* השפן הקטן – אביב כוכבי: "הטבח ב-7 באוקטובר היה אירוע מזעזע ומכונן כאחד, שמחייב בירור עמוק ותחקירים נוקבים... האירוע יצטרך להיבחן מכל הזוויות, גם של התקופה שבה אני פיקדתי על צה"ל. אני אחראי על ההחלטות שנעשו בצה"ל בתקופתי, ואני שואל את עצמי ללא הרף מה היינו יכולים לעשות אחרת." לפחות למחדל אחד הוא אחראי אישית – לקיחת הנשק מכיתות הכוננות. הרצי הלוי אחראי לכך שהוא לא ביטל את ההחלטה.
רק האחראי מס' 1 למחדל ולאסון ממשיך לברוח מאחריות. השפן הקטן.
* בחירות בהסכמה – סירובו העקשני של נתניהו לקחת אחריות על גדול המחדלים בתולדות המדינה שהביא לגדול האסונות בתולדות הציונות, מעורר פלצות. איני מצליח לדמיין אף מנהיג, ישראלי או של מדינה דמוקרטית אחרת, בעבר או בהווה, שלא היה מתפטר לאחר כישלון כזה. אולי טראמפ. אילו נתניהו היה לוקח אחריות ומודיע שיפרוש יום אחרי הניצחון, העם כולו היה מתלכד סביב הממשלה במלחמה. יתר על כן, הוא היה זוכה לאמון על כך שאין לו עוד כל שיקול אלקטורלי, זולת הניצחון.
אבל אם נתניהו בחר שלא להתפטר, לכל הפחות עליו לחזור לעם ולבקש מחדש את אמונו. והאמת היא, שגם ראשי המפלגות האחרות, שאף הם היו שותפים, כל אחד בדרכו ובתורו, לקונספציות שקרסו, צריכים לחזור לעם. לכן, למשל, הרעיון של אי אמון קונסטרוקטיבי בכנסת הנוכחית אינו ראוי. אי אפשר להתייחס לאסון הזה כאל עוד יום בלוח השנה. מדובר ברעידת אדמה חסרת תקדים, שחייבת להניע את אמות הסיפים. לאחר אירוע כזה, ודאי שיש לחזור אל העם.
היום אנו בעיצומה של מלחמה וסביר להניח שבשבועות הקרובים לא יהיה מנוס ממלחמה מלאה נגד חיזבאללה. בחירות במלחמה הן בעייה חמורה. מצד שני, כאשר מדובר במלחמה ארוכה כל כך, לעתים הימנעות מבחירות בעייתית אף יותר. במלחמת השחרור, המלחמה הארוכה בתולדות המדינה, התקיימו בחירות. מן הראוי לחתור לבחירות בהסכמה רחבה, במועד מוסכם. למשל, אחרי חגי תשרי. סביר להניח שכבר נהיה אחרי המלחמה. אם יוסכם על בחירות כאלו, סביר להניח שלא תהיה מחאה רחבת היקף. אפשר גם להסכים, כחלק מן ההסכמה על הבחירות, על הישארות המחנה הממלכתי בממשלה עד הבחירות. החלטה על בחירות תרגיע את הלהבות.
* על מלא – בשנה הנוראית בתולדות המדינה, למדנו מה משמעות האסון ששמו "ימין על מלא". אבל יש אסון שעלול להיות גדול אף יותר, אם נתנסה בו, חלילה. "שמאל על מלא". השינוי שעלינו לחולל בחברה הישראלית, הוא החלפת הפוליטיקה הקיצונית, פוליטיקה של הכנעה, פוליטיקה צנטריפוגלית שקורעת את העם, בפוליטיקה של הסכמות, המחויבת לבניית המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, שמקדש את המאחד על המפריד. ואל תאמינו לסוכני הכאוס של השמאלימין הקיצוני, המספרים לכם, שזה בלתי אפשרי. יש להם אינטרס שזה יהיה בלתי אפשרי, כי הם נבנים מהקרע. הממשלה הבאה חייבת להיות ממשלת אחדות לאומית, אך לא כשתי ממשלות לעומתיות באותה ממשלה, אלא ממשלה המחויבת ליצירת ההסכמה הרחבה בנושאי הליבה, השנויים במחלוקת.
