במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2011
14.7.11. לפני הצהריים אנחנו עורכים סיבוב באיזור גן העיר ומוצאים את אורפז יושב עם אהובה פנקס הנמרצת וטובת הלב בקפה שבקומת הכניסה. אהובה שמה לב לקסקט המלחים היווני שלי מבד ג'ינס כחול-כהה, שאותו תפר לי חייט היושב בין שני בניינים ברחוב נחלת בנימין. גם לאורפז יש כובע כזה, אבל עם ביטנה ומצמר, וכבר נוצץ ודביק מרוב שומניות אבל הוא לא מרגיש בכך. אהובה מפצירה בי שאם אהיה שוב בנחלת בנימין שאקנה גם ליצחק כובע כזה.
19.7.11. פגישה לפני-הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא חוזר על סיפור אהבתם ואיבוד בתוליהם במשותף שלו ושל י.ב. מירושלים, היא בת 16 והוא בן 18, בשפיה. הוא מדגיש כי אביה, סופר האידיש, שעזב את אימה ואותה בירושלים והיגר לניו-יורק, אינו הסופר הידוע שכתב את "המושבה" וספרים אחרים.
26.7.11 לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא חוזר ומספר לי ברצף תמונות מילדותו המוקדמת ומשוכנע שהוא מגלה לי בכך סודות כמוסים שטרם סיפר לי.
אביו חוזר מבית הכנסת בליל שישי. מברך ומתכוון לערוך את כל הטקס של הקידוש. אבל אימו מתפרצת על האב בצעקות נוראות ומביישת אותו. האב אינו מגיב. הוא מבטל את עצמו. יצחק הילד כועס על האם אבל גם על האב שמוחל על כבודו ואינו מחזיר לה. הוא נשלח להעלות את האש בתנור העצים. כאשר פותחים את המכסה נכנס חום לחדר. כאשר סוגרים יונקת האש את האוויר רק מן הארובה, וגזרי העץ נעשים לפחמים. הוא לוקח בידו גזר-עץ שמונח בערימה כדי להוסיף לאש בתנור, אבל במקום לעשות כן הוא מטיח אותו בכל כוחו לכיוון אביו. האב זז הצידה ולא נפגע, וגזר העץ פוגע בקיר. יותר מכך אינו זוכר.
הוא נמצא בין ילדים רבים ומשחקים רבים לאחר שכבר הגיעו לליפקאן, העיירה של סבו אבי-אימו. הילדים שמחים ומשחקים ורק הוא בוכה מרה ואינו מוכן להישאר שם. אימו מופיע ומכה אותו מכות רצח בכל חלקי גופו על סירובו להישאר בגן.
דודו שולח ברכבת אותו ואת אימו לבוקארשט, הבירה. שוכר לו חדר במלון או פנסיון. מדי יום עליו לבקר את אימו, המקבלת טיפול במכות חשמל בגלל מצבה הנפשי. הוא בא רק לאחר שהיא מקבלת את הטיפול. היא מדברת אליו אבל כאילו אינה רואה אותו. הוא שונא כל רגע ורוצה להימלט.
אביו כבר אינו גר בביתם. הוא מצא לו דירה בבית החרושת, המינסרה, של הסב. אחיו המבוגר ממנו משתדל לא להיות כמעט בבית ומבלה את רוב זמנו עם חברים ובתנועת השומר הצעיר. רק יצחק נמצא עם האם המשוגעת, שרק את חברתו היא מסוגלת לשאת.
היא נשקפת בחלון. עובר סבו, הוא אביה. היא מחרפת ומגדפת אותו. הוא אינו עונה לה. היא סוגרת את החלון ואת הווילונות, גם וילונות הקטיפה הכבדים, נסגרת בחדר-השינה על מיטתה ובוכה.
לסיום הוא אומר לי שהוא נמצא רק בספריו ולכן אין הבדל בין חייו למותו כי אפשר להכירו רק דרך ספריו. הוא שונא מי שאינו מעריך את ספריו ומוצא עניין רק בו-עצמו. כי הוא אינו חשוב. חשובים הספרים. הרמז אליי ברור אבל אני מתעלם. למה לי לצערו. קשה לי לקרוא את ספריו, ואני לא יחיד בכך.
