במאמר, שפרסמתי לפני קרוב לשלושים שנה, קראתי להכרה ישראלית ברצח העם הארמני. הכרה כזו נדרשת כצו מוסרי וערכי, ובעיקר כצו יהודי, בהיותנו מדינה שנלחמת נגד הכחשת השואה.
התגובות שקיבלתי למאמר היו צוננות. איש לא חלק על המסר המוסרי, אך נאמר לי שצעד כזה מנוגד לאינטרס הישראלי, ומדינה מחויבת לריאל-פוליטיק. טורקיה הייתה אז בעלת ברית של ישראל. גם אחרי שני הסכמי שלום, עם מצרים וירדן, טורקיה היא בעלת הברית האסטרטגית היחידה שלנו במזרח התיכון העויין, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו לפגוע בבעלת בריתנו.
יש לעיתים מתח בין אינטרס מדיני למוסר. ולעתים האינטרס יכול לגבור על השיקול המוסרי. ואף על פי כן, אני סבור שמדינה יהודית מחויבת מוסרית לצאת נגד הכחשת רצח עם, כפי שאיננו מקבלים שום שיקול אסטרטגי כמצדיק הכחשת השואה.
מאז, בעלת הברית הפכה לאוייב מר, ואנו עדיין חלק מהכחשת רצח העם. מאז, פעמים רבות, שבתי והעליתי את התביעה להכרה ברצח העם הארמני וכמוני עשו עוד רבים וטובים, ותמיד העמדה הזאת נשללה בשם איזה אינטרס אסטרטגי, שאותו ניתן לתמצת בשלוש מילים: זה לא הזמן.
פעם היחסים עם טורקיה בשפל, למשל אחרי פיגוע מרמרה, וזה לא הזמן להחריף את המתיחות. פעם יש ניסיונות להתקרבות עם טורקיה וזה לא הזמן לפגוע במהלך. פעם עלינו על דרך של חידוש היחסים וזה לא הזמן להרוס את המהלך המורכב שנטווה ברגישות רבה. אף פעם זה לא הזמן.
אני מאמין שכל זמן הוא הזמן. אין עיתוי שמצדיק את היותנו חלק מחרפת ההכחשה. איני רוצה שהסיבה להכרה ברצח העם תהיה או אפילו תתפרש כתגובה לעוינות הטורקית. ואף על פי כן, אם גם השנה, לכל המאוחר עד יום הזיכרון לרצח העם, ב-24 באפריל, לא נכיר ברצח העם הארמני, זה יהיה אבסורד.
ב-7 באוקטובר היינו קורבן למיני ג'נוסייד. למה מיני? כי היה זה ג'נוסייד של יום אחד בחבל ארץ אחד. אבל הוכח לנו מה האידיאל של הפלשתינאים: פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – 7 באוקטובר. עד היהודי האחרון.
טורקיה תומכת בחמאס. טורקיה תומכת בטבח. טורקיה תומכת בג'נוסייד של היהודים בישראל. ובחוצפתם חסרת הבושה, הם מגדירים את מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית... רצח עם. האם גם עכשיו נמשיך להכחיש?
* פורסם לראשונה באתר "בין חברים"
 
צרור הערות ‏28.1.24
* נוטעים תקווה – למחרת ט"ו בשבט, ביום שישי האחרון, נערך בקיבוץ רוחמה אירוע ששמו "נוטעים תקווה", לסולידריות עם החטופים. 136 אנשי ציבור ומנהיגים, אך לא פוליטיקאים פעילים (היו פוליטיקאים בדימוס, כמו עמי איילון ואיילת נחמיאס) ומשפחות החטופים, התכנסו לנטוע 136 עצי חרוב ביער רוחמה, למען החטופים. המשתתפים היו אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית והדתית – רבנים, שופטים, אנשי רוח, בכירים במערכת הביטחון בדימוס ופעילים חברתיים. יוזם האירוע והמארגן שלו היה חגי שטדלר, פעיל חברתי ומראשי קבוצת "בראשית", שקמה בתקופת המהפכה המשטרית, בניסיון ליצור חיבורים בין קצוות העם ולהגיע להסכמות. השתתפותי באירוע היא מתוך חברותי בקבוצת "בראשית". אגב, הקבוצה עצמה היא ההיפך מהיכולת להגיע להסכמות. מבחינה זו היא כישלון חרוץ, ועוד אכתוב על כך. אבל יצאו ממנה יוזמות יפות, וזו ביניהן. מזג האוויר החורפי שינה את התוכנית. הטקס עבר לאולם התרבות בקיבוץ רוחמה. הנטיעות לא התקיימו כמתוכנן, אלא נטיעה סמלית של עצים בודדים בכניסה לקיבוץ. מיספר ארגונים היו שותפים אבל הארגון היחיד שהיה חתום היה מטה משפחות החטופים. הכותרת שהופיעה על הבמה הייתה: מאוחדים. מחזירים. מנצחים.
שולי רנד שר את "בראשית" ו"אחות קטנה". הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, שבנו נפצע קשה במלחמה ואיבד את שתי רגליו, נשא תפילה לשלום המדינה, לשובם בשלום של החיילים, לתקומת יישובי הנגב המערבי ולחזרת החטופים. שופטת בית המשפט העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה, קראה את מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, והבסיס לקונצנזוס לאומי. השופטת קראה גם את "אני מאמין" של טשרניחובסקי. "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שר." נציגי המשפחות קראו בשמות החטופים. שי וינקרט, אביו של עומר, החטוף בעזה, קרא פרק תהילים. האירוע הסתיים בשירת "התקווה".
לאחר מכן נערכו הנטיעות. נטיעת עצי החרוב באדמת הנגב המערבי היא התשובה להרג, להרס ולחורבן שהאוייב זרע בנגב המערבי, היא העמקת שורשי העם היהודי באדמת המולדת, בנגב המערבי. הם מחריבים. אנו בונים, נוטעים יוצרים. היצירה הציונית תנצח!
 
* עשית את כל הדרך? – הייתי המשתתף הצפוני ביותר באירוע. אנשים שפגשו אותי הגיבו בפליאה: עשית את כל הדרך הזאת, מהצפון הרחוק?!
א. כן. אם אני כאן, סימן שעשיתי את כל הדרך.
ב. אני כל כך רגיל לשאלה הזאת...
ג. אורטל לא רחוקה. להיפך שם הבית. זה אתם שמתגוררים רחוק.
ד. אני אוהב מאוד את הנסיעות הללו. שנים רבות מילאתי תפקידים שהיו כרוכות בהם נסיעות רבות בכל רחבי הארץ, וזה כיף גדול.
ה. אני כעת במילואים, במחלקת ההגנה (לשעבר כיתת הכוננות) של אורטל. מאז השבעה באוקטובר אני מרותק ליישוב, כך שנסיעה כזאת היא כיף גדול בעבורי.
אבל כמובן שמה שהביא אותי לחצות את הארץ מהצפון לדרום, הוא האירוע הזה. התכנסנו 136 אנשי ציבור, רוח ומעשה, מכל קצווי הקשת, חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, דרוזים ובדואים, ימין, מרכז ושמאל. ואנו מבטאים אחדות אמת בחתירה לניצחון ולהשבת החטופים.
יש המנסים לפלג אותנו גם בנושא הקונצנזואלי – החטופים. יש המנסים להציג את מי שיוצאים נגד כניעה כמי שפחות אכפת להם מהחטופים. אין שקר גס מזