במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2011

6.9.11. פגישה כרגיל עם אורפז ב"שיין". הוא מביא לי את החוברת של האוניברסיטה הפתוחה שכתבה ארנה גולן על "נמרוד גיבור ציד" ו"רחוב הטומוז'נה" שלו וכן על יצירה של הסופר אורן. אני מדפדף והחומר נראה לי מייגע אם כי רואים שהושקעה בו עבודה רבה. מסכנים הסטודנטים שצריכים ללמוד כך ספרות עברית. תודה לאל על הספרים שלי לא יוכלו לעולם לכתוב מחקרים כאלה.

13.9.11. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. הוא נראה חלש מאוד. אני מביא לו מעין פלקט שבן התקין מעטיפת ספרו "עור בעד עור" עם ציור של יוסל ברגנר, ועליו השיר שכתב שנים מאוחר יותר.

20.9.11. גיחה לנחלת בנימין, שם בחנות "ארטא" הגדולה אני מוצא סוף-סוף דפים, אמנם לא מקוריים, שיתאימו ללוח השנה היומי הפרוש על שולחן הכתיבה שלי זה עשרות שנים. אני מחפש בהמשך הרחוב את המעבר בין שני בתים שבו היה בית-מלאכתו של עושה הכובעים שאצלו קניתי את קסקט הג'ינס האחרון שלי, ואינני מוצא. כנראה כבר הלך לעולמו. רציתי לקנות קסקט לאורפז.

פגישה עם אורפז ב"שיין".

27.9.11. יום שלישי. פגישה כרגיל עם אורפז בקפה "שיין". אני מביא לו עותק של "טנקים באבן גבירול" של ישראל זמיר, עם הקדשה מישראל, שמביא בפתיחת הספר מוטו מ"נגיעות" של אורפז.

28.9.11. ערב ראש השנה תשע"ב.  לפני הצהריים אני יורד עם יהודית לגן העיר ובדרך מעלה לאורפז משלוח מנות של תבשילי יהודית לחג: מרק עוף ועוף, דגים ממולאים, אטריות וצימעס. הוא ממש שמח על כך. זו כבר מסורת אצלנו פעמיים בשנה.

3.10.23. [מתוך מכתב לחיים באר]. בשנים האחרונות אני נפגש מדי יום שלישי עם אורפז בקפה "שיין" בפינת שלמה המלך ופרישמן. יצחק יהיה בן תשעים ב-15.10 אבל אסר עליי להזכיר זאת במכתב העיתי או להקדיש לכך חלק מגיליון, ואני מכבד את בקשתו. אני חושב שהוא חושש שאצלי יהיה המקום היחיד שיציינו זאת, וזה לא לכבודו שאין שום דבר עליו בעיתונות הכללית. זה גורלו של חתן פרס ישראל.

4.10.11. פגישה בצהריים עם אורפז. בין השאר הוא מספר שבהיותו כבר קורפוראל בצבא הבריטי מינו אותה למפקד יחידת כלבנים, ששמרו עם כלביהם על מחסני ענק של הצבא הבריטי באיטליה. נדמה לו כי מאותה תקופה פיתחו הכלבים יחד מיוחד כלפיו, ועד היום, בכל מקום שהוא נמצא ויש כלבים, הם ניגשים אליו ומריחים בו בידידותיות, כאילו עדיין נשארו על רגליו ריחות השתן של הכלבים ההם מאיטליה, וזאת למרות מאות ואלפי הפעמים שרחץ עצמו מאז.

הוא גם רומז שבצוואתו הספרותית להוצאת 10 כרכים של ספריו בהוצאת הקיבוץ המאוחד על חשבון קרן שיסד, יש גם אפשרות לממן מונוגראפיה שתיכתב על אודותיו. אף שאינו אומר במפורש אני מבין שהיה מאוד רוצה שאני אתמסר לכך. אבל אני לא מבטיח לו דבר. אני יכול לספר הרבה על חייו האישיים ממה שסיפר לי, אבל אין לי כוח לקרוא את הספרים שלו ואת "הצליין החילוני" הגם שפעם עוד היתה בי סקרנות לכך. איך אני יכול לומר לו שכמעט כל ספריו משעממים אותי בכובד שלהם ואינני מצליח לקרוא אותם.