2.8.11. מפגש שבועי עם אורפז. הוא כמובן תומך המפגינים שבשדרות רוטשילד. מבקש שלא אקח ברצינות את הסיפורים ההזויים שסיפר לי בפגישה הקודמת על ילדותו המוקדמת.
9.8.11. תשעה באב. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין" כמדי יום שלישי. אורפז מספר כיצד אחד המבוגרים, בנעוריו בארץ, הגדיר את מצבו: "יש לי בלבול בראש וחמסין בלב!" – הוא כרגיל חוזר ומספר את סיפורי חייו וגם תומך בהפגנות שבשדרות רק שהוא כבר זקן וחלש מדי מכדי להשתתף בהן באופן פיסי.
עוברת אישה בשם יהודית אשד, הנשואה לחלילן-לשעבר בפילהרמונית ושני בניה נגנים אף הם. אני לוקח את כתובתה כדי לשלוח לה את קובץ "נגיעות" של אורפז.
23.8.11. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. תוך כדי שאני מספר לו עלילות מהרומאן "ג'ני מלכת הנגב" [לימים "מסעותיי עם נשים"] – הוא מציע משפט "האהבה תלוש אותנו," בעקבות סיפור המלוש. עולה בדעתי לקחת צירוף מילים זה כשם לרומאן.
הוא חוזר על סיפוריו הקודמים. כיצד הכיר את רותי, שעלתה ארצה עם הוריה בשנת 1956 לערך. היא נולדה ב-1940. אביה היה סטכנוביץ במפעלי המתכת הרוסיים באוראל, לשם גורשו מהאיזור הסובייטי של פולין, ובזכות עבודתו ניצלו והיה להם מה לאכול. הוא היה איש פשוט מאוד שלא ידע לדבר בכמה שפות יחד, אבל יצחק נהנה מאוד מחברתו. עיתונאית שראיינה את יצחק פגשה בו, כשהיתה בחברת רותי, במסיבה בעיריית תל-אביב לקרן תל-אביב לספרות שתמכה גם באחד מספריו של יצחק. ערכה לו הכרה עם רותי, ולאחר ימים אחדים הציעה ליצחק להיפגש עם רותי. כך עשה ומאז החל הרומאן ביניהם. רותי למדה אז תיאטרון ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, נוסף לעבודתה כאחות. שיחקה את אולגה ב"שלוש אחיות". אמרה ליצחק שרצתה להיות מורה ורק מכורח המציאות הכלכלית הלכה ללמוד את מקצוע האחות. אז זה לא עלה כסף. יצחק אמר שדווקא משכה את ליבו בזכות היותה אחות, כי אותו רודפות על השנים מילות השיר של ביאליק: "הכניסיני תחת כנפך / והיי לי אם ואחות" – אחות גם במובן של אם.
30.8.11. פגישה עם אורפז בשיין. מדברים על יום הולדתו ה-90 העומד לחול ב-15.10. אם נהיה אז בסין אוציא גיליון ובו דברים עליו ימים אחדים קודם.
הוא מספר לי כיצד נסע עם אימו אסתר לצדיק מסדיגורא, שסבו היה תומך בו וגם נוסע אליו לחגים. יצחק עם דודו, דומני ברוך, נכנסו אל הצדיק, שהיה מוקף בבלפרים, אלה שמשיו שגם היו מקבלים את התרומות עבורו. הצדיק לא לחץ את יד אימו וגם לא הסתכל לעברה אלא כיסה את ראשו בטליתו ומלמל מילות ברכה והשבעה רבות שתיתנה מנוחה לנפשה ותבאנה לה שקט. הוא לא ראה אותה אפילו. ושלושתם יצאו. במשפחה חשבו שהפגישה עם הצדיק תרגיע את רוחה חסרת המנוחה, אבל זה לא עזר. עד היום כשיצחק מספר על אימו עולות דמעות בעיניו. זו היתה ונישארה הטראומה הגדולה ביותר בחייו.
אהוד בן עזר
המשך יבוא