* נשמת אפו של צה"ל – התחקיר המבצעי הוא נשמת אפו של צה"ל. יש מקום לביקורת על החלטתו של הרצי הלוי לפתוח בתחקיר, אך בדיוק מהכיוון השני של מתקפת הרשע של השרים. הביקורת הראויה היא על כך שהוא המתין שלושה חודשים. הטענה שיש להמתין עד תום המלחמה מוצדקת במלחמת בזק כמו מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים ואינה רלוונטית למלחמה ממושכת. יש לתחקר, להפיק לקחים ולתקן את הטעון תיקון כבר במלחמה ובמיוחד בזמן המלחמה. אגב, צה"ל מתחקר גם הצלחות, כי גם מהן יש להפיק לקחים.
אין המדובר בחקירה אסטרטגית החוקרת את הקונספציה המדינית-ביטחונית רבת השנים, אלא תחקיר מבצעי טקטי העוסק בתפקוד המודיעיני והמבצעי לקראת 7 באוקטובר ובמהלכו. למשל, התפיסה של "צבא קטן וחכם" אינה רלוונטית לתחקיר. מה שרלוונטי לתחקיר הוא איך אותו צבא תפקד. ההתנתקות אינה רלוונטית לתחקיר. מה שרלוונטי הוא איך צה"ל פעל בהינתן שהגבול ממוקם היכן שהוא ממוקם.
הטענה נגד מינוי קצינים במילואים לתחקיר גם היא מופרכת. זו הנורמה כאשר מדובר בתחקיר של הדרגים הבכירים. בראש צוות התחקיר של מלחמת לבנון השנייה עמד הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון. בראש צוות התחקיר של חטיפת גלעד שליט עמד אלוף (מיל') גיורא איילנד. בראש צוות התחקיר של מבצע "צוק איתן" עמד אלוף (מיל') גרשון הכהן.
כשנתניהו תוקף את התחקיר בטענה ש"בזמן מלחמה מפקדים לא צריכים לשכור עורכי דין" הוא משקר ביודעין. הוא יודע שאין זו חקירה משפטית ובתחקיר מבצעי אף אחד אינו שוכר עו"ד.
מה שעומד מאחורי המתקפה הביביריונית על הרמטכ"ל בקבינט, הוא הרצון להלך אימים על מי שיציעו הקמת ועדת חקירה ממלכתית על המלחמה, שתחקור גם את הדרג המדיני. המתקפה הביביריונית על הרכב צוות התחקיר, נועדה להלך אימים על כל מינוי עתידי לוועדת החקירה. על פי חוק ועדות החקירה, מי שממנה את חברי ועדת החקירה הממלכתית הוא נשיא בית המשפט העליון. לא חשוב מי ימונה, תעשיית השקרים וההסתה תעשה לוועדה דה-לגיטימציה מראש, בטענה שמערכת המשפט והדיפ-סטייט או איך שהשקרנים האלה מכנים את הייצור הדמיוני שבדו, מינו הרכב עוין שנועד לתפור תיק לנתניהו.
* הגיון ה-7 באוקטובר – אחת היומרות של קמפיין הכניעה, היא לדבר בשם ההיגיון. הטענה היא, שהטבח גרם לכולנו להתקף זעם ותאוות נקם, אבל חלפו מאה ימים, ועכשיו אסור לנו לתת לרגשות הללו להנחות אותנו. מטרות המלחמה אינן ניתנות להשגה, ולכן יש לוותר, להפסיק את הלחימה ולשחרר את החטופים. ההיגיון הזה הוא הגיון ה-7 באוקטובר. זה ההיגיון שהביא לאסון ה-7 באוקטובר. ואם נאמץ את רעיון העוועים של הכניעה, עוד נתגעגע ל-7 באוקטובר 2023.
* האשמת שווא – איני חשוד באהדה יתרה לנתניהו. אולם כשעליי לבחור בין התנגדותי לנתניהו לבין דבקות באמת – האמת מנצחת. ובשם האמת, אני שולל מכל וכל את ההאשמות נגד נתניהו בנושא החטופים. אין לי ספק שנתניהו מחויב לחלוטין להחזרת החטופים. עם כל התנגדותי לנתניהו, איני מקבל את ההצגה הקטיגורית של נתניהו כמי שלא אכפת לו משום דבר זולת כיסאו, אף שהשיקול האישי גבוה אצלו יותר מאשר אצל כל מנהיג אחר. אבל גם אם באמת זה הדבר היחיד שמעניין אותו – האם יש דבר שיקבור אותו פוליטית יותר מאשר אם החטופים יימקו בשבי עוד חודשים ושנים? האם יש דבר מסוכן לו אלקטורלית יותר מאשר רצח החטופים בידי חמאס? האם יש דבר שיביא לו תמיכה רבה יותר מאשר עסקת שחרור החטופים מוקדם ככל האפשר? הרי הוא זוכר את התמיכה בו אחרי עסקת שליט.
אז למה אין עסקה? כי זה לא תלוי רק בנו. החטופים הם בידי חמאס, וחמאס מוכן היום לעסקה רק בתנאים שלו – הפסקת המלחמה, הסגת כוחות צה"ל מעזה, ערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש את האש ושחרור כל המחבלים האסורים בישראל כולל מבצעי הטבח הרצחני, האונס ועריפות הראשים ב-7 באוקטובר. אם ישראל תיכנע לדרישות הללו, יהיה זה סיכון ממשי לעצם קיומה של המדינה. רעיון הכניעה הוא רעיון מטורף.
רק לחץ צבאי, והוא צריך להיות הרבה יותר מאסיבי מכפי שהוא היום – בשלב ג' שלא הוכרז עליו רשמית, יכול להביא לעסקה, כפי שהיה בעסקה הראשונה. ולרגע אסור לנו לוותר על הסיכוי לחילוץ חטופים בפעולה צבאית.
* ככה לא ננצח – המטח הכבד משטח שאותו עזבו כוחות צה"ל, מצביע על הדרך הקלוקלת שבה מנוהלת המלחמה. לא נוכל למוטט את חמאס, לשחרר את החטופים, לפרז את הרצועה ולנצח במלחמה, אלא במלחמה במלוא העוצמה, ללא הפסקה, עד הניצחון. וחייבים לכבוש, באיחור של מאה ימים, את ציר פילדלפי. אם לא ננצח במלחמה, יהיה זה ניצחון הטבח. וזה לא יכול להיות ניצחון בנקודות. אם זה לא יהיה ניצחון בנוק-אאוט, יהיה זה ניצחון חמאס.
* הבוץ העזתי – שלב ג' של המלחמה, הכולל רידוד כוחות צה"ל בעזה ומעבר מלוחמה עצימה למלחמת התשה, עלול להאריך את המלחמה ולתקוע אותנו בבוץ העזתי, בלי להשיג את המטרות. יש להגביר את הלחץ ולא להרפות. ובראש ובראשונה, יש לכבוש לאלתר את ציר פילדלפי, שבו עלינו לשלוט לצמיתות. הלוואי שאתבדה, אך איני רואה דרך להשיג את מטרות המלחמה ולהביא להכרעה בשלב ג'. שלב ג' הוא השלב שאחרי הניצחון – חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון ברצועה ופעילות יזומה לדיכוי כל התעוררות קטנה של טרור, אחרי שנצא מהרצועה.
* הישראלי המכוער – בושה למדינת ישראל שהביביריון דודי אמסלם, שר הג'ובים, הוא שר בממשלת ישראל (ומוזמן אישי של נתניהו לישיבות הקבינט, שבו הוא אינו חבר ואינו משקיף, כדי לשסע אותו בגלנט ובשרי המחנה הממלכתי). אמסלם הוא התגלמות התרבות של 6 באוקטובר. אמסלם הוא התגלמות הרע והמכוער בחברה הישראלית. אמסלם הוא הישראלי המכוער.
* היסטריה ברחוב שוקן – איך אני יודע שמופע ההגנה המרשים של ישראל ב"משפט" בהאג אפקטיבי? אני קורא את גדעון לוי ומזהה היסטריה. הוא השליך את יהבו על מתקפת חמאס-דרא"פ נגד המדינה השנואה עליו, וכנראה שהוא מריח את ריח הכישלון.
