"מי מכיר? מי יודע? מי ראה, מי שמע? לאן, בעצם, נעלם מגש הכסף?
– יש הנאנחים בלאט: הלך לאיבוד המגש – שוב לא ימצא לעולם. חייבים נהיה להסתפק באחד זול יותר – עשוי פח.
– תמצא כאלה שיאמרו לך בחיוך ערמומי: נתיישן מגש הכסף, השתפשף מרוב שימוש, גם חלודה אכלה בו קצת. עשר שנים, חביבי, זה זמן!
זו האמורטיזציה [=פחת] המקובלת של אידיאלים!
– פה ושם שמעתי מלחשים, כי אמנם ראו את המגש, מוטל בזווית איזו עליית-גג מאובקת, אלא שאיש אינו יודע כיצד להורידו משם. וציניקאי אחד סיפר לי השבוע במין הנאה ארורה, כי במסיבת קוקטייל אחת, הבחין כיצד מגישים כוסיות קוניאק צרפתי על מגש הכסף שלנו.
...מוטב לא לנסות ולדבר עם צעיר ישראלי ממוצע... על חול וחגור, על יום פרך ונזירות ממרגוע, על התנדבות ופקודה, התמסרות וויתורים, על אינטרס המדינה שהוא קודם להנאות הפרט ועל כל שאר דברים טובים ואמיצים, אשר מילאו אי פעם את לבנו על גדותיו.
...מה מתרחש כאן? מדוע צוחקים לך בפרצוף כאשר אתה מהין להעלות על דל שפתיך חלוציות? איזה פער מבעית משתרר בין הדור הצעיר לאידיאלים? היכן ראשית נביטת הציניות, הלא-אכפתיות, הריקנות? על איזה דשן משגשגים ברקני הקרייריזם לסוגיו? מה הפיג את טעמם של הערכים והפכם פוחלצים נלעגים בעיני הדור הצעיר?
האם נמצאים 'טללי נעורים עבריים' בתהליך של ייבוש?"
 
הציטוטים הללו, אינם עוסקים ב"דור הטיקטוק", לא ב"דור ה-z" ולא ב"דור ה-y". הציטוטים הם ממחקר שהתפרסם לפני לא פחות מ-65 שנים.
בפסח תשי"ט (1959) החלה להתפרסם ב"מעריב" סדרה בת שמונה מאמרים רחבי יריעה, שהוגדרו כ"מחקרו הגדול של רפאל בשן על הנוער הישראלי", ולסיכום – מסה מסכמת של הפובליציסט שמואל שניצר (לימים עורך העיתון). רפאל בשן היה אז מבכירי העיתונאים והמראיינים בישראל. לא היה זה מחקר אקדמי, אלא מחקר עיתונאי, שכלל שיחות עם בני נוער ועל בני הנוער. דמותו של הנוער, כפי שבאה לידי ביטוי במאמר, עגומה ומייאשת. איזה עתיד יש למדינה, לחברה, עם נוער כזה?
שנה קודם לכן, התפרסם ספרו של יוסי גמזו "אתם נוער אתם?!" שם הספר לקוח מאמרת הכנף המיוחסת ל"זקן השומרים" אברהם שפירא (1870-1965): "אתם נוער אתם? אתם חרא!" גמזו שמר על שפה נקייה, ועידן את האמירה ל"אתם בררה", והיא מופיעה הן בספר והן בשירו "סימן שאתה צעיר".
שנה לאחר פרסום מחקרו של בשן, הופיע הסופר ס. יזהר, אז ח"כ, בישיבה של סיעת מפא"י, והדביק לנוער של התקופה את הכינוי "דור האספרסו".  בכינוי זה הגדיר והאשים יזהר את צעירי המדינה ברדיפה אחרי בידור ושעשועים וקריירה. זה היה ההיפך הגמור מדור הפלמ"ח הנערץ, שקדם להם ושישב "מסביב למדורה". מה אפשר להציע לצעירים "המבקשים להם חוויית-מעט ובלבד שתהיה חריפה, מהירה וזולה," תהה יזהר. הוא גילה תהייה על בילויי בתי הקפה של צעירי ישראל, שזה עתה יצאה מתקופת הצנע של שנות ה-50 הקשות, ועל החיבה שלהם לנהנתנות ועל האגואיזם והחומרנות שדבקו בהם. לרבים הפריעה אז הנהייה של הצעירים אחרי כוכבי הרוקנ'רול מחו"ל.
כותרת סדרת מאמריו של רפאל בשן הייתה: "הבט קדימה בזעם!" הציטוטים שהבאתי, הם מהפרק השני, שכותרתו: "לאן נעלם מגש הכסף?" הוא הצביע על הפער בין "הנוער של היום" לנוער שקדם לו בעשר שנים, דור תש"ח. "מגש הכסף" הוא הנוער של תש"ח, על פי שירו המפורסם של אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", אותו פירסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947. רבים ממטבעות הלשון, שבהן השתמש בשן, לקוחות מן השיר: "חול וחגור", "יום פרך", "נזירים ממרגוע", "טללי נעורים עבריים". "מסביב למדורה", שהזכיר יזהר, הוא שם של שיר אחר של אלתרמן, אף הוא מ"הטור השביעי", שפורסם כעבור פחות מחמישה חודשים, ב-7 במאי 1948, שבוע טרם הכרזת העצמאות, לציון שבע שנים להקמת הפלמ"ח. בשן ויזהר, המביטים קדימה בזעם, מביטים אחורה בגעגוע, לדור תש"ח.
באותם ימים שבהם התפרסם "מגש הכסף" – הימים שבין החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר להקמת המדינה, נערך דיון במועצת ההסתדרות הכללית על המצב. הדוברים עלו בזה אחר זה וביטאו פחד מפני הצפוי. רבים מהם הטיחו האשמות קשות ב"נוער של היום", ואיך הוא יעמוד באתגר הגדול? איזה פער קיים בין הנוער הזה לנוער של העלייה השנייה והשלישית!
כאשר עלה בן גוריון להשיב לנואמים, הוא הביע אמון מוחלט בנוער העברי, במסירותו, בנכונות ההקרבה שלו ובכך שיוכל לעמוד באתגרי המלחמה. והוא סיפר סיפור קטן. "כאשר חבריי ואני, חלוצי העלייה השנייה, עלינו לארץ, ותיקי היישוב הביטו בנו, 'היחפנים האלה', בעין שלילית וקיטרו אף הם על 'הנוער של היום', השונה כל כך מהנוער שהקים את המושבות..."
וכבר נאמר – סדנא דארעא חד הוא...
 
