* אחרינו המבול – קמפיין הכניעה מציב בפנינו ברירה: אם לא ניכנע ויתרנו על החטופים.
אמנם, אם ניכנע, החטופים ישוחררו. אך כניעה, פירושה טיהור אתני של הנגב המערבי והגליל, והזמנת איראן, חיזבאללה וכל אויבינו למעשי הטבח הבאים, שיכללו כמובן חטיפת ישראלים שיהיו תעודת הביטוח שלהם. אם ניכנע, כל חללי המלחמה נפלו לשווא. כניעה, תהיה איום של ממש על קיומה של ישראל. כך, שאם נקבל את הברירה שהקמפיין מציב בפנינו, לא תהיה לנו ברירה, אלא לוותר על החטופים.
אבל אסור לנו בשום אופן לקבל את הנראטיב הזה, ולהשלים עם האקדח שקמפיין הכניעה מצמיד לרקתנו.
יש להגביר את הלחץ הצבאי על מנת שנקבל את החטופים כחלק מתנאי הכניעה של חמאס. ובדרך, ניתן להגיע לעסקאות מהסוג של העסקה הקודמת, שנבעה ישירות מהלחץ הצבאי והמצור (שעליו ויתרנו בשל הלחץ האמריקאי). אם נהיה חזקים ולא ניכנע – נחזיר את החטופים. כניעה, גם אם נקבל תמורתה את החטופים, היא מדיניות קצרת רואי של "אחרינו המבול." כאילו לא למדנו את הלקח מ"מבול אל אקצה".
 
* מצדיע לעם האוקראיני – אני מעריץ את העם האוקראיני, שכבר כמעט שנתיים נלחם על קיומו ואף אחד לא מעלה על דעתו להטריל בקמפיין כניעה.
 
* הגשם יורד גם על האוייב – מתוך ספרו של שלמה שבא "בני רץ", הביוגרפיה של בני מרשק, קצין התרבות המיתולוגי של הפלמ"ח (עמ' 201-203): "שתי פלוגות יצאו בלילה השני לכבוש את מנזר סן סימון ששלט על קטמון, אחת בפיקודו של אורי בנארי והשנייה בפיקודו של דוד-דדו אלעזר. הפורצים עלו בלילה במעלה הר סלעי, לפנות בוקר הסתערו וכבשו את המנזר שהגנו עליו חיילים עיראקים. הללו נסוגו לבתים סמוכים וקיבלו תגבורת ועם אור היום החלו בהתקפות נגד קשות. כוחות שלנו שביקשו להגיע למקום לעזרה, לא הצליחו לפרוץ דרך. בחסות גדרות האבן הגיעו הערבים למרחק של מטרים ספורים מהמנזר ומשם המטירו אש חזקה מאוד. מתוך שמונים הלוחמים במנזר נפצעו ארבעים ונהרגו שישה-עשר. התחמושת הלכה ואזלה. הערבים הגבירו את לחצם ובשלב מסוים דובר על נסיגה. מאחר שאי-אפשר היה לשאת את הפצועים קשה חזרה, הוחלט שכמה מהמפקדים יישארו במקום להגן על הפצועים ויילחמו עד מוות. אז נאמר: 'נחכה עוד קצת, הגשם שיורד עליך יורד גם על האוייב' – אלו היו דבריו של בני מרשק. וחיכו. הערבים החלו לסגת. לפנות ערב הגיעה למקום תגבורת. השכונה ומערב ירושלים היו בידינו. כיבושה של קטמון גרם לכך שכל ירושלים שמחוץ לחומות נשארה יהודית. בקטמון נערך אחד הקרבות הקשים של מלחמת השחרור. האנשים שהשתתפו באותו קרב – והיו ביניהם כאלה שעמדו אחר כך בראש צה"ל – למדו היטב את לקחו וזכרו את דבריו של בני מרשק."
 