* יש לנו חטוף גם בטורקיה.
* יודן ראוס – בברלין התכנסה ועידה של השמאל הרדיקלי בגרמניה. שמעתי את צווחות הקהל "פרי פלסטיין" והדהדו באוזניי צווחות "יודן-ראוס". הרי ראינו ביום אחד בחבל ארץ אחד מה המשמעות של "פרי פלסטיין". הם רוצים שזה מה שיקרה "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי."
שמעתי את צווחות הפיהררית שלהם מעל הבמה, והן הדהדו את צווחותיו של היטלר. ומי היה אורח הכבוד בוועידה? המנהיג האנטישמי הבריטי ג'רמי קורבין. שנאמר: חרא נדבק לחרא.
* אברהם תירוש – אברהם תירוש, מוותיקי ובכירי העיתונאים בישראל, מעמודי התווך של "מעריב" וסוכן "נתיב" – לשכת הקשר החשאית עם יהדות בריה"מ שאחרי מסך הברזל, הלך לעולמו בגיל 86. יהי זכרו ברוך!
הייתי ילד שוחר אקטואליה ו"תולעת עיתונים". העיתון הראשון שלי היה "מעריב", העיתון שקראו בביתי. ואברהם תירוש היה בנבחרת הראשונה של עיתונאים שקראתי. הוא עסק במגוון נושאים לאורך השנים, והמשיך לפרסם מאמרים כמעט עד אחרית ימיו, אך הנושא העיקרי שהעסיק אותו היה העם היהודי והקשר בין ישראל ליהדות התפוצות. וכיוון שזה נושא הקרוב לליבי, גם תירוש היה קרוב לליבי.
לאחר הסכם אוסלו ראיין תירוש את אדריכל ההסכם יוסי ביילין. היה זה ראיון מאלף, שחשוב לקרוא כדי להבין את שורשי הקונספציה שדרדרה אותנו עד הלום. ואם מישהו חושד בי שאני מציג את דבריו של ביילין בראיון, כדי להאיר בזרקור על הממשות של מנטרות כמו "עכשיו ניכנע לחמאס ואחרי זה נחסל אותו,",הוא אינו חושד בכשרים.
ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.
תירוש: כלומר?
ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה.
תירוש: ואז מה?
ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים. ("מעריב" 26.11.93).
* רמת הנשיא – היישוב הצעיר רמת טראמפ, שזכיתי להיות תחילה בצוות ההקמה שלו והיום במנהלת שלו, הולך ומתפתח. חיות בו 25 המשפחות החלוצות במגורונים. המשפחות הללו כבר רכשו מגרשים וכן 50 משפחות אחרות ועוד כמה עשרות בתהליך (שקצת מתעכב בגלל המלחמה). נבנית שם קהילה משותפת לחילונים ודתיים (ומה שביניהם), קהילה יפהפיה. נבנית מנהיגות היישוב. נפלא!
ויש בעייה שאינה מפסיקה להטריד ולהציק. הטראמפ שבחדר. שם שאף אחד אינו רוצה בו. התושבים רוצים יישוב שיוכלו להתגאות בשמו. אין להם. ויש מי ששם היישוב הוא מחסום בעבורם בפני התיישבות בו. אמנם שם היישוב אינו העיקר, אלא הקהילה עצמה, האנשים, התוכן. אבל גם השם חשוב. קשה ליצור גאוות יחידה סביב השם הזה.
אז למה לא משנים אותו? יש כאן בעייה. אין מדובר ביישוב שקם בדרך רגילה. בדרך כלל מחליטים להקים יישוב ואז חושבים איזה שם לתת לו ובוחרים בשם זה או אחר. כאן המהלך היה הפוך. נתניהו רצה להנציח את טראמפ בחייו ועוד בתקופת נשיאותו, והחליט לעשות זאת בהקמת יישוב על שמו בגולן והוא העביר את ההחלטה בממשלה.
כמובן שקפצנו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב, אחרי עשרות שנים שלא הוקם יישוב חדש בגולן. גם אם השם מעורר סלידה – הוא אינו חזות הכול ואף לא העיקר.