לפני שנים אחדות פירסמו בני הזוג עוז ותמר אלמוג מחקר על "דור ה-y", שהציג תמונה שלילית על אותו הדור. לא קראתי את המחקר במלואו, אך בעקבות מיספר ראיונות בכלי התקשורת עם עוז אלמוג, שאותו אני מעריך ומוקיר כאחד מטובי הסוציולוגים בארץ, כתבתי, במאמר שכותרתו ככותרת מאמר זה, ש"אני בטוח שיש הרבה מאוד אמת בממצאי מחקרו. אלא שאני מאמין שזו אינה התמונה השלמה. התמונה השלמה כוללת מציאות נוספת, סמויה – בעיקר מהרדאר התקשורתי, של נוער חלוצי, ערכי, מתנדב, שאולי אינו רוב הדור הצעיר, אך הוא זה שנותן וייתן את הטון וינהיג את החברה הישראלית בעתיד הלא רחוק."
בסדרת מאמריו ב-1959 סייג רפאל בשן את דבריו. "איך שלא יהיה, המגש יימצא ביום מן הימים... אפשר שהנוער הטוב, החושב, ההוגה, המגשים, מסתתר אי שם ואת הטון בחוצות ובשווקים נותן דווקא קומץ צרכנים 'שוויצרים' ריקניים"?
8 שנים לאחר מכן, אותו נוער ריקני, אותו דור אספרסו, הנחיל למדינת ישראל את הגדול בניצחונותיה, שחרר את כל א"י המערבית ואת הגולן, גילה מסירות אין קץ והקרבה ללא מיצרים בהגנה על מדינת ישראל.
41 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ את שירו "כמו רקפות בין הסלעים".
כמו אימו, נעמי שמר, שממש שפשפה את עיניה, כאשר פתאום מצאה בפינה "את ארץ ישראל הישנה, האבודה, והיפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת," כך גם הוא הופתע פתאום לגלות איך "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים."
אריאל הורביץ אינו אמן של "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה." נהפוך הוא, הוא אמן ביקורתי מאוד, שכתב שירי מחאה חזקים ובוטים. גם בשירו "כמו רקפות בין הסלעים" הוא אינו מתכחש לצדדים המכוערים בחברה הישראלית – הנהיגה הפרועה, הלכלוך ברחובות, הפשע, הטלוויזיה השטחית, דרי הרחוב והאלימות הרצחנית, הקרע בין ימין ושמאל, הפערים הסוציו-אקנומיים, כשלי קליטת העלייה, היחס לעובדים הזרים. אך מרוב שהוא מרבה לעסוק בסוגיות הללו, נסתרו מעיניו הפנים היפים של הארץ. ולפתע, במבצע "עופרת יצוקה" כאשר הוא רץ בהתנדבות להופעות במקלטים ובפני החיילים, הוא גילה את הפנים הללו, המסתתרים כרקפות בין הסלעים. וכשהארץ צריכה שמישהו ישכב בחול בתוך שוחה, הם לפתע יוצאים ונגלים לנגד עיניו. גם הורביץ ממש משפשף את עיניו, כשהוא פגש בא"י היפה.
במלחמה הנוכחית, שוב התגלה "דור הטיקטוק" במלוא תפארתו. לוחמי צה"ל, בסדיר ובמילואים, אינם נופלים במסירותם, באחריותם, בנכונותם להשליך את נפשם מנגד כדי להגן על המולדת ועל אזרחי המדינה וכדי להכות באויב הנורא, מדור תש"ח. כאשר אני קורא את מכתבי הנופלים טרם מותם, והם מהדהדים את מילותיו האחרונות של טרומפלדור, אני נזכר במאמרו של ברנר "תל-חי", המסתיים במילים: "'טוב למות בעד ארצנו' –? טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו."
האם רק במלחמה באים לידי ביטוי הפנים היפים של הדור הצעיר בישראל? רק בתש"ח, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון השנייה, ב"עופרת יצוקה", ב"צוק איתן" וביתר שאת במלחמה הזאת, שעוד אין לה שם?
עובדים איתי במטע באורטל בני הנוער הנפלאים של פנימיית "אדם ואדמה" שהקים ארגון "השומר החדש" באורטל. אני פוגש בהם בני נוער חדורי אהבת מולדת, חריצות אין קץ, משמעת עצמית ומסירות.
כיו"ר מדרשת השילוב אני פוגש בחניכות וחניכים, דתיים וחילונים, שבמשך שנה וחצי, לפני גיוסם לשירות משמעותי ביותר בצה"ל, עוסקים יום ולילה בלימוד, בעיקר לימוד עצמי, של מקורות ישראל ושל הגות פילוסופית, מתוך מגמה להיות דור של תלמידי חכמים שיובילו לתיקון עולם ותיקון החברה הישראלית.
אלו רק שתי דוגמאות מתוך יוזמות רבות מאוד, של צעירים ובני נוער נפלאים, המתנדבים כל השנה בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה, ברפואה, בחקלאות ובביטחון – חלקם במסלולי הגשמה כדרך חיים, חלקם בהתנדבות כחלק בלתי נפרד מאורח חייהם. הם משלבים עשייה ולימוד. הארץ, לאורכה ולרוחבה, זרועה בארגונים כאלה, כאשר על כל מקום בתוכם מתחרים מועמדים רבים. תנועות הנוער, שלפני שנות דור כבר הספידו אותן והנה הייתה להן עדנה רבתי, מכינות קדם צבאיות, התנדבות חסרת תקדים לשנות שירות לפני הצבא, התנדבות רבה לשירות קרבי ומשמעותי בצה"ל, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, הקומונות העירוניות, הקבוצות השיתופיות, תוכנית המשך לבוגרי צבא במכינות הקד"צ, תוכניות בוגרים המשלבות חקלאות ולימוד, הגרעינים התורניים בערי הפיתוח, ארגונים של אקטיביזם חברתי, בתי מדרש רבים ומגוונים, תנועות וארגונים של התחדשות יהודית וציונית ועוד ועוד.
לפני 45 שנים, השתתפתי כנער בקורס רשג"דים של תנועת הצופים. חוויה משמעותית מאוד, שהשפיעה עליי יותר מכל קורס פיקודי וניהולי בצה"ל ובחיים האזרחיים עד היום. באותו קורס, דיברנו על היותנו "300 הגדעונים", כמו 300 לוחמיו של גדעון המקראי – אוונגרד קטן מאוד מבחינה מספרית, שיכול להנהיג ולהוביל ולחולל שינוי. היום מדובר על הרבה יותר מ-300, מ-3,000 וגם מ-30,000 גדעונים. ולכן, אף פעם לא הייתי שותף לאווירת הייאוש ולנהי והזלזול בנוער הישראלי.
את מאמרי ב-2016 סיימתי בפיסקה: "'הבט קדימה בזעם' כתב רפאל בשן, מיואש מ'הנוער של היום', ארבע שנים לפני שנולדתי. אך כשאני רואה את הנוער של היום, אני מביט קדימה בתקווה ובאמונה."
ואכן, כולנו צופים בהשתאות וגאווה בדור הנפלא, שמצדיק בגדול את התקווה והאמונה שתליתי בו.
פורסם לראשונה באתר "בין חברים":
https://kibbutzdemocrati.webaxy.com/cgi-webaxy/item?index
 
[אהוד: כשלוש מאות אלף חיילי המילואים המשתתפים כיום במלחמה אינם רק "הנוער שלנו" אלא גילאי שלושים, ארבעים ואפילו חמישים, גם אבות לילדים, ילדים שחלקם כבר חיילים. לכן הלוחמים, ובהם הנהרגים, הם לא רק הנוער – אלא הדור, ואולי שניים או שלושה דורות – של אזרחי ישראל כיום, ולא רק יהודים!]
 
2. צרור הערות ‏24.1.24
* לנשוך שפתיים ולהמשיך עד הניצחון – לאורך הלילה זרמו הידיעות והשמועות, אך עד ההודעה הרשמית של דובר צה"ל, עוד היתה תקווה שמא אלו עוד שמועות שווא, או לפחות ידיעות מוגזמות. זה היום הקשה ביותר אחרי יום הטבח. אבל כבד שורר במדינת ישראל. מלחמה היא דבר קשה ואכזרי, ואנו משלמים מחיר דמים כבד בהגנה על קיומנו. בשמחת תורה למדנו שהברירה שלנו היא להישחט או להילחם. חובתנו להילחם, למרות המחיר הכבד של המלחמה.
העובדה שהתקרית הקשה, שבה הוכיח האויב מיומנות רבה והצליח לגרום לנו להרג רב כל כך, נעשתה 600 מ' מן הגבול, מעידה מה צפוי בנגב המערבי אם חלילה נעצור את המלחמה ללא ניצחון מוחלט. יש לתחקר את האירוע כדי להפיק לקחים. מתווה האירוע דומה מדי לאירוע שבו נפלו 6 לוחמי הנדסה קרבית לפני שבועות אחדים. האם נערך תחקיר מבצעי והופקו הלקחים כדי למנוע את הישנותו? זאת שאלה שחובה לברר, כי המלחמה רחוקה מסיום ויש לעשות הכל כדי למנוע קטל כזה.
אל לנו לתת לכאב העמוק לרפות את ידינו. עלינו לנשוך שפתיים, לחשוק שיניים ולהמשיך בנחישות עד הניצחון.
 
* טעם המערכה – אך אם לא שישים יוֹם ויוֹתר, אלא פּי כּמה תימשך המערכה, אם בּקורבּנוֹת נוֹספים, אם בּחלק גדוֹל יוֹתר של יצירתנוּ תעלה לנוּ – האם לא נעמוֹד בּה? אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה. עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה.
משה ביילינסון, "דבר", ג' תמוז תרצ"ו (23.6.1936)
 
* מסכן את חיי החטופים – כאשר הציבור היה מלוכד ונחוש לנצח, צה"ל הפעיל לחץ צבאי כבד על חמאס והוא היה תחת מצור – הגענו לעסקת החטופים. כאשר קמפיין הכניעה הולך וגובר, צה"ל מרפה מן הלחץ והאספקה לחמאס הולכת וגוברת מיום ליום – איזו סיבה יש לחמאס להסכים לעסקה? הוא יעדיף להמתין קצת, לכניעה שלנו.
קמפיין הכניעה מסכן את חיי החטופים. וכניעה תסכן את חייהם של רבבות ישראלים ואת עצם קיום המדינה.
 
* סיכוי לעסקה – חידוש האופנסיבה של צה"ל בחאן יונס ובעיקר במחנה הפליטים חאן יונס, מחזק את הסיכוי לעסקת חטופים קרובה. אני מקווה שקמפיין הכניעה, שמחזק את התעקשותו של סינוואר, לא ינטרל את הסיכוי.
 
* יחד ניכנע – אחדות לאומית היא מרכיב חיוני במלחמה, ותנאי כמעט הכרחי לניצחון. טוב עשה המחנה הממלכתי שהצטרף לממשלת החירום. חבל ש"יש עתיד" נהגה אחרת. עם זאת, לפיד הבהיר שיתמוך מבחוץ בממשלה ובמהלכי המלחמה, וגם זו לטובה.
ועכשיו? לכאורה, הוא שוב מבטיח תמיכה מבחוץ. "ניתן גיבוי מלא לכל עסקה, כואבת ככל שתהיה, ואם המחיר יהיה הפסקת הלחימה, שיהיה המחיר."
במקום אחדות של "יחד ננצח," מציע לפיד אחדות של "יחד ניכנע."
המגוחך בדבריו, הוא האמירה ש"אם רוצים למגר את חמאס – צריך קודם להוציא את החטופים." הוא הרי יודע, שהתנאי של חמאס לשחרור החטופים הוא הפסקת המלחמה, הוצאת כוחות צה"ל מרצועת עזה, הבטחת המשך שלטון חמאס ברצועה, ערבויות בינלאומיות שישראל לא תחדש את האש ושחרור כל המחבלים מבתי הכלא בישראל, כולל מבצעי הטבח. אז למה הוא מספר סיפורים על "להוציא קודם את החטופים, אם רוצים למגר את חמאס"?
עמדת חמאס הולכת ומקשיחה, ככל שגובר קמפיין הכניעה. רק לחץ צבאי כבד והחזרה, לפחות חלקית, של המצור, יביאו את חמאס לעסקה, כפי שהיה בתחילת המלחמה. את כל הדברים הללו לפיד יודע, אבל הוא פופוליסט, פורט על הכמיהה לשחרור החטופים ומתאים את עצמו לבייס שדורש כניעה. ראש אופוזיציה הוא תפקיד חשוב ביותר במדינה דמוקרטית. חבל שראש האופוזיציה שלנו הוא מנהיג חלול. זו האלטרנטיבה לנֶפֶל הנוכחי?
 
* חוצפתם של המצרים – האיום המצרי על ישראל, שהשתלטות על ציר פילדלפי תסכן את השלום, היא חוצפה שאין לתארה. מאז שישראל נסוגה מרצועת עזה ב-1994 וביתר שאת מאז שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה משארית השטח ברצועה שעוד היה בידה, מצרים שמרה על ציר פילדלפי, ותחת אפה, תוך העלמת עין במקרה הטוב, עברה אוטוסטרדת הטרור, שהפכה את חמאס למפלצת הטרור שעימו אנו מתמודדים. סירובה של מצרים לקלוט את פליטי עזה, כפי ששכנותיה של סוריה קלטו את הפליטים במלחמת האזרחים, כפי ששכנותיה של אוקראינה קלטו את הפליטים בעקבות הפלישה הרוסית, כפי שמתחייב ומתבקש שמצרים תנהג כלפי פליטים ערבים, נועדה להכשיל את ישראל במלחמה.
והם, בחוצפתם, מעיזים לאיים עלינו? הרי כשנחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, ישראל שלטה בציר פילדלפי, כך שלבטח אין כאן שום הפרה.
ישראל צריכה לפנות לארה"ב כדי שזו תפעיל לחץ על מצרים לשנות את דרכה. הסכם השלום עם מצרים נחתם בבית הלבן וארה"ב ערבה לו. ארה"ב משקיעה הון עתק במצרים מדי שנה מאז הסכם השלום, כחלק מהסכם השלום, שבלעדיו מצרים מזמן היתה קורסת. והם, בחוצפתם, ממשיכים לשחק בשלום, כאילו הוא סחורה שנמצאת בידם וישראל, ששילמה מחיר כבד ביותר בהסכם השלום, צריכה שוב ושוב, כבר ארבעה עשורים וחצי, לשלם תמורתו.
בלי לתפוס את ציר פילדלפי, לא יהיה ניצחון. ואסור לנו לוותר על הניצחון. לכן, חובתנו להשתלט על הציר, למרות האיומים המצריים. וגם ביום שאחרי ישראל חייבת להמשיך להחזיק לצמיתות בציר פילדלפי מורחב, כי אי אפשר לסמוך על מצרים.
 
* למי נמסרה עזה – בועז אצילי, פרופסור למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון, פרסם מאמר תחת הכותרת: "מצעד האיוולת: הדרך למחדלי שבעה בנובמבר."
חלק מן התובנות שהציג מעניינות ונכונות ואחרות חסרות שחר, מוטות אג'נדה פוליטית. המחדל המכונן, להגדרתו, של הדרג המדיני: "לוודא שאין פרטנר." אותה טענת-סרק על אודות חיזוק חמאס כדי להחליש את הרש"פ. הוא אינו מאשים רק את נתניהו, אלא, לטענתו, זו היתה המדיניות כמעט של כל הממשלות. וכך הוא כתב על שרון: "העדיף להגיש את עזה לחמאס על מגש כסף, ע"י נסיגה חד צדדית ללא משא ומתן מאשר לתת הישג מדיני לרשות הפלשתינאית (רש"פ)."
אבל שרון לא הגיש את עזה על מגש הכסף לחמאס, אלא לרש"פ. רש"פ קיבלה בהתנתקות כ-10% מרצועת עזה, אחרי שכבר שלטה על 90% מהרצועה מאז 1994, כלומר 11 שנים לפני ההתנתקות. ובאותן שנים, עזה, בשליטת הרש"פ, כבר היתה בסיס לטרור וירי רקטות נגד אזרחי ישראל. ואחרי ההתנתקות היא המשיכה להיות בסיס לטרור וירי רקטות ביתר שאת. חמאס השתלט על הרש"פ רק שנתיים אחרי ההתנתקות. אכן, המהלך של שרון נבע מכך שנוכח שבאמת אין פרטנר. הוא ראה שברק הציע לפלשתינאים מדינה עצמאית כמעט על כל שטחי יו"ש ובירתה ירושלים ונענה במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך עד שבעה באוקטובר. כן, הרש"פ הוביל את המתקפה.
אצילי כותב ש"יוצאת הדופן היחידה בעשרים השנים האחרונות היתה, לזמן קצר, ממשלת אהוד אולמרט." נו, ומה השיגה ממשלתו? אולמרט חזר שוב על ההצעה של ברק ואף יותר מרחיקת לכת (מימוש חלקי של "זכות" השיבה) וגם הצעתו נדחתה על הסף. גם הצעתו של אובמה (תוכנית קרי) שנתניהו ולבני הסכימו לה, נדחתה בידי הרש"פ. חולשתו של נתניהו ופייסנותו לא היו רק כלפי חמאס אלא באותה מידה כלפי הרש"פ, כך שהטענה הזאת פשוט מופרכת. נתניהו הוא חלק ממצעד האיוולת שהחל באוסלו ונמשך בהתנתקות.
 
* אל תספרו לנו שנחדש את המלחמה – ב-1970 נחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל למצרים, שהביא לסיום מלחמת ההתשה. מיד עם חתימת ההסכם מצרים הזיזה לאזור תעלת סואץ סוללות טילי קרקע אוויר, תוך הפרה ברורה של ההסכם. מה עשתה ישראל? המחשבה היתה שאחרי מלחמה כל כך קשה, עם מסגרות שחורות בעיתונים מדי יום, כשסוף סוף פסקה האש, והציבור הישראלי נשם לרווחה, שווה לחדש אותה? קצת איימנו, אבל לא עשינו דבר. במלחמה, הטילים הללו פגעו קשות בחיל האוויר וכמעט ניטרלו את העליונות האווירית שלנו. ההבלגה על הזזת הטילים, היא המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים. כשחתמנו על הסכם אוסלו, הצהירו כל אדריכלי ההסכם, שאם הוא לא יביא להפסקת הטרור, ישראל תשתלט מיד על יהודה ושומרון. ההסכם הוביל להתגברות רבתי של הטרור וזה לא קרה. במאורעות מנהרת הכותל ב-1996 לראשונה הופעלה ה"משטרה" הפלשתינאית, שהוקמה בידינו בהסכם אוסלו, נגד צה"ל. ה"שוטרים" הפלשתינאים הפנו את האש כלפי חיילי צה"ל שרק אתמול קיימו אתם סיורים משותפים. האם ישראל הודיע שהסכם אוסלו התבטל בידי הפלשתינאים והשיבה מלחמה שערה? נהפוך הוא. נתניהו אץ רץ לזרועותיו של ערפאת ומסר לו את חברון.
כשנסוגונו מלבנון ברק הצהיר שעכשיו, כשאין ללבנונים שום עילה לפגוע בנו, אם תיירה יריה אחת תהיה תגובה עוצמתית חסרת תקדים בתמיכת העולם. לעומתו, נסראללה נאם את נאום קורי העכביש, המציא את סוגיית "חוות שבעא" בהר דב כעילה להמשך התוקפנות, המשיך בתוקפנות וישראל הכילה אותה. חודשים אחדים אחרי הנסיגה נחטפו שלושת חיילי צה"ל בהר דב. ברק נתן לחיזבאללה אולטימטום להחזיר אותם בתוך 24 שעות, וַלא – תהיה תגובה ישראלית שלא היתה כדוגמתה. חלפו 24 שעות, החטופים לא שוחררו, התגובה לא היתה.
בהתנתקות הודיע שרון שאם אחרי שניסוג עד גרגר החול האחרון ונעקור את כל היישובים יירה ולו כדור אחד מעזה, תהיה לישראל לגיטימציה בינלאומית להכות בעזה בכל העוצמה. נו, גם את זה ראינו.
על פי החלטת מועצת הביטחון 1701, שסיימה את מלחמת לבנון השניה, אסור היה לחיזבאללה לחצות את הליטני ואסור היה להעביר נשק לחיזבאללה. מיד אחרי המלחמה חיזבאללה החל לטפטף חזרה של כוחותיו אל מדרום לליטני. האם חידשנו את האש? כמובן שלא. הבלגנו והיכלנו ונוצרה מול גבולנו מפלצת כוח רדואן. ונשק כבד, כולל טילים מדויקים עברו לידי חיזבאללה מיד אחרי המלחמה. רק ב-2013, שבע שנים אחרי החלטת מועה"ב, החלה ישראל להתמודד עם התופעה במב"מ – המערכה שבין המלחמות. ועוד לא אמרתי דבר על עשור וחצי של פייסנות, התמכרות לשקט, הכלה, הבלגה ותשלום פרוטקשן תחת שלטון נתניהו. אז אל תספרו לנו שאם ניכנע, אחרי שנקבל בחזרה את החטופים, ישראל תחדש את האש והפעם תלחם ללא מגבלה, כי לא יהיו לה שם חטופים. זה לא עבד כך מעולם וזה לא יעבוד גם הפעם.
 
* מניאק שיודע שהוא מניאק – עמוס שוקן הוא השוקניסט הראשי. הוא יותר שוקניסט אפילו מגדעון לוי, עמירה הס, רוגל אלפר ושאר הדבוקה המאוסה הזאת.
הוא פרסם פשקוויל בשוקניה, שבו כמובן האשים במלחמה ובכל האסונות את ישראל, בשל פשעי אקיבוש/אפרטהייד/התנחלות וכל הממבו-ג'מבו השוקניסטי שכבר מזמן היה לזרא. אבל בחוצפתו, בורותו ושקרנותו, הוא מעז לחלל את זיכרו של רבין, ולייחס לרבין עמדות שהוא מעולם לא דגל בהן. "עלינו לחזור לאסטרטגיה של יצחק רבין, והיום אין פתרון זולת זה שרבין רצה להגיע אליו, וכל העולם מלבד ישראל תומך בו: הקמת מדינה פלסטינית בשטחים בגבולות 67' ובעזה."
ב"נאום המניאק" הדרמטי של ארנון צדוק בסרט "מאחורי הסורגים", הוא הבחין בין "מניאק שיודע שהוא מניאק" ל"מניאק שאינו יודע שהוא מניאק". יש גם שקרן שיודע שהוא שקרן.
עמוס שוקן יודע שהוא משקר. אבל למען מי שעלולים להאמין לשקריו, הנה האמת על עמדתו של רבין. בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, רבין הציג לראשונה בפני הכנסת ובפני הציבור הישראלי את הקווים האדומים שלו במו"מ להסדר הקבע. הכותרת שלהם, היא ההיפך מהשקר של שוקן: "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967." הנה, זו מורשתו המדינית של רבין: "ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
 
* כן לפוגרום – כותרת מאמר המערכת של "הארץ": "כן לשלום, לא לנתניהו." על איזה שלום הם מדברים? "הלו, כדור הארץ לשוקן, כדור הארץ לשוקן, האם שומע? עבור."
שמא הם מתכוונים למתקפת השלום של הפלשתינאים ב-7 באוקטובר? אולי ל-90% התמיכה של הפלשתינאים ביו"ש ובעזה במתקפת השלום של 7 באוקטובר? איפה הם חיים?
הם מדברים על מדינה פלשתינאית "מפורזת"-עאלק בקווי 4 ביוני 1967. כאילו לא קרה כאן שום דבר ב-7 באוקטובר, הם ממשיכים למחזר ולדקלם אותן סיסמאות נבובות ועבשות שאבד עליהן כלח. אי אפשר להגן על מדינת ישראל מכביש 6. במיספר מקומות רוחבה של מדינת ישראל יהיה מחצית המרחק מגבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים בשמחת תורה. משמעות נסיגה לקווי 4 ביוני 1967 היא הפיכת גוש דן לעוטף. מתקפת 7 באוקטובר מהמדינה הפלשתינאית על ריכוז האוכלוסיה הגדול והצפוף, שבין חדרה לגדרה, תעלה בעשרות אלפי נרצחים. כן לשלום, הם אמרו? כן לפוגרום. הם חושבים שאם ינגידו בין נתניהו לבין ה"שלום", שעליו הם מפנטזים, הם יגרמו לציבור שמאס בנתניהו לאמץ את דרכם. למעשה הם אידיוטים שימושיים של נתניהו, המשרתים את הנראטיב של "רק אני אמנע מדינה פלשתינאית" ודוחפים לידיו אנשים שמאסו בו אך מבינים את הסכנה במדינה פלשתינאית.
יש מספיק סיבות טובות לומר "לא לנתניהו": התרבות הביביסטית – תרבות השקר, השנאה, הפלגנות, הסכסכנות, התככנות, המרמה, השחיתות, פולחן האישיות, הקונספירציות, הבוז למדינת החוק. וכמובן היותו ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה, שאחראי למחדל החמור בתולדות המדינה שהמיט עלינו את האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות. בניגוד לרטוריקה הניצית שלו, המדיניות שלו למעשה היא מדיניות פייסנית של התמכרות לשקט, הבלגה והכלה, ומי כ"הארץ" דוגלים בדרך הזאת. מעולם לא נכתב ב"הארץ" מאמר מערכת שביקר את נתניהו על כך שהוא איפשר במשך למעלה משלוש שנים להצית את שדות הנגב באין מפריע וללא תגובה. הוא מימש בפועל את הפייסנות שלה הם הטיפו. עכשיו הם מנסים למנף את המיאוס מנתניהו כדי לקדם את האג'נדה הרת האסון שלהם, אג'נדת הפוגרום.
 
* האידיוטים השימושיים של נתניהו – אחרי שהדיבורים על "מר ביטחון", "מגן ישראל", "חזק מול חמאס" וכו' מתו בשבעה באוקטובר, הנראטיב  החדש של נתניהו הוא "רק אני אמנע מדינה פלשתינאית." אני סומך עליו בנושא הזה כמו שאני סומך עליו כמר ביטחון... אבל כאשר ביידן מנג'ס עם המדינה הפלשתינאית, הוא נוהג כאידיוט שימושי של נתניהו. וכאשר גנץ ולפיד אינם מבהירים שהם נגד מדינה פלשתינאית, גם הם נוהגים כאידיוטים שימושיים של נתניהו.
תמיכה במדינה פלשתינאית היא סרבנות להפיק את לקח שבעה באוקטובר.
 
* קריצה על חשבוננו – התייצבותו הנפלאה של ביידן לצד ישראל לאחר הטבח והסיוע שהוא מעניק לישראל, משקפת את ערכי הצדק והדמוקרטיה ואת היותו של ביידן ציוני, כהגדרתו.
ההפרעה שלו לניצחון צה"ל ודחיפת רעיון העוועים של מדינה פלשתינאית, היא קריצה לאגף הפרוגרסיבי הרדיקלי האנטי ישראלי במפלגתו.
 
* התנגדות מגוחכת – כל כך מגוחכת ההתנגדות למינוי מופז לתחקיר המבצעי, בטענה שהוא תמך בהתנתקות, כאשר היא נובעת מכסתוח האחראי הראשי למחדל, שאף הוא תמך בהתנתקות.
 
* אמנת בראשית – נכנסנו למלחמה מתוך מציאות חברתית קשה ביותר של קרע וקיטוב בחברה הישראלית. זה תהליך של שנים שהגיע לשיאו בעקבות המהפכה המשטרית. הקיטוב הגיע למקום בלתי נסבל, שאיים על החברה הישראלית. החולשה של החברה הישראלית עקב הקרע הזה הקרינה החוצה ועודדה את האויב לתקוף. לא רק צד אחד אחראי לקרע הזה. האשמה היא בפירוש בשני צדי המתרס. כל צד יכול להאשים את משנהו, ויש לו על מה, אך מוטב שכל צד יעשה קודם כל את חשבון הנפש שלו. במהלך המלחמה צצו מספר יוזמות אזרחיות חשובות מאוד, שנועדו להוביל מהלכים לאיחוי הקרע וגישור בין חלקי העם. חלקן התחילו עוד קודם לכן, בתקופת המחאה נגד המהפכה המשטרית. אני שותף לכמה מן היוזמות הזאת. העיקרית שבהן נקראת הציונות הממלכתית, שעליה אכתוב בקרוב. יש שיח והחלפת מידע ורעיונות בין הקבוצות השונות וגם תחילתו של שיתוף פעולה, ואני מאמין ששיתוף הפעולה ילך ויעמיק ואולי חלק מן הקבוצות או כולן תתאחדנה.
אזכיר היום יוזמה שאיני חלק ממנה – אמנת בראשית. יש להבדיל בין קבוצת בראשית, שקמה בתקופת המחאה, ואני משתייך אליה, ולצערי היא מקרטעת, לבין האמנה. היוזמה לאמנה באה מצד פעילים בארגון אחים לנשק ובמחאת ההיי-טק, שיצרו קשר עם כמה מרבני הציונות הדתית, מתוך הזעזוע של אירועי 7 באוקטובר שהזכירו לנו את שותפות הגורל שלנו כעם אחד ומתוך רצון לגשר בין הניצים. מתוך קבוצת הרבנים יש כמה רבנים חשובים ששכלו את בניהם במלחמה. המפגשים הראשונים היו מהוססים ומלאי חשדנות הדדית, אך ככל שהמהלך התקדם, ראו הצדדים עד כמה המשותף להם רב לאין ערוך יותר מהמפריד ועד כמה חרף המחלוקות, שני הצדדים חפצים בטובת המדינה ופועלים מתוך פטריוטיות.
הקבוצה המשותפת גיבשה אמנה, שתחילה נקראה אמנת בארי, אך שמה שונה לאמנת בראשית, שנחתמה בבארי. האמנה מזכירה את הסיסמה "ביחד ננצח" ומוציאה את ה"ביחד" גם אל מחוץ להקשר הקונקרטי של המלחמה והניצחון, וקוראת לאמץ אותו כדרך חיים. מטרת האמנה היא "תיקון – ביחד". ובלשון האמנה: "יחד נתקן ונשקם את המדינה! יחד נפתור קונפליקטים, נחדש את ברית קיומנו המשותף כאומה וכמדינה ונניח יסודות חברתיים וחוקתיים, ויחד נחדש את הרוח הישראלית." האתגרים המוצגים באמנה: שיקום, חידוש הברית המכוננת את החברה הישראלית, חידוש הרוח. עקרונות הפעולה הם שיח מחבר בין חלקי העם המבוסס על הקשבה וכבוד, מתן אמון מחודש של העם בהנהגה, שמירה על עקרון הממלכתיות והשארת צה"ל מחוץ למחלוקת, וכינונם של יסודות החברה רק בשותפות ובהסכמה. כלומר לא להכריע בסוגיות הנוגעות ליסודות אופייה היהודי והדמוקרטי בצעדים כוחניים של רוב קטן המנסה להכניע את מיעוט הגדול, אלא להגיע להסכמות. מוצע להקים מועצה ציבורית של אנשי ציבור מחוץ למערכת הפוליטית המייצגים את כל חלקי החברה, שתגבש אמנה חברתית לאומית, שתובא לאישור הכנסת. האמנה קוראת לכל חלקי החברה ולכל המפלגות להתאחד סביב עקרונותיה. האמנה קוראת לבחירות חדשות בהסכמה בתוך שנה.
אני מזדהה מאוד עם הרעיון ועם נוסח האמנה. חשוב לי במיוחד שאנשי אחים לנשק, שבתקופת המחאה היו בין מובילי הגל העכור של "אי התייצבות", "הפסקת התנדבות" ושאר המילים המכובסות לסרבנות, הכירו בצורך לתקן גם את הקלקול הזה, וחתמו על אמנה שבה נאמר: "נבטיח שמעמדו של צה"ל כצבא העם כולו יהיה מעל לכל מחלוקת, מיועד אך ורק לביטחון עם ישראל ולאחדותו."
 
* שתי קונספירציות – תעשיית השקרים וההסתה מפיצה בימים האחרונים את הנראטיב הבא: הקריאה לעסקת חטופים עכשיו נועדה לעצור את המלחמה, כי "הלשעברים", שמניעים אותה, מפחדים שישראל תנצח במלחמה והניצחון ייחשב להישג של נתניהו. זו קונספירציה מרושעת ומטורללת כמו תמונת הראי שלה, לפיה נתניהו רוצה בהמשך המלחמה והקזת הדם כי המלחמה משרתת את הישרדותו.
 
* לא מקשה אחת – סמוטריץ' הוא קנאי קיצוני, על הרצף הכהניסטי. אבל מי שמציג אותו ואת בן גביר כמקשה אחת, אינו דובר אמת. בשתי הצבעות משמעותיות במלחמה הם הצביעו אחרת – בהצבעה על עסקת החטופים ובהצבעה על מתווה העברת כספי המיסים לפלשתינאים. בשני המקרים סמוטריץ' גילה אחריות והצביע בעד וראש הכנופייה הצביע, על אוטומט, נגד.
 
* מיתוס רגשות האשמה – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "מבחינת חמאס, הכרה בג'נוסייד של העם הפלסטיני עשויה לגרום לאומות המאוחדות לפעול באותו דפוס שבו נהגו בעקבות השואה, ולקדם סוף-סוף הקמת מדינה פלסטינית. הרי העולם תמיד מתעורר לפעולה מאוחר מדי, רק לאחר שהאכיל את המצפון במנת הדימויים המדממים של סבל קולקטיבי לו הוא רעב."
אין שחר למיתוס, שלפיו החלטת החלוקה של עצרת האו"ם נבעה מרגשות אשם על השואה. דו"ח אונסקו"פ, ועדת החקירה של האו"ם, שתוכנית החלוקה היא מסקנתה, הוא דו"ח עב כרס, המונה מאות עמודים, והשואה כמעט אינה מוזכרת בהם, בטח לא כנימוק להמלצה. השואה כמעט לא הוזכרה בדיונים בעצרת האו"ם, בטח לא כהצדקת ההחלטה. נאומיהם של מנהיגי היישוב והתנועה הציונית במאבק למען קבלת התוכנית, כלל לא עסקו בשואה. זה פשוט פייק היסטוריה.
יתר על כן, חבר הלאומים, שקדם לאו"ם, החליט כבר ב-1920, בוועידת סן-רמו, על זכותו של העם היהודי לבית לאומי, כלומר מדינה, בארץ ישראל, שתממש את "הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל." זה היה שני עשורים לפני השואה. חבר הלאומים הטיל על בריטניה את המנדט על ארץ ישראל, כדי שתמשש את ההחלטה. אגב, ארץ ישראל, על פי אותה החלטה, היתה משתי גדות הירדן, כולל שטח ממלכת ירדן.
ובאשר למדינה פלשתינאית – אותה החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, החליטה גם על הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל. עוד לא קראו להם פלשתינאים, אך היתה זו מדינה עצמאית לערביי ארץ ישראל. לא היה צורך, לשם כך, בשום ג'נוסייד לפלשתינאים. התנועה הציונית תמכה בהחלטה והיישוב היהודי חגג עד הבוקר. הפלשתינאים דחו את ההחלטה ולמחרת פתחו במאורעות שנועדו לחולל ג'נוסייד ליישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה.
 
* גדול, חזק וחכם – אילו ב-7 באוקטובר הותקפנו במקביל גם מלבנון, מצבנו היה קשה מאוד לא רק בגלל ממדי האסון, אלא גם בשל הקושי לנצח. אם כך אנו מתקשים ברצועת עזה, איך היינו עומדים במלחמה דו-זירתית או רב-זירתית (גם היום המלחמה היא רב זירתית, אבל אני מדבר על מלחמה בעצימות מלאה). על ישראל להיות ערוכה תמיד לאפשרות של מתקפה רב-זירתית. את צה"ל יש לבנות בהתאם. רעיון העוועים של "צבא קטן וחכם" מכה בנו היום. אין שום דבר חכם בצבא קטן שאינו מסוגל, בשל גודלו, לעמוד מול האיומים הביטחוניים. יש לשנות את תפיסת הביטחון במובנים רבים ואחד החשובים שבהם – יש צורך בצבא גדול, חזק וחכם. צבא העם במלוא מובן המילה. יש לחזק גם את התעשיות הביטחוניות בצורה משמעותית. היעד צריך להיות עצמאות חימושית. התלות שלנו בארה"ב פוגעת בנו במלחמה. נאלצנו להיכנע לתכתיבים אמריקאיים שמקשים מאוד על המערכה, מעכבים את שחרור החטופים ומחזקים את חמאס. איננו עצמאיים לקבל את ההחלטות הנכונות למלחמה, בשל התלות בחימוש האמריקאי.
אנו אומה במלחמה, ועלינו לנהוג כאומה במלחמה ולהתאים לכך את סדרי העדיפויות שלנו.
 
* חלמאות – המילואימניקים של חיל המודיעין קיבלו מאמ"ן שי, מעין מדליה עם סמל החיל, סמל של חרבות ברזל ומפת ישראל. אבל המפה פגומה – היא אינה כוללת את הגולן. האם אמ"ן טרם קיבל מודיעין על כך שהגולן בידינו ב-57 השנים האחרונות ובריבונותנו כבר 42 שנה? מילא, אם אין לו מודיעין על כוחותינו, אבל אין לו מודיעין על סוריה, שאיבדה ב-1967 את הגולן?
השאלה היא אם מדובר בסדום או בחלם. כלומר, האם הדבר נעשה בזדון או בטיפשות. האם רוחו הרעה של אורי שגיא, נביא הנסיגה מהגולן, עדין שורה על אמ"ן, או שסתם מי שאישרו את השי לא טרחו לראות מה הם מחלקים? מן העובדה שיהודה ושומרון מופיעים במפה, אני משער שזו סתם חלמאות.
 
* מהו שיא האטימות? – משכורתו של שר בממשלת ישראל גבוה פי עשרה משכר המינימום.
אם אורית סטרוק מתבכיינת על שכרו של שר, שאינו יכול לגמור את החודש, מה היא תאמר על 90% מהציבור שמרוויחים פחות, ובעיקר, מה תאמר על הרבים מאוד שמרוויחים עשירית משכר שר? הרי היה עליה להוביל מהלכים לשינוי חברתי-כלכלי דרמטי. האם מישהו שמע אותה אי פעם מתבטאת בנושא? פועלת בנושא?  בילדותנו הייתה סדרת בדיחות של "מהו שיא..." אורית סטרוק היא הבדיחה של מהו שיא האטימות.
 
* הראויה ביותר לנשיאות ארה"ב – על פי המסתמן, ניצחונו של טראמפ בפריימריז במפלגה הרפובליקאית כמעט מובטח. אך ניקי היילי לא אמרה נואש וממשיכה בהתמודדות. למרות שסיכוייה נמוכים, אני מייחל בכל ליבי שהיא תפתיע ותנצח. תקוותי נובעת משתי סיבות. האחת – טראמפ. השנייה – היילי. על טראמפ הפסיכופת חבל להשחית מילים. אך בלי קשר לטראמפ, אין ראויה מהיילי. אין ולא היתה לישראל תומכת מובהקת וידידת אמת כמו ניקי היילי. אצלה אין המדובר באינטרס פוליטי או בחנופה לאוונגליסטים, ולכן תמיכתה בטוחה ואינה נתונה לקפריזות. והידידות שלה אינה מקשרת בתודעת הציבור את התמיכה בישראל עם חוליי הטראמפיזם, כאילו יש קשר בין טירוף לתמיכה בישראל. היילי היא מנהיגה שמרנית, ולא מהפכנית כמו טראמפ. כמושלת קרוליינה הדרומית הובילה החלטה אמיצה ודרמטית להסיר מבתי הממשל את דגל הקונפדרציה, המייצג את הכמיהה לעליונות הלבנה וגזענות כלפי שחורים. אי אפשר לדמיין את טראמפ מוביל החלטה כזו. קרוליינה הדרומית, תחת משילותה, היא המדינה הראשונה שהוציאה אל מחוץ לחוק את BDS האנטישמי. אני מקווה שהמצביעים הרפובליקאים מבינים, שבניגוד לטראמפ היא יכולה לקחת קולות מן המרכז, ולכן תחת הנהגתה סיכויי הרפובליקאים גבוהים יותר, ולכן יתנו לה את המנדט. אין ראויה ממנה להיות נשיאת ארה"ב.
 
* ביד הלשון: גח"ל – סבר פלוצקר הזכיר בטור השבועי שלו במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" את המהפך הכלכלי של 1977, והגדיר אותו "המהפך הכלכלי של ממשלת גח"ל הראשונה." ההגדרה "ממשלת גח"ל" אנכרוניסטית. גח"ל כבר לא היה קיים באותה תקופה. גח"ל, גוש חירות ליברלים, היא סיעה משותפת של שתי מפלגות – תנועת החירות והמפלגה הליברלית, שקמה ב-1965 ורצה לכנסת, במתכונת זו, בבחירות לכנסת השישית (1965) ולכנסת השביעית (1969). ב-1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, הוקם הליכוד, שכלל את גח"ל ואת המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית ותנועת העבודה למען א"י השלמה. כל אחת ממרכיבי הליכוד היתה מפלגה עצמאית, וכך גם חירות והליברלים, ולא היה עוד כל קשר ביניהן מלבד המסגרת של כלל הליכוד. כך היה כבר בבחירות לכנסת השמינית ובוודאי בבחירות לכנסת התשיעית, בחירות המהפך ב-1977. לימים, המרכז החופשי התפצל וקם מתוכו המרכז העצמאי. המרכז העצמאי, הרשימה הממלכתית ותנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה התאחדו והקימו את מפלגת לעם. המרכז החופשי פרש מהליכוד והצטרף לד"ש. ב-1988 התלכדו כל מפלגות הליכוד למפלגה אחת – הליכוד.
אורי הייטנר