על הספר "ובשקט הולך וגובר"
מאת צדוק עלון
גמא 2023, 75 עמ'
כמצויין בכותרת הרשימה, אתרכז בשלושה נושאים בספר השירים החדש של צדוק עלון, הלא הם – אלוהים, אימו של הדובר, ולהבדיל – כלבתו, ולמרות שזה נשמע משונה – יש קשר אמיץ ביניהם.
כידוע, כל אדם שעיניים בראשו, אינו מסוגל להסכין עם דוגמות הדת, שכביכול מוכח צדק אלוהי עלי אדמות. הכישלון האלוהי הזה מתגלה כבר בפרשת בראשית, והרי ביטויו בטקסט שלנו: "המבוכה בעיניה (של הכלבה) דמתה / למבוכה שחש קין / עת נתגלה לו שאלוהים / חושד בכוונותיו / ואינו חפץ במנחתו" ("מנחה", עמ' 51). הפרשנים הציעו תילי תילים של הסברים להפלייה הבלתי צודקת הזאת, אבל המסקנה המתבקשת היא שככה זה, ואל יחפש אדם תולעה צדק אלוהי.
המחבר מבקש לתת "קרדיט" לאל: "אלוהים מתעצב אל ליבו / ... חשב לברוא עולם טוב יותר מעולם שבו / הרוח סולדת מההרג בעוד הטבע מחייבו" ("אלוהים מרחם", עמ' 19). יחד עם כלבתו תוהה הדובר על דרכו של אלוהים: "...מי שיכול לבוא בטרוניה לבורא עולם על שברא כך את עולמו ולא אחרת: האם יכולים אנו לטעון נגד בורא עולם...?" ("אתמהא" עמ' 58, הטקסט כתוב בתבנית של פרוזה). בנימה פחות רצינית על נוהגו של האל בעולם כותב מחברנו בשיר "טוב לאלוהים שאין הוא מקדיש מעשים על מנת שיזכור" (עמ' 66).
קרובה מאוד אל האלוהים בספר זה, וגם בספריו הקודמים, היא אימו, זאת שחיה בעולם תמים ומושלם שנעלם: "...היא איננה מונעת מאיתנו / את עוד פרוסת הלחם השחור / המרוח בשכבה של מרגרינה / ובשכבה דקה של ריבה אדומה" ("הפרוסה", עמ' 16) – מבוטאת כאן נתינה בעוני. האם מצמצמת את עצמה למען ילדיה – "וככל שהיא הצטמצמה / היא התרחבה והתרחבה / עד לאינסוף" (עמ' 29). השיר מעלה את דמות האם אל הספירות העליונות. "כשאימי תלך לעולמה / ילך עימה צערה על העולם // אימי הלכה לעולמה אך לא צערה" (עמ' 26). וכן, הדובר שוכח את שמו של השכן, אבל האם "...זוכרת את המועדים המדוייקים / של לידות כל שמונת ילדיי / אתה נולדת קרוב לשעה ארבע לפנות בוקר / בשלישי לשבת / ה' בכסלו התשט"ו" ("אימי זכרה עד יומה האחרון", עמ' 65).
בקטע הבנוי כפרוזה "פאזל" (עמ' 15-14) כותב הדובר: "אימי נטעה בי תחושה שיש סוד בהוויה ושעליי לגלותו," וכשהדובר מביט בחיוכם של נכדיו, הוא מצהיר: "אני מביט אנה ואנה, מחבק את אימי בכתפיה ואומר לה, אימא, את רואה, מצאתי את פשרו של הסוד."
יש עוד שירים בקובץ המוקדשים לאם, אבל נסתפק באלה.
באשר לכלבה של הדובר, המוזכרת במיספר שירים, אנו כבר פגשנו אותה בסמוך מאוד לסודות האל והבריאה, למשל בשיר "מנחה" שהוזכר לעיל. מסתבר שלמחבר יש שיח מלבב עם כלבים בכלל, ועם כלבתו בפרט: חברים נוסעים, ומשאירים את כלבתם אצל מחברנו, והוא צולל אל מחשבות הייאוש שלה שמא לא תזכה לראות את בעליה לעולם (בשיר "חבריי נסעו בשליחות למרחקים", עמ' 52).
לאחר טיול עם הכלבה הפרטית מתחולל דו-שיח פנימי איתה שעניינו השנים החולפות ("התבגרות", עמ' 21). יש רושם שהמחבר מדביק לבעל חיים נאמן זה את מחשבותיו ואת רחשי ליבו.
השיר שהכי נגע לליבי בנושא הזה הוא "ציפייה" (עמ' 27): הדובר נהג בעבר להתעורר בלילה כדי לבדוק אם בנותיו מכוסות כהלכה. בינתיים הבנות גדלו ונטשו את בית ההורים, והכלבה, שהיתה ערה למעשיו של אדונה, בוחנת את אותם המעשים שעושה הדובר כלפי אשתו: "הבטתי בה (בכלבה) וידעתי שהיא מאוד מתגעגעת / לבנותיי שגדלו ופנו לדרכן / ואף שהיא אינה יכולה להסביר לי כי היא מצפה / ידעתי – " ברור שהדובר רואה בעיני כלבתו המסורה מהרהורי ליבו. על דרך המחשבה של הכלבה ראו גם את השיר "כלבתי אינה יודעת לספור" (עמ' 36).
יש בקובץ הזה גם מיספר שירים הגותיים במובהק, שהרי המחבר בקיא מאוד בפילוסופיה (הדוקטורט שלו הוא על הגותו של ברוך שפינוזה), אך על כך הרביתי לכתוב ברשימותיי הקודמות על יצירתו של צדוק עלון, וראוי שלא אחזור על עצמי.
ומילים אחדות על שם הספר "ובשקט הולך וגובר" – מקובל שקול ורעש נוהגים להתגבר, ואילו כאן השקט הוא המתגבר, ובאמת גם הגופנים של הכותרת הולכים ומתעבים כדי להוביל את הקורא אל המחשבה האוקסימורונית הזאת של שקט מתגבר.
באשר לפרוסודיה – הקובץ הזה מינימליסטי בנדון: אנו פוגשים בשירים אחדים פזמון. שירים רבים אינם מפוסקים, וחלקם מופיעים בתבנית של פרוזה, ואפילו אינם מנוקדים כנהוג בשירה. אני מתגעגע לפרוסודיה מושקעת, למשל זאת של נתן אלתרמן בשיר "עוד חוזר הניגון", שבו נמצא משקל אנפסט מדויק, חרוז מבריח וחרוז פנימי, אסוננסים ומטפורות מופלאות, כמו "צמרת גשומת עפעפיים". הסכנתי עם הדילול הפרוסודי בשירה המודרנית, אבל ציפיתי למשהו "במקום".
באשר לתכנים ולריגוש שבטקסטים של צדוק עלון – ללא ספק מדובר באמירה מעניינת וחודרת ללב.
משה גרנות