חנוך ברטוב בספרו על דדו מתאר את ימי מלחמת יום הכיפורים וכותב:
"שוב לא שכח דדו את הדברים, שאמר בני מרשק בקטמון לפני שנפצע בשפתיו, אימץ אותם לעצמו ובשעות החמורות ביותר של מלחמת יום הכיפורים חזר עליהם שוב ושוב: 'כאשר אתה נתון בקרב קשה ואכזרי, עליך לזכור תמיד שגם האוייב במצב קשה כמוך. אם לא תוותר ראשון – יוותר האוייב. מי שמחזיק מעמד ברגע הקשה – הוא שיזכה.'
"...באותו קרב השתתף כמפקד מחלקה רפאל איתן, המכונה רפול, שכעבור שלושים שנה נתמנה לרמטכ"ל. גם הוא למד אז מפי בני ש'הגשם יורד גם על האויב.' במלחמת יום הכיפורים היה מפקד האוגדה שהגנה על הגולן, עצרה את הסורים ואחר-כך פרצה אל מעבר לגבול. בימים הראשונים למערכה, משעדיין לא התארגנה תגבורת, עמדו חייליו מעטים מול שיטפונות סוריים. כפי שמסופר, עצר מיספר קטן של טנקים ישראלים זרם שוטף וגובר של טנקים סורים. כוחותיהם של המגינים אזלו והלכו ולבסוף ביקש מפקדם רשות להיסוג. רפול ענה לו, כי הרשות נתונה, אולם יחכה עוד חמישה רגעים. גם לאויב קשה. המפקד חיכה, והסורים נסוגו תחילה."
המלחמה הזאת קשה. אני מודה שלא העליתי על דעתי שאחרי יותר ממאה ימים טרם נכריע את האוייב. מסתבר שטעיתי. זו מלחמה ארוכה ותימשך עוד זמן רב. זו מלחמה קשה, אך לאוייב יותר קשה. הגשם יורד גם עליו וביתר שאת. אם נתעלם מקמפיין הכניעה ונחתור לניצחון, האוייב יישבר ראשון.
 
* איך לזכות באהדת "עולם התרבות" – קמפיין הכניעה מדבר בשם שחרור החטופים וההכרח לוותר על הניצחון, שספק אם הוא אפשרי, למען השחרור. לעיתים מוביליו מזכירים שעזה לא תברח ותמיד נוכל למוטט את חמאס, אבל קודם כל נשחרר את החטופים.
אבל בשוקניה החטופים אינם הסיפור. הדבוקה חזרה מהר מאוד לסורה, בהאשמות ועלילות נגד ישראל השנואה. מאמריהם של גדעון לוי ועמירה הס הם הטיוטה של כתב האישום הדרום אפריקאי המופרך בהאג, וזו גם רמת האמינות שלהם. רוגל אלפר ממחזר את המנטרות הפציפיסטיות שלו נגד המיליטריזם הלאומני המשיחי הגזעני הפשיסטי האגרסיבי עם שטיפת המוח של התקשורת המגויסת.
והמנטרה, שאימה יולדתה היתה שולמית אלוני במתקפותיה על גולדה מאיר, על ה"התקרבנות" וה"צדקנות" שנועדה להכשיר את אקיבוש והרוע והתוקפנות כי הכול מותר לנו כי הרי אנו קורבנות, עובדת שעות נוספות. מה שנשאר אצלם מהטבח בנגב המערבי הוא תירוץ ל"התקרבנות ישראלית".
כותב ניסן שור: "לוהקנו – או שמא ליהקנו את עצמנו? – לתפקיד האיש הרע. לנסות ולשכנע שישראל נלחמת על קיומה ומממשת את זכותה להגן על עצמה? אף אחד כבר לא קונה את זה. אנחנו לא נתפסים כאנדרדוג, אלא כמי שהרגו עשרות אלפי בלתי מעורבים בעזה, בזמן שנציגים רשמיים של הממשלה מעודדים הרג חסר הבחנה וטרנספר מרצון."
כלומר, אם אנו רוצים אהדה, עלינו להיות אנדרדוג, ולכן היינו צריכים לא להגיב על הטבח, ואז "עולם התרבות" ש"אוהב לחבק את החלשים, המוחלשים והמדוכאים," כי "זה עיקרון מרכזי בליברליזם," היה אוהד אותנו.
במקרה כזה הרווח היה יכול להיות גדול אף יותר, כי הבלגה על הטבח היא הזמנה לעוד ועוד מעשי טבח, שיזכו אותנו בעוד ועוד אהדה של "עולם התרבות". כדאי, לא?
 
* אפילו אירופה מבינה – קמפיין הכניעה לא שיכנע את הפרלמנט האירופי. הפרלמנט קיבל ברוב גדול החלטה השוללת קריאה לישראל להפסיק את המלחמה, ללא השגת שתי המטרות – החזרת כל החטופים וחיסול חמאס. אני מקווה מאוד שממשלת ישראל תפעל בדרך זו.
 