9.10.11. מחר אשלח את גיליון 685, גיליון אחרון לפני הנסיעה לסין ב-11.10. הייתי אמור לכלול בו את יום ההולדת של אורפז החל ב-15.10, עם הצרופה: עטיפת עור בעד עור 1962 עם השיר ליוסל ברגנר, 1991, בתוכה, וגם בטקסט עצמו. נימוקי פרס ישראל. ארנה גולן, מתוך מאמרה בחוברת למורים או לחוד. יאירה גינוסר ראיון עם יעקב אחרי הטומוז'נה. משה דור ראיון עם אורפז. אך בסופו של דבר יצחק אסר עליי אפילו לתת ברכה קצרה ליום הולדתו וכך לא אינני נותן דבר בגיליון הזה.

16.10.11. [בטיול לסין] כאשר חזרנו סוף-סוף לחדר במלון, אחר היום המעייף, התברר לי שאין לי את מיספר הטלפון של אורפז כדי לברכו ליום הולדתו ה-90, החל היום. בארץ היתה השעה עדיין מוקדמת יחסית. אמנם לא הפסדתי הרבה כי לאחר שחזרנו סיפר לי יצחק כי באותו יום לא ענה לשום טלפון.

1.11.11. בבוקר פגישה עם אורפז בקפה "שיין". אני מביא לו עיפרון וסימנית-דרקון סיניים מהמוזיאון בשנחאי. הוא מספר לי בסודי סודות כי היו לו כמה מקרים של ניתוק מים וגז בדירה. מישהו סגר את הברזים בחוץ. תיכף שאלתי אותו אם אינו חושד בשלום, השכן שגר בבניין שלו ואשר החזיק קודם בקפה למטה, סמוך ל"תולעת ספרים", שעכשיו הוא בהנהלה חדשה. לדברי אורפז שלום זה היה קשור לעולם התחתון וכנראה שעד היום הדירה המשופצת שלו משמשת מדי פעם למשחקי הימורים שנודדים מדירה לדירה. הוא חולה סרטן. אבל נדבק ליצחק ומבקש את חברתו. גם הוא בודד. קשה לדעת אם הוא עושה כך מסיבה חברתית, וגם גאה להיות ידיד של יצחק האשכנזי, או שהוא שם עין על הדירה של יצחק ויש לו תוכניות להשתלט עליה ומאחר שגם יצחק בודד. הדיירים נמנעים מלדבר על כך כי הם חוששים כנראה משלום, וגם מנהל הבית, היודע על כך ברמז, נמנע מלפעול.

8.11.11. לפני הצהריים פגישה עם אורפז. הוא מספר כדרכו על שנותיה האחרונות של רותי ואני כדרכי מקשיב לו, בקושי, כי הוא מדבר בקול חלש ואני צריך לשבת לצידו ולעשות את אוזני כאפרכסת. אני כבר מכיר את כל הסיפורים האלה אבל מאחר שיש לו צורך להשיח את נפשו יותר מאשר לשמוע אותי, אני משמש לו אוזן.

15.11.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו את הפרק על אסתר ראב ויוסף לואידור וכן את הפרק של מייזליש על השירות הצבאי באילת ב-1950 שבו נזכר גם שמו של יצחק כמפקד הפלוגה.