אחרי שהתקבלה החלטת הממשלה, הצעתי לקרוא ליישוב רמת הנשיא. באותיות הקטנות ייאמר שזה ע"ש טראמפ, וכך תכובד החלטת הממשלה אבל אף אחד לא יתייחס לזה. כתבתי על כך מאמר וגם ניסיתי לפעול בצינורות שונים, אך ללא הועיל. למרבה הצער, ועדת השמות הממשלתית החליטה לקרוא ליישוב רמת טראמפ.
אז זהו, שלא. כלומר, לא בדיוק. היום הגיעה לידינו ההחלטה הפורמלית של ועדת השמות, ושמו הרשמי של היישוב הוא רמת הנשיא טראמפ. יתר על כן, מסתבר שהסיבה לכך היתה להקל על אפשרות שינוי השם, אם היישוב יחפוץ בכך בעתיד.
זו הזדמנות להיפטר בהדרגה מהחטוטרת. יש לשנות את השילוט ואת הניירות הרשמיים ולכתוב מעתה: רמת הנשיא טראמפ. אך זה שם ארוך ולא נוח לביטוי, ולכן השם שייאמר בעל פה יהיה רמת הנשיא. וכך בהדרגה המילה השלישית תתנוון, תישמט ותשכח. ובעיתוי מתאים השם יוחלף רשמית. מה זה עיתוי מתאים. כל עוד קיימת סכנה שהוא ייבחר מחדש, ולאור היכרות עם אישיותו הקפריזית והנרקיסיסטית – צעד כזה עלול לגרום לו להתהפך על ישראל. אז בינתיים צריך להיזהר מהחלטה רשמית, אך להתחיל להתרגל לשם רמת הנשיא.
* הגולן הוא קו עימות? – באורטל נבנית תעשיה ביטחונית – "אורטל מטרות". אורטל אמורה להיות גן עדן למשקיעים, בשל ההטבות לקו עימות. מה מסתבר? במשרד הביטחון הגולן אינו מוגדר קו עימות. איך זה יתכן? הרי בהטבות מס הכנסה אנו מוגדרים קו עימות.
מסתבר, שבשנת 2000, העביר ראש הממשלה אהוד ברק החלטה הזויה בממשלה, על פיה הגולן אינו קו עימות. מאז, במאבק ממושך, הוכרנו כקו עימות לנושא מס ההכנסה. מעבר לכך, ההחלטה שרירה וקיימת. כעת, במלחמה, שבה ספגנו רקטות (עם זמן התרעה – אפס) וכתב"מים, וצה"ל נערך בגולן למלחמה, הגיעה השעה לבטל את ההחלטה המטורללת ולשוב ולהגדיר את הגולן, כמובן מאליו, כקו עימות.
* המגל והחרב – מדי בוקר אני משכים קום ויוצא לעבודה חמוש במגל ובחרב, או ליתר דיוק – במזמרה וברובה. ביום אני עובד במטע. בערב שומר על הקיבוץ. באיזו משתי המשימות אני תורם יותר למאמץ המלחמתי?
"אין חריש עמוק בלי נשק" כתב יחיאל מוהר בשירו "שיר ערש נגבי". הנשק הכרחי כדי שניתן יהיה לחרוש, אך המטרה היא החריש. שלא נתבלבל.
* ביד הלשון: נתיבות – מקום בחדשות – העיר נתיבות, שספגה מטח רקטות כבד שנורה ממרכז רצועת עזה.
פירוש השם נתיבות הוא דרכים. נתיב = דרך. אבל הרבים של נתיב הוא נתיבים, נתיבי תנועה וכד'. אז למה נתיבות? זה נכון, אך גם הצורה נתיבות נכונה, והיא מתבססת על פסוק בספר משלי: "בראש מרומים עלי דרך, בית נתיבות נצבה." בית נתיבות זו פרשת דרכים. בעבר ניתן השם בית נתיבות לתחנת הרכבת, אך זה לא תפס. היום בית נתיבות הוא טרמינל הנוסעים. שמה המקורי של נתיבות היה עזתה, כלומר יישוב הנמצא בדרך לעזה. היישוב עלה לקרקע ב-1956, כיישוב של עולים מצפון אפריקה. הוא קם כמרכז אזורי ליישובים הכפריים בנגב הצפון מערבי.
אורי הייטנר