* בסרט הזה כבר היינו – את הקונץ פטנט של עצמאות פלשתינאית ניסינו ביהודה ושומרון בין אוסלו ל"חומת מגן" וברצועת עזה בין אוסלו ל-7 באוקטובר. עם כל הכבוד לביידן, אם הוא מפנטז על מדינה פלשתינאית יש לומר לו שבסרט הזה כבר היינו ולא נפקיר עוד את חיי אזרחי ישראל. לא נהפוך את גוש דן לעוטף המדינה הפלשתינאית, כי 7 באוקטובר בקווי 4 ביוני יעלה לנו בעשרות אלפי נטבחים.
בארץ ישראל שבין הים והמדבר יש מקום לשתי מדינות – יהודית וערבית. הירדן הוא הגבול בין שתי המדינות. לא תקום מדינה שלישית. יש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ולהקים בה התיישבות מסיבית, כדי לסכל את רעיון העוועים הזה. יש לקיים אוטונומיה בשטחי הרשות הפלשתינאית עם חופש פעולה לצה"ל וכוחות הביטחון (שאותו יש לממש באופן יותר פרו-אקטיבי ואסרטיבי מכפי שהיה עד 7 באוקטובר. מאז צה"ל עובד כראוי ביו"ש) וכך צריך להיות גם ברצועת עזה. על ישראל להציע לירדן, ששטחי הרש"פ יהיו מובלעת ירדנית מפורזת בתוך שטח ישראל. כל עוד הם אינם רוצים בכך, הפתרון הוא אוטונומיה.
 
* החטא הראשי – נתניהו הגדיר את אויבינו במלחמה – שלושת החי"תים: חמאס, חיזבאללה, חות'ים. הוא שכח את החי"ת הראשי, או עדיף החטא הראשי, ראש הנחש חמינאי.
 
* לא להרגיז את המצרים – טיעון שמושמע נגד כיבוש ציר פילדלפי והשליטה בו, שלהערכתי הוא הסיבה לכך שהממשלה טרם קיבלה את ההחלטה המתבקשת, הוא שהצעד הזה יפגע בשלום עם מצרים.
זו אותה תפיסת שלום מעוותת, של ילד הכאפות המזרח תיכוני. תפיסה המלווה את השלום עם מצרים מראשיתו. אף שמצרים היא התוקפן שפלש לישראל ביום הקמתה כדי להכריתה, ושסגר את מיצרי טיראן ובכך הביא למלחמת ששת הימים ושפלש לישראל במלחמת יום הכיפורים, המו"מ לשלום היה מבוסס על ההכרח של ישראל לרצות את מצרים. כאילו השלום הוא אינטרס של ישראל בלבד, הוא נמצא בידי המצרים וישראל צריכה לקנות אותו מהם במחיר מופקע. אמנם הם נהנים מהשלום לא פחות מאיתנו, חייהם של אלפי חייליהם נחסכים והם מקבלים סיוע כלכלי וביטחוני עצום בעטיו, אך המסר הוא שהם עושים לנו טובה. ואכן, המחיר ששילמנו בעבור השלום היה כבד ביותר. נסיגה מכל סיני, קבלת העיקרון של נסיגה מלאה בניגוד לעיקרון שממשלות ישראל אימצו מאז ששת הימים והחמור מכל – עקירת שני גושי ההתיישבות בחבל ימית ובמרחב שלמה. אולם התמורה היתה שלום אמת, שלום חם שהופך את אויבינו לידידינו. ואכן, כזה היה השלום בשנותיו הראשונות, כשסאדאת היה נשיא מצרים. עשרות הסכמי הנורמליזציה יצאו לדרך. בארבע השנים שבין ביקור סאדאת לרציחתו, הוא ביקר בישראל חמש פעמים. לשם השוואה, ב-42 השנים מאז הירצחו, לא נערך אף ביקור בישראל של נשיא מצרי (זולת גיחה קצרצרה של מובארק להלווייתו של רבין).
ביום שבו נרצח סאדאת, נרצח גם השלום עם מצרים. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה. מצרים הובילה את המערכה המדינית נגד ישראל, כולל את ועידת דרבן האנטישמית בדרא"פ, שהשיקה את קמפיין החרם על ישראל והדה-לגיטימציה שלה. פורמלית, היחסים הדיפלומטיים לא נותקו, אך חודש אחרי השלמת הנסיגה מסיני מובארק ניצל את מבצע שלום הגליל כתירוץ להחזיר את השגרירות מת"א לשנים, ואח"כ היינו צריכים לשלם מחיר מדיני כדי להחזירו. והתעלול הזה חזר על עצמו כשהותקפנו במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה". כמובן ששלטון מורסי והאחים המוסלמים הרג לגמרי את שאריות השלום וסביר להניח שאילו נותר על מכונו עוד חודשים אחדים השלום היה מבוטל גם פורמלית. ברור שאחרי מורסי, קיבלנו את א-סיסי באנחת רווחה, אך הוא ממשיך דרכו של מובארק, גם אם באופן מתון יותר.
וכעת, כאשר כיבוש ציר פילדלפי הוא אינטרס ישראלי מובהק, מזהירים אותנו שהוא יסכן את השלום. העובדה ש-90% מהאמל"ח של מפלצת חמאס הוברחה ממצרים מעל ומתחת לציר פילדלפי, בהעלמת עין במקרה הטוב (או הנאיבי) לא סיכנה את השלום עם ישראל. העובדה שמצרים מסרבת לקבל פליטים מעזה כדי שיישארו במקומם ויקשו על ישראל במלחמה, אינה מסכנת את השלום. שום צעד מצרי אנטי ישראלי מעולם לא סיכן את השלום. רק אנחנו, ילד הכאפות של המזה"ת, צריכים ללכת על ביצים, כדי לא להרגיז את המצרים.
ציר פילדלפי הוא הגבול עם מצרים מאילת ועד רצועת עזה. כשנחתם הסכם השלום, רצועת עזה היתה בשליטתנו וכמובן שציר פילדלפי כולו, עד הים, היה גבולנו עם מצרים. ולפתע, כשאחרי הטבח הנורא, שלא היה יכול להתרחש ללא ההברחות מפילדלפי, אנו מבינים שחובתנו לחזור ולשלוט בו, מאיימים עלינו שאנו (!) מסכנים את השלום.
ילד הכאפות של המזה"ת, כבר אמרנו?
 