זה מחזיר את יצחק לזיכרונותיו מאותה תקופה. יום אחד יצא עם עוד שלושה מפקדים, אחד מכל חיל, לג'בל מסרי, כיום הר שלמה, שהוא ממערב לאילת, והגבוה ביותר. מפקד הארבעה היה מאיר פעיל, מטעם חיל הרגלים. יצחק מטעם התותחנים, ועוד שניים מטעם חילות אחרים. תפקידם היה לסמן ביתדות מקומות לעמדות הגנה על אילת ממקום גבוה. יש ליצחק צילום מאותו סיור שבו נראה מאיר פעיל בתווך מחזיק גרזן, שבקצהו הכד היכו על היתדות כאשר תקעו אותן לסימון. יצחק הבטיח לחפש את התמונה ולהביא לי. השלושה היו בנעליים צבאיות גבוהות עם מסמרים בסוליות, ואילו יצחק בנעלי קרפ. כאשר החלו לטפס בהר, מצידו המערבי הגבוה, הם החליקו ולא יכלו לעלות, ורק יצחק המשיך לעלות. כאשר קראו לו לרדת ראה שמוטב לו להמשיך לטפס מאשר להחליק בירידה תלולה. ואכן הגיע לבסוף למישור שטוח ומדורג יותר כלפי מזרח, כלפי אילת. לאחר שחירבן וגם שכב לנוח, ובמבט לאחור בהין את משה רבנו שעלה להר ורק שם היה יכול לכתוב את הלוחות, המשיך וירד, חלק על התחת וחלק גלש על העקבים, עד שהגיע למחנה "המצודה" באילת, ששכן בין שתי גבעות.

כאשר הגיע התברר לו שחצי שעה לפניו הגיעו השלושה לאחר שעשו עיקוף גדול כדי לחזור לאילת, ומיד הזעיקו פייפר שעלה לפסגה כדי לזורק לו פחיות מיץ כדי שלא יתייבש בצמא.

על החווייה הזו כתב במחברות או ביומן, ולאחר שנים אחדות, כאשר גר בדירת הגג בשדרות נורדאו, קרא את המחברות, שרף אותן ולמחרת החל לכתוב את "ציד הצבייה" שהוא בעיניו אחד מספריו הטובים ביותר.

חווייה חזקה נוספת שעבר אז היתה השריפה. בחום הנורא של הקיץ, ללא מזגנים או כל אמצעי קירור אחרים, הם היו שוכבים ערומים במיטותיהם בצריף, ורק כילה מעליהם, ומזיעים, ומה שצינן אותם היתה רק הזיעה. הוא שכב כך, ועישן, ונראה כי כאשר נרדם צנחה הסיגריה שלו והציתה את המיטה ואת החדר. כאשר התעורר ראה שהכילה עולה לאיטה באש וגם דלת החדר כבר בוערת. ערום, תפס שמיכה צבאית מול פניו ופרץ קדימה כשהוא שובר את הדלת ונופל קדימה. חברו יוסקה שפרנסקי מחדרה בא לעזרתו, כיבה אותו, והראה לו על רגליו שהיו מלאות כוויות, גם כפות הרגליים, אלא שמרוב התרגשות טרם החל לחוש בכאבים. מיד לקחו אותו ברכב והטיסו בפייפר צפונה לבית החולים הצבאי בקסטינה, ושם שכב בכאבים שלושה שבועות עד שהחלים מהכוויות שלו.

אותו יוסקה שפרנסקי היה בחור חזק בצורה בלתי רגילה. כאשר הציבו את התותחים ברכס פורייה, במלחמת השחרור, ולא הצליחו לקבע אותם בקרקע, יוסקה עלה על חלקה האחורי של תושבת התותח, הסדן, הראה לשאר להחזיק בשרשראות משני הצדדים, וכך הצליחו לירות מבלי שהרתע ישבש את כיוון התותח. לולא הוא לא היו מצליחים אז להפעיל את התותח, שהפגז ששלח לתחנת המשטרה בצמח, שהיתה בידי הסורים, גרם לנסיגתם המבוהלת מזרחה.

עוד סיפר על אותו יוסקה שהיתה לו עין אחת מזכוכית והיו אומרים עליו שאם ראית אצלו ניצוץ של חיוך, זה מעין הזכוכית שלו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא