותם אלוהים על מצחיהם. רבבות פרשים בעלי שריונות אש רוכבים על סוסים דמויי אריות שמפיהם יוצאת אש, וגם הם הורגים שליש מבני האדם (שם, ט'). ההתגלות מנבאה כמובן חורבן וזוועות לירושלים (שם, י"א 15-1), אינספור אסונות נוחתים על העולם החוטא, וסוף לאימה בעולם הזה – אימה בעולם הבא: כל המתים מובאים למשפט אחרון, ומי שלא נמצא כתוב בספר החיים, מושלך אל אגם האש (שם, כ' 15-11). אלוהים בורא עולם חדש וירושלים חדשה, אך מוגי הלב והבלתי מאמינים, המתועבים והמרצחים, הזונים והמכשפים, עובדי האלילים והמשקרים – כל אלה חלקם המוות השני. הם ייזרקו לאגם בוער באש וגופרית (שם כ"א 8).
הנצרות שהציגה את עצמה כדת החמלה, גם כלפי החוטאים, מגלה את פרצופה המפלצתי כלפי היהודים, וכלפי כל מי שמסרב לקבל את אדנותו של ישוע על העולם.
ומסתבר שהבאים אחרי כותבי הבשורות וכתבי השליחים מילאו באדיקות את המשימה העיקרית שלהם לעולל זוועות באלה שכופרים באמת האחת והיחידה שאין בלתה: הנוצרים ערכו עשרות גירושים של יהודים בברן, באנגליה, בספרד, בגרמניה, באיטליה בפטרבורג. כמאה עלילות דם בוצעו בבוואריה, פרנקוניה, שוואביה , נוריץ' באנגליה, בצרפת, באיטליה, בהונגריה, בקורפו, בקיילצ'ה שבפולין, בסאראטוב, בדמשק וכו'. עלילות הדם הסתיימו בהעלאת יהודים על המוקד (כולל ילדים קטנים), בחניקה, בשריפה של אנשים חיים, בתליות, בהטבעה בנהרות, בקריעת איברים.
מעל מאה פוגרומים ביצעו הנוצרים ביהודים, עם תירוץ, ובלי תירוץ: גזירות תתנ"ו במסע הצלב הראשון (1096), פוגרום יורק, פוגרומים בצרפת ובספרד, פרעות ברצלונה, גזירות ת"ח ות"ט באוקראינה, "סופות בנגב", פוגרום קישינב, פוגרום אודסה, פוגרום ויניצה, פרעות פטליורה, פוגרום בוקרסט, פוגרום יאשי, פוגרום גאלאצי, פוגרום דורוחוי, רציחות של עשרות אלפי יהודים בטרנסניסטריה (לא בידי הנאצים, אלא בידי נוצרים רומנים), פרעות לבוב, פוגרום ידוובנה, פוגרום קיילצ'ה.
כיוון שתמונת האל היא תוצר דמיונו של האדם, הרי שזה ממש חסר סיכוי שהכול יסכימו על תמונה אחת מסוימת של האל. כל פלג באמונות המונותיאיסטיות, משוכנע שרק התמונה שלו לגבי האל היא התמונה הנכונה, ולמען אל יחיד זה, שבדו מליבם הם מוכנים להרוג וליהרג. ובכן, כמו באסלאם המאוחר, כך גם באמונה הנוצרית המוקדמת יש פלגים ופלגי משנה, שכל אחד משוכנע שרק הוא מסוגל להעניק תמונה מהימנה למאמינים, וכל פלג אחר הוא מזייף ומחלל את האמונה "הנכונה". וכן, כמו באסלאם, גם בנצרות פלג אחד נלחם עד חורמה בפלג אחר.
הדוגמה המובהקת ביותר היא הטבח שביצעו הקתולים בהוגנוטים (הפרוטסטנטים הצרפתים) בשנת 1572, המכונה "ליל ברתולומאו", טבח שיזם שארל התשיעי, ונמשך אחר כך שנים (1595-1562), בו נטבחו עשרות אלפי בני אדם.
הדוגמה השנייה לענישת המאמינים באותה הדת עצמה היא סיפורה של האינקוויזיציה, זרוע של הכנסייה הקאתולית שהענישה נוצרים שלא ישרו קו עם "הדרך הנכונה" של הנצרות. בעיקר לקו מידה של האינקוויזיציה מומרים יהודים ומוסלמים שנחשדו בקיום מצוות ישנות בסתר. האינקוויזיציה עינתה את הנחקרים בעינויים מבהילים עד שהנחקרים "הודו", ובעקבות זאת הועלו על המוקד ברוב עם, מעשה המכונה "אוטו דה פה", כלומר, מעשה האמונה. הזוועה הזאת נמשכה בדרום אירופה ובשתי האמריקות  מהמאה ה-13 עד תחילת המאה ה-19. ולא להאמין – שרידיו של מוסד זוועתי זה שרירים וקיימים בוותיקן עד ימינו אלה.
גאוני הרנסנס גרמו לכך שבמאות 16-15 נראו ניצנים ראשונים של אתיאיזם וליברליזם, שהבשילו יותר מאוחר לכינון מדינות חילוניות ודמוקרטיות.
נטיית הלב היא לציין שהמונותיאיזם היהודי הוא הומאני, וכי שתי יורשותיו – הנצרות והאסלאם - עיוותו את הכוונות הראשוניות של האמונה באל אחד, אבל העובדות מדברות אחרת: הכתובים מפארים את הנביא אליהו התשבי ומשווים אותו למשה: הוא זוכה להתגלות אלוהית בהר חורב, עורבים ומלאכים מביאים לו מזון, הוא מחיה ילד שנוטה למות, מתעמת עם המלכים אחאב ואחזיה, כפי שמשה התעמת עם פרעה, הוא חוצה את הירדן באדרתו בנס דומה לזה שאירע ליהושע, מעלה באש את שליחיו של אחזיה, ועיקר העיקרים – הוא האדם היחיד בכל המקרא שאיננו מת ככל האדם, אלא עולה בסערה השמיימה (מלכים ב' ב' 11). בעקבות כך הוא נחשב כבר במקרא עצמו לבן אלמוות (מלאכי ג' 24-23), שלומי אמוני ישראל מזכירים אותו במוצאי שבתות ובליל הסדר, בברית המילה (כיסא אליהו), נחשב למבשר המשיח, ולפותר שאלות ובעיות. ומה הוא שיא מעשיו כנביא בקנאו לדבר ה' (כפי שהוא מעיד על עצמו (מלכים א' י"ט 14,10) – שחיטת 450 נביאי הבעל בנחל קישון (שם, י"ח 40). בזה מתמצית  עיקר גדולתו.
בעל ספר מלכים מתייג את כל  מלכי ישראל כעושים הרע בעיני ה'. מלך ישראל היחיד שבעל ספר מלכים משבח על שעשה הישר בעיני ה' הוא יהוא: "ויאמר ה' אל יהוא, יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיניי ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב – בני ריבעים ישבו על כיסא ישראל" (מלכים ב' י' 30). הבה נבדוק במה זכה יהוא, יחיד מכל מלכי ישראל, לשבחים מפי האל – ובכן, אלה מעשיו המונעים מקנאתו לה' (מלכים ב' י' 16): הוא הורג את יהורם מלך ישראל, את אחזיה מלך יהודה ואת איזבל, אימו של יהורם (דורס אותה בפרסות הסוסים ומשאיר אותה מאכל לכלבים). הוא מאיים על אנשי שומרון, והם שוחטים שבעים מבני אחאב, ויהוא שם את ראשיהם הערופים בשני ציבורים בשער יזרעאל. הוא משמיד כל זכר לבית אחאב – גדוליו, מיודעיו וכוהניו. פוגש 42 אחי אחזיה, ושוחט את כולם. לבסוף, אוסף במרמה את עובדי הבעל והורג את כולם, שורף את מצבת הבעל ומנתץ את בית הבעל. ובכן, טובח המונים – זה נחשב לנאמן לדבר האל.
מלך יהודה שזכה להכי הרבה שבחים מקולמוסו של בעל ספר מלכים הוא יאשיהו: "וכמוהו (כמו יאשיהו) לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב' כ"ג 25). ובכן, הוא באמת מפסיק את הזוועה של הורים המקריבים את בניהם למולך (מלכים ב' כ"ג 10), אבל הוא גם עורך רפורמה דתית אלימה: שורף את הכלים העשויים לבעל ולאשרה, שורף את פסל האשרה, מטמא את הבמות ומנתץ אותן, שורף את מרכבות השמש ומנתץ את מזבחותיו של מנשה, מחריב את המזבח שעשה ירבעם בן נבט בבית אל, ואת שאר הבמות בשומרון, ועיקר העיקרים: זובח את כוהני הבמות על המזבחות ושורף עצמות אדם עליהם (שם, שם 20). מלך נאמן לה' מחויב לאלימות מבהילה.
דויד נחשב למלך אידיאלי בעיני מחברי הכתובים שבאו אחריו: "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחוקות דויד אביו..." (מלכים א' ג' 3); ועל ירבעם נאמר: "... ולא היית כעבדי דויד אשר שמר מצוותיי, ואשר הלך אחריי בכל לבבו לעשות רק הישר בעיניי" (שם י"ד 8); על אבים מלך יהודה נאמר: "...ולא היה לבבו שלם עם ה' אלוהיו כלבב דויד אביו...אשר עשה דויד את הישר בעיני ה', ולא סר מכל אשר ציווהו כל ימי חייו, רק בדבר אוריה החיתי" (שם ט"ו 5-3) ועוד אינספור הלל ושבח לדויד נמצא בנביאים ובכתובים, על כך שהיה מאמין מסור לה'. בין הכתרים מייחסים לו את כתיבת מזמורי תהילים, ומובטח לעם ישראל כי המשיח שיבוא באחרית הימים יהיה מבית דויד.
ראינו שמחבר ספר מלכים מסתייג מדויד רק בעניין אחד – פרשת אוריה החיתי. חיבור זה ידלג, לא רק על הניאוף עם בת-שבע, וההוראה להמית את אוריה בקרב עם העמונים, אלא גם על היותו ראש כנופיה שחי על ביזה ודמי חסות, על בגידה בעמו והשתלבותו בצבא אויבי העם הפלישתים – ובכן, נדלג על כך ונתרכז  בדויד שמקיים את צו האלוהים: בתחבולה נכלולית, בה מעורב, כביכול ה', הוא מרשה לגבעונים לרצוח בצורה מבעיתה שבעה מצאצאי שאול: "ויתנם (את השבעה) ביד הגבעונים, ויוקיעם בהר לפני ה' ויפלו שבעתיים יחד..." (שמואל ב' כ"א 9, וראו –פס' 10-1), כשהוא מתעלם משבועה שנשבע לשאול שלא ישמיד את זרעו: "ועתה הישבעה לי בה' אם תכרית את זרעי אחריי, ואם תשמיד את שמי מבית אבי. ויישבע דויד לשאול..." (שמואל א' כ"ד 23-22).
אזכיר עוד דוגמה לדביקותו של דויד בה': סבתא רבתא של דויד היא הרי מואבייה, כפי שמלמדת אותנו מגילת רות, לכן כאשר דויד נרדף על ידי שאול, הוא מוצא מקלט עבור הוריו במואב: "וילך דויד משם מצפה מואב, ויאמר אל מלך מואב, יצא נא אבי ואימי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלוהים. וינחם את פני מלך מואב, וישבו עמו כל ימי היות דויד במצודה." (שמואל א' כ"ב 4-3). וכיצד מודה לו דויד, הסמל למלך אידיאלי: "ויך (דויד) את מואב, וימדדם בחבל השכב ארצה, וימדד שני חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות, ותהי מואב לדויד לעבדים נושאי מנחה" (שמואל ב' ח' 2).
מואב עוד יצאה בחסד, הרי גורלה של רבת עמון, שכבש אותה יואב בן צרויה, כשדויד עצמו נאף עם בת-שבע: "ואת העם אשר בה (ברבת עמון) הוציא וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל, והעביר אותם במלבן, וכן יעשה לכל ערי בני עמון..." (שמואל ב' י"ב 31) – זה פרצופו של המלך האידיאלי הנחשב לעבדו הנאמן של ה', שכל מלכי ישראל צריכים לקחת דוגמה ממנו.
ראשון המונותיאיסטים על פי המקרא הוא אברהם, אבל מי שקבע את חוקתו של עם ה' הוא משה שארבעה מתוך חמשת החומשים מוקדשים לו ולפועלו. לא צריך להיות חוקר מקרא כדי להבין שהדמות הגדולה מהחיים שחומשים אלה מתארים – אין לה בוודאי שום קשר לדמותו "הארכיאולוגית" (מינוח של אחד העם) של משה, כי כל הכתבים מחוץ לתורה חושפים אמת שלא ניתן להכחיש, והיא  שאף בחיר ה' עד ימיו של המלך יאשיהו (סוף המאה השביעית לפני הספירה) לא היה לו מושג מה כתוב בתורה, ואף פעל בניגוד מוחלט למה שאמור היה להיות ידוע מימיו של משה. המקרא "מודה" שספר התורה שהגיע לידיעת המאמינים "התגלה" על ידי חלקיהו הכוהן בימיו של יאשיהו (מלכים ב' כ"ב 11-8).
משה "הארכיאולוגי" היה בוודאי שונה לחלוטין ממשה כפי שציירו אותו (בעיקר הכוהנים!) מאות רבות של שנים אחרי התקופה שהוא היה אמור לחיות ולפעול. הם פקדו בשמו חוקים, שאין סיכוי שבעולם שאיזו חברה אנושית היתה יכולה לעמוד במעמסת הפולחן, מתנות לכוהנים וללויים, שמיטות – בארץ מוכת בצורות ורעב, כפי שהמקרא עצמו מתאר ומפרט. בשופטים י"ז-י"ח, מסופר שנכדו של משה, שהיה כוהן לשבט דן, עבד לפסל שבני דן שדדו מבית מיכה. מכאן ניתן להסיק שמשה "הארכיאולוגי" עצמו היה רחוק מרחק רב מהדמות המצוירת בארבעת החומשים. אבל כוהנים מאוחרים  (שש מאות-שבע מאות שנה אחרי תקופתו "האמיתית" שבה חי משה) קבעו שכל הפרוורסיה המונותיאיסטית מיוחסת לצווים שקיבל משה ישירות מפי ה'. ובכן, האיש שכתב מפי האל את התורה, הביא לעולם את המאפיינים העיקריים של המונותיאיזם המפלצתי. ספר דברים, שהנביא חלקיהו "מצא" במקדש, מצווה מפיו של משה  את הצווים הבאים:
השמדת כל זכר לעבודת אלילים: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם – את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרפון באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא." (דברים י"ב 3-2; ראו גם ד' 19, ה' 9-7, ו' 15-14, ז' 6-1, ח' 20-19, ט' 16, י"ג 9-2, י"ז 7-2, י"ח 11-10, 20 ועוד)
עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים – חל איסור מוחלט על נישואין מעורבים: "כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך – החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי והיבוסי – שבעה גויים רבים ועצומים ממך... ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר." (שם, ז' 4-1). "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם." (שם, כ"ג 4; ראו גם שמות ל"ד 16-15). ברור שבועז לא ידע שיש צו כזה מפי הגבורה, שאסור לשאת מואבייה, שאילו היה מודע לכך, לא היה נושא לאישה את רות, סבתא רבתא של דויד המלך. צו ההתבדלות הזה חייב את עזרא ונחמיה למעשה זוועה – גירוש הנשים הנוכריות וילדיהן (עזרא ט', נחמיה י"ג 31-23).
ספר דברים דורש להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר, הלשנה שתוצאתה דין מוות: "כי יסיתך אחיך בן אימך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור – 'נלכה ונעבדה אלוהים אחרים' אשר לא ידעת אתה ואבותיך, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך, או הרחוקים ממך מקצה הארץ ועד קצה הארץ – לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו – ידך תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה. וסקלתו באבנים, ומת כי ביקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. וכל ישראל ישמעו ויראון, ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך." (שם, י"ג 12-7). אם עיר שלימה עובדת אלילים – דינה הרג כל התושבים, וחורבן העיר, וכל שלל העיר חרם (שם, שם, 18-13). דין מוות הוא, כמובן, גם כלפי נביא המטיף לעבודת אלילים (שם י"ג 9-2, י"ח 20; ראו גם י"ז 7-2).
וכן, ספר דברים דורש השמדה טוטאלית של כל תושבי ארץ כנען: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם החיתי והאמורי הכנעני והפריזי החיווי והיבוסי כאשר ציווך ה' אלוהיך, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם." (שם, כ' 18-16; ראו גם ז' 16). מסתבר כי לאמונה בה' יש תוקף רק אם משמידים את העמים האליליים.
כאמור, משה "הארכיאולוגי" היה שונה לחלוטין ממשה כפי שהוא בא לידי ביטוי בארבעת החומשים, אבל הדמות הקובעת לדורות היא זאת המתוארת בחומשים אלה, והיא דמות מבהילה הדורשת לחולל זוועות בעם עצמו ובעמים אחרים.
הסמל המבעית ביותר של האמונה באל אחד הוא העקידה: הכתוב "מרגיע" את הקורא על כך שמדובר בניסיון (בראשית כ"ב 1), אך המאמין לא אמור להיות מודע לכך, והוא מוביל את בנו אל העקידה, כשהוא מתכוון לשחוט אותו ולהעלות אותו לעולה לה'. יכול להיות דבר יותר מפלצתי מזה? כצפוי, המפלצתיות היא סימן הכר של שתי האמונות המונותיאיסטיות האחרות: על פי הנצרות האל מקריב את בנו על הצלב כדי לגרום לישועת העולם; ואילו האסלאם, בקנאה על המעשה הגדול של אברהם ביצחק, קובע שאברהם הקריב דווקא את ישמעאל, והמלאך ג'יבריל המיר את הבן בכבש (סורה אלסאפאת 100-99).
מלבד הקנאות המפלצתית, המונותיאיזם המיט על האנושות בערות חשוכה, שרק המערב הצליח בדי עמל להשתחרר מכבליה: כשבכל העולם האלילי פרחה תרבות אדירה – בשומר ואכד, במצרים, ובעיקר ביוון, בשלושת ספרי הקודש של המונותיאיזם אין לכך זכר – במקרא, בברית החדשה ובקוראן אין זכר לבית ספר, כשבתי-ספר היו ידועים במחוזות האליליים מאות שנים לפני הופעתו של המאמין המונותיאיסטי הראשון. ביוון האלילית היו לא רק בתי ספר, אלא גם מכללות להשכלה גבוהה. חפשו בשלושת הספרים הנ"ל אם יש פיזיקאי כמו ארכימדס, מתמטיקאי כמו אוקלידס ופיתגורס, פילוסופים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, מחזאים כמו אייסכלוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופנס. כל היפעה התרבותית הזאת אבדה לאורך למעלה מאלף שנה עם פלישת הנצרות לאירופה.
באסלאם היתה פריחה של תרבות בתחילתו, בהשפעת התרבות היוונית, אבל מאז ארצות האסלאם שקעו לחשיכה מבהילה, ששיאה הוא רצח נערות שמבקשות ללמוד בבית ספר. גם החרדים שלנו מנועים מכל סממן תרבותי – לא ספרות יפה, לא תיאטרון, לא אמנות, לא עיתונות חופשית – רק לימוד תורה ותפילה.
כף הזכות (המינורית!) של המונותיאיזם היהודי היא בכך שהאכזריות שלו הופנתה רק כלפי העממים שהיו בארץ כנען וכנגד "סוטים" בתוך העם, כאשר הנצרות והאסלאם הפנו את האכזריות המפלצתית שלהם כלפי כל עמי העולם, וכמובן, כלפי "הסוטים" באמונה שלהם. ומדהים הוא שהמקרא עצמו "מודה" שהעממים הכנעניים המיועדים להשמדה היו הרבה יותר תרבותיים ומוסריים מהמונותיאיסטים העברים (בראשית י"ד 19-18, כ' 16-1, כ"ג, כ"ו 11-1).
שלא ייווצר הרושם כאילו האלילות היא יותר חכמה מהאמונה באל אחד – שתי האמונות נסמכות על דמיון האדם שסותר את המציאות ואת ההיגיון. היתרון של האלילות על פני המונותיאיזם הוא בכך שהאלילות אינה שוללת מחשבה חופשית ושאיפה אל אור התרבות, וכן כי האלילות אינה מחרחרת מלחמות דת. הדוגמה המאלפת לכך היא העובדה שהרומים שאלו את כל הפנתיאון היווני, ורק שינו את שמותיהם של האלים. ההינדים מקבלים בברכה מאמיני השונים לאליהם, וכך גם היפנים מאמיני השינטו.
האם יש סיכוי לתמורה? לאירופה והעולם המערבי היה סיכוי כזה, כאשר השתחררו מכבלי הדת הנוצרית. זה היה נס, שמחולליו הראשונים היו גאוני הרנסנס, אבל תור הזהב הזה נדמה שהולך ומתפוגג עם הפלישה של המוסלמים לארצות החופש והרווחה. גם לנו אירע נס, ועם העליות השנייה והשלישית, החליטו חלוצים לקחת את גורלם בידם, ולא לסמוך על הבטחות הדת. הוקם כאן יישוב של עובדי כפיים המגינים על עצמם, קמה מדינה שהיא ממש נס, אבל הטעות הגורלית של מייסדיה היתה שלא השכילו להפריד את הדת מהמדינה, והיום אנשים שיודעים מה האל דורש מעם ישראל, מובילים את המדינה האהובה שלנו אל עברי פי פחת.
משה גרנות