* צ'רצ'יל והיום שאחרי – עמית סגל אמר שאין שום מקום לדון ביום שאחרי. מה שחשוב זה הניצחון ועד אז אין מה לדבר על היום שאחרי. והוסיף: "מה, צ'רצ'יל דיבר על היום שאחרי?!"
ובכן, כן. בהחלט. היום שאחרי העסיק אותו מאוד, הוא עסק בו, הוא כתב עליו והוא עיצב אותו. בין השאר הוא היה עסוק מאוד בהיערכות למלחמה הקרה בין המערב לבריה"מ, שעה שבריה"מ היתה, עדיין, בעלת הברית של בריטניה ושל המערב במלחמה בגרמניה.
כבר ב-1941, ארבע שנים לפני הניצחון, יזם צ'רצ'יל מפגש עם עמיתו האמריקאי רוזוולט, על סיפון אוניית הוד מלכותו פרינס אוף ויילס, שבו הם חתמו על האמנה האטלנטית, העוסקת כולה בתנאי השלום אחרי תום המלחמה.
רוזוולט כמעט נאנס על ידי צ'רצ'יל להשתתף בפסגה, אך בסופו של דבר, היא היתה אבן הדרך המשמעותית ביותר במהלך שהביא להצטרפות ארה"ב למלחמה.
 
* פצוע קל – עופר, לוחם מאורטל, נפצע קל לפני חודש, בקרבות בעזה. הוא עדין מאושפז, וכנראה לעוד לא מעט זמן. לפעמים, כשאנו שומעים על פציעה קלה, אנו מדמיינים איזו שריטה שאחרי ימים אחדים מתאחה ומגלידה ובקושי זוכרים אותה. זה לא כך. יש אלפי פצועים קל ובינוני. המילים "קל" ו"בינוני" מטעים. רפואה שלמה והחלמה מהירה לכל פצועי צה"ל.
 
* דמות אנטי חינוכית – בתחילת שנת הלימודים, חודש לפני הספירה, התפטר זאב דגני, מנהל הגימנסיה הרצליה, כיוון שדירקטוריון בית הספר אסר עליו לקיים כנס של תלמידים שמסרבים להתגייס לצה"ל. הכנס התקיים על אף האיסור ודגני חזר בו מהתפטרותו. משום מה, הדירקטוריון קיבל את חזרתו, למרות קיום הכנס.
אין דבר מזעזע יותר מחינוך לעריקה מצה"ל. דגני אומר שהוא לא מטיף לכך, רק "מאפשר" בשם חופש הביטוי. לעומת זאת, הוא לא אישר לאורך השנים ביקור של קציני צה"ל בבית הספר, כדי לשוחח עם התלמידים על שירות משמעותי, כמקובל בבתי הספר. הוא טען שאין מקום למיליטריזם במוסד חינוכי. גם חופש הביטוי, משום מה, לא מאפשר זאת.
פחות מחודש ושבוע לאחר כנס העריקים הארור, למדנו על בשרנו שברירת חיינו היא להילחם או להישחט. כן, עלינו לחנך את ילדינו לשירות המשמעותי ביותר, למסירות, לנתינה, הקרבה, לאחריות לאומית. כן, עלינו להזמין את קציני צה"ל לבתי הספר לתת דוגמה אישית ולעודד שירות משמעותי וקרבי. לא, חופש הביטוי אינו צריך להכיל הסתה לעריקה מצה"ל.
והנה, אביר חופש הביטוי, חופש המחשבה וחופש העמדה, תקף בבריונות אלימה תלמיד שביקש להניח תפילין ליד בית הספר, בעזרת פעיל חב"ד. בתגובה, מאות תלמידים הפגינו נגד דגני. סוף סוף הם מרימים את קולם. למרבה הצער, הח"כהניסט אלמוג כהן תפס טרמפ על ההפגנה ובא לעשות על התלמידים סיבוב. כך, זאב דגני דוחף תלמידים לידי הכנופייה הכהניסטית. כך פועל חוק הרדיקלים השלובים. האינדוקטרינציה של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני שדגני משליט, משפיעה לרעה על תלמידים רבים ודוחפת אחרים לתמונת הראי – הימין הרדיקלי.
לאיזו תהום מוסרית דרדר דגני את הגימנסיה הרצליה; הגימנסיה הקרויה על שמו של בנימין זאב הרצל, שהיתה מפעל חינוכי ציוני חלוצי, אוונגרד של ציונות. עם תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה, נמנו משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור. הם היו חבורה מלוכדת של מנהיגות ציונית צעירה ואקטיביסטית. הם הובילו בתחומי ספורט, הגנה, שמירה ופעילות פוליטית. לימים הם היו ממייסדי ההגנה ומראשיה והובילו את ביטחון היישוב עד שנות הארבעים. הארבעה גם היו גיסים. הם היו גאוות הציונות. בשנת תש"ח, הפסיקו תלמידי מחזור ל"ו של הגימנסיה, תלמידי י"ב, את לימודיהם באמצע השנה, כדי להתגייס להגנה על המדינה הצעירה שזה עתה קמה. את תעודת הבגרות הם לא קיבלו.
דגני דרדר את בית הספר הזה למדמנה של שטיפת מוח אנטי ציונית.
לא אחת קראתי בצמוד לשמו של דגני את צמד המילים "המחנך הדגול". מחנך דגול? דמות אנטי חינוכית.
אגב, אני סולד מאובססיית התפילין החב"דית ומדוכני הנחת התפילין. זו לא רק מיסיונריות אלא גם זילות של התפילין. אבל בדמוקרטיה יש לאנשים זכות לעשות גם דברים שאני סולד מהם. ובוודאי שיש זכות לתלמיד להניח תפילין בלי שמנהל בית הספר יתקוף אותו בבריונות דוסופובית.
 
