במלאת 8 שנים למותו בגיל 94
מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב
יצחק אורפז ביומנים שלי
מתוך יומן 2011
16.11.11. אורפז, חתן פרס ישראל לספרות, מלאו לו בחודש שעבר 90 שנה ואיש לא כתב על כך בשום מקום ולא ציינו זאת. נשכח לגמרי. אז עד לאותו גיל יש לי עוד 15 שנה.
22.11.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו חוברת של דברי ליטמן מור. הוא מביא לי כתבה ישנה של דניאלה שמי עליו ב"העולם הזה", ובה גם תמונה של מאיר פעיל באותו מסע להר באילת ב-1950. יצחק מספר שוב על הטיפוס בהר מסרי ומצייר מפה. ההר נמצא קצת צפונה לאילת. עולים אליו מצד מערה והוא ירד לצד הפחות תלול, במזרח, כשהוא בדרום את המפרץ וההרים נצבעים בצבעי השקיעה הבאה ממערב. היתה לו מפה של מאה אלף, ולמרות שנרטבה בזיעה הבחין בה שהמרחקים בין קווי הגובה לצד מזרח גדולים יותר והבין שהמדרון הזה משופע, וכך ירד-החליק עליו, לא לפני שחירבן בראש ההר כדי להשאיר את אותותיו, וגם ישב וחשב שכאן היה מוכן להישאר ולמות כמו משה בראש ההר.
6.12.11. לפני הצהריים פגישה מעניינת עם אורפז. הוא חוזר לסיפור מימי שירותו בצבא הבריטי בהולנד בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא בא לשערו של מחנה צבאי בריטי, בעיירה בריידה, ששם היה אמור לפגוש חבר שלו, אלא שהתברר שהיחידה שבה שירת החבר עברה משם למקום אחר. בשער פגש בחורה הולנדית נאה, שבאה לבקר חבר ותומך שלה, אך השומרים לא איפשרו לה להיכנס והתברר שגם החבר שלה עזב את המקום עם יחידתו. מפה לשם נתקשרה שיחה בינה לבין יצחק, והיא כנראה החליטה שגם הוא מספיק נחמד ומתאים בתור חבר, והזמינה אותו לביתה. הם הלכו כברת דרך ארוכה בעיר הזו עד שהגיעו לחצר בניין שבו היתה גם דירתה. כאשר פתחה את הדלת לחדר שם לב שכל הווילונות המכסים על החלונות, סגורים, ובפינה השתופפה בחורה אחרת, מתברר, אחותה, על תינוק בתוך גיגית גדולה שלשים בה בצק, והתינוק נראה זעיר בצורה בלתי רגילה.
הבחורה שהביאה אותו הסבירה ליצחק שהווילונות סגורים מאחד והדירה נמצאת לא רחוק מפאב שבו שותים גברים ומשתכרים. אחותה ילדה את התינוק-הפג לחייל גרמני, ולכן הם חושבים שהכול מותר להם איתה ובאים מדי פעם לשם כך. ואכן עד מהרה נשמעו קולות גברים מבקשים לפתוח להם את השער לחצר ולהיכנס פנימה.
יצחק, שהיה במדים של חייל בריטי ועל כתפו הכתובת "פלשתיין", החל לצעוק לעברם באנגלית שבורה, כדי שיבינו, שהוא חייל בריטי שלחם במלחמה והוא אוסר עליהם להיכנס פנימה בשם הצבא הבריטי שנשלח להגן על שתי הנשים האלה. הוא מספר שהשקיע בכך את כל תעצומות הנפש שלו בתור אדם שהתחנך להגן על החלשים ועל הנמצאים במצוקה. חילופי הדברים נמשכו, ולבסוף פתח בפניהם את השער, או הדלת, ומצא מולו הולנדי ענק שעמד על מדרגה נמוכה מהסף והתנשא לגובה רב מעליו. והיה שיכור. יצחק לא היסס ודחף אותו בכל כוחו אחורנית. הגבר נפל ורגלו הסתבכה בחור של בור שופכין. יצחק במדים המשיך בצעקות ובהנפת ידיים והצליח לגרש את החבורה, שסחבה עימה את הנופל. אז הבחין שרק גבר אחד נשאר, גבוה ובהיר, שדווקא שוחח עימו בנימוס וביקש סיגריה.
יצחק שלף חפיסה ונתן לו אחת והלה שם אותה מאחורי אוזנו ואז המשיך ונתן לו עוד שתיים, וחזר לדירה. ככל חייל הוא נשא בתרמילו קופסת בשר ועוד מצרכים שהיו כמטבע עובר לסוחר אצל האזרחים. הוא הוציא את כל הפרודוקטים שלו ותן אותם לשתי הבחורות, ואז זו שהביאה אותו הצביעה על סולם שהוביל למעין מדור עליון בדירה, או בחדר. היא טיפסה והוא אחריה. ושם התמסרה לו בעוד הוא חש שעשה את אחד המעשים הטובים ביותר בחייו וכך התחברו יחד החובה שלו להגן על החלשים יחד עם ההנאה שבמפגש עם הבחורה הנאה, שפיצתה אותו על ההגנה שהעניק להן.
יותר לא ביקר שם כי לא רצה לקלקל את הטעם הטוב של הפגישה הראשונה. חברים שלו, להם סיפר זאת, לא הבינו אותו. מדוע הגן על שתי בחורות שחיו עם החיילים הגרמניים? ולעצמו אחר שאולי בצירוף מקרים אחר היה מוצא עצמו עם חבורת הגברים שבא לאנוס שתי משתפות פעולה עם הכובשים.
עוד סיפר שהוא מבקש מהאישה שבאה לעזור לו, אסתר, ומאחרים, לא לדבר על כך שהוא בן תשעים, כי שם לב שזה גורם לאנשים להתייחס אליו ביחס מיוחד, כאילו הוא כבר קוריוז או קטין. וכששואלים אותו איך הוא מרגיש, הוא נוהג לענות: "היום יותר טוב אבל מחר יהיה יותר גרוע!"
13.12.11. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". ניתקו את המים בבניין שלו בגלל הסלילה מחדש של קטע הרחוב שהופך לנמשך שדרות ח"ן, ולכן הוא נאלץ לאכול ארוחת בוקר ב"שיין" ומתנצל בפניי שעליו להוציא את השיניים התותבות שלו כי אינו יכול לאכול עימן. נותרו לו רק שלוש שיניים בלסת העליונה.
אהוד בן עזר
המשך יבוא