* שני ביריונים עם חסינות  – לפני 11 שנים, שוטרים-עבריינים נהגו באלימות קשה נגד מפגין בכפר חורה וגרמו לו לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על העובדות אין ולא היתה מחלוקת כבר אז. ומדוע השוטרים-העבריינים לא נחקרו אז? כי הם עברו על החוק גם בכך שלא ענדו תג זיהוי ואף היו רעולי פנים, ואי אפשר היה לזהותם.
וכעת, הח"כהניסט אלמוג כהן, שהניח שכעת, כאשר ראש הכנופייה הוא השר ל"ביטחון" לאומני, והוא כבר אינו זקוק לכיסוי פנים כי החסינות שיש לו, למרבה הבושה, היא התחליף, פירסם בגאווה את התמונות וכתב שהוא רעול הפנים, השוטר-העבריין הנ"ל, והמליץ לנהוג כמוהו.
על כך הוא נחקר, ובצדק, כי גם אחרי 11 שנים הצדק צריך להיעשות. ואיך הגיב ה----? הוא טען שחקירתו נועדה "לסתום את פיו" ו"להלך עליו אימים" כדי שלא יחשוף "פרשה ביטחונית חמורה" עאלק. הכוונה לתאוריות הקונספירציה, עלילת הדם הבזויה שהוא מראשי ממציאיה ורוקמיה, על "בגידה" בצה"ל ושיתוף פעולה עם חמאס בטבח. בן העוולה הזה יודע שהוא משקר. הוא יודע שהוא ממציא עלילה. הוא יודע שהוא תוקע סכין בגב חיילי צה"ל בשעת מלחמה. הוא יודע שעלילת-הדם הזאת, הפוגעת בצה"ל בשעת מלחמה, היא מתנה לחמאס. אבל הכול כשר בעיני ה--- הזה כדי לחפש "סמולנים בוגדים" בצה"ל.
במדינה מתוקנת, הכנופייה הגזענית פשיסטית הזאת היתה מחוץ לחוק. אגב, היא הוצאה אל מחוץ לחוק, אבל האידיוטים השימושיים בבג"ץ, אישרו להם לרוץ לכנסת בשם פֶּטִיש חופש הביטוי.
אך סמלי, שבשבוע שבו הח"כהניסט הזה נחקר, תמונת הראי שלו, בן דמותו המושלם, עופר כסיף, הואשם בתקיפת שוטרים. גם בן הבליעל הזה חשב שהוא יכול להסתתר מאחורי החסינות ולהכות בעוצמה באגרופו בראשו של שוטר במשטרת ישראל, ולא יקרה לו דבר.
מדינת חוק דמוקרטית אינה אנרכיה, ועליה להתגונן מפני גורמים עוינים מן הסוג הזה, המנצלים אותה כדי להחריבהּ.
 
* אמנון רובינשטיין – יש אימרה עממית, שאם מודיעים בטעות על מותו של אדם חי, זו סגולה לאריכות ימים. חלפו 25 שנים מאותו הספד נרגש של יו"ר הכנסת לאמנון רובינשטיין והעמדת הח"כים, הממררים בבכי, לדקת דומיה, ועד שרובינשטיין נפטר בשיבה טובה, בגיל 92.
אמנון רובינשטיין, מי שהיה שר החינוך ושר התקשורת, היה המייסד והמנהיג של תנועת שינוי אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל אותה לאיחוד עם המפלגה הדמוקרטית והקמת ד"ש, הוביל לפירוק ד"ש והחזרה לקיומה העצמאי של שינוי ולימים לחבירה של שינוי למרצ. את מרצ הקימו שלוש מפלגות – מפ"ם, התנועה לזכויות האזרח ולשלום – רצ ושינוי. מפ"ם ורצ נתנו למרצ את האותיות ושינוי – את הצבע הירוק. אבל שינוי, ובמידה רבה גם מפ"ם, נעלמו במרצ, שהיתה לרצ מורחבת. לא היתה להם השפעה ואכן אברהם פורז, מיספר 2 של רובינשטיין במרצ מטעם שינוי, פרש והקים מחדש את שינוי, אחרי שרובינשטיין פרש מן החיים הפוליטיים.
דרכו האידיאולוגית של רובינשטיין היתה שונה לגמרי מזו של מנהיגי מרצ שולמית אלוני, יוסי שריד, יוסי ביילין, זהבה גלאון והאחרים. מכל הבחינות מרצ היתה הרבה הרבה שמאלה מרובינשטיין.
אחרי פרישתו מן הפוליטיקה, הוא עסק רבות במלחמה במגמות הפוסט ציונות והאנטי ציונות בארץ ונגד מסע הדה-לגיטימציה לישראל. הוא כתב מאמרים וספרים, בעברית ובאנגלית, שבהם הציג את צדקת הציונות וחשף את השקרים של מתנגדי הציונות. באירוע ההשקה של ספרו המכונן של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", שבו חשף את תעשיית השקרים של תעמולת הדה-לגיטימציה לישראל ולציונות, הוא נשא נאום יוצא מן הכלל, על חשיבות המלחמה על צדקת הציונות כנגד אויביה וחשיפת שקריהם.
הוא גם התנגד לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני והיה ממבקרי המערכת. המהפכה המשטרית הוציאה שם רע לביקורת על האקטיביזם, אך חשוב מאוד להבחין בין המהפכה, שבאה למוטט את מערכת המשפט ולהשתלט עליה, לבין הביקורת של אישים כמו רות גביזון, שלמה אבינרי, אמנון רובינשטיין, בן דרור ימיני ואחרים, שנועדה לתקן אותה ולאזן בין הרשויות.
בעיניי, תרומתו הגדולה של אמנון רובינשטיין לחברה הישראלית הייתה מהפכת המכללות האקדמיות שחולל, שהנגישה את ההשכלה הגבוהה לכל, כולל השכבות המוחלשות, והעלה את הפריפריה על המפה האקדמית.
פעם אחת נפגשתי עם רובינשטיין – היתה זו פגישה של ראשי ועד יישובי הגולן איתו, כאשר כיהן כשר התקשורת. על אף המחלוקת העמוקה בינינו, אני זוכר את הפגישה כחיובית. ראינו בו יריב הוגן.
חתן פרס ישראל למשפטים פרופ' אמנון רובינשטיין היה מעמודי התווך של המשפטנות הישראלית, אבי המשפט החוקתי בישראל, מנהיג פוליטי, פובליציסט וסופר.
יהי זיכרו ברוך!
 
* המראה הנורא שנחסך מאבי – השבוע חל יום הולדתו ה-94 של אבי, יוסי הייטנר, שנפטר ונגאל מייסוריו לפני ארבע שנים וחצי.
חודשים אחדים אחרי מותו פרצה הקורונה, וחשבתי אז, שאיזה מזל שהצרה הזאת נחסכה ממנו.
כך חשבתי גם ב-7 באוקטובר. איזה מזל שהוא, ששרד את השואה, עלה לארץ בספינת מעפילים, גורש לקפריסין ונלחם במלחמת השחרור על הקמת המדינה, לא ראה את הפוגרום הנורא הזה. איזה מזל שנחסכה ממנו ההכרה, שמדינת ישראל, שעליה חלם ולחם ועל אהבתה והנאמנות לה חינך אותנו, והיא הוקמה בראש ובראשונה כדי למנוע מראות כאלה – כשלה וקרסה ביום המר והנמהר ההוא, ולא הצליחה למנוע את הפוגרום ולעצור אותו.
 
* ביד הלשון: מעשה מגונה – אני מארגן באורטל כנס עם ליאור שמחה, המועמד לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. המטה העביר לי הזמנה בעבור קיבוצי הסביבה, שאני חתום עליה בשמי ועם מספר הטלפון שלי. מצוין. אלא שההזמנה מסתיימת במילים: "נשמח לראותכם.ן". מיד הודעתי למטה שאיני יכול להיות חתום על מעשה מגונה בשפה העברית, הם תיקנו ל"נשמח לראותכם", והפצתי.
אורי הייטנר
מגדל תפוחי-עץ גאה בקיבוץ אורטל שבגולן, (תואר גנאי, משום מה, בעיני מי שאימץ כסלוגן של המכתב העיתי שלו, את המשפט האלמותי של משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן").
 
אהוד: מרוב שאתה עסוק באישיותך המקסימה והחיובית – אינך מסוגל להבין אירוניה. אינך חדל לתאר את עצמך כהתגשמות מפליאה של איש החקלאות, ההגות, הכתיבה, הביטחון, הציונות, היהדות וההתיישבות הקיבוצית, ובאמת כל הכבוד לך – אבל במקביל אני צריך למחוק שוב ושוב את כינויי הגנאי המתועבים, הצואתיים והמחליאים, אשר ביהירותך אתה מטנף בהם אנשים אחרים, כולל ראש הממשלה שלך העומד בפני הכרעות קשות יומם וליל, ואני מוחק מחשש שאנשים שנפגעו מדבריך יתבעו לא רק אותך אלא גם אותי, כעורך – על פי חוק לשון הרע! – וגם כדי שלא לבייש את הרמה של המכתב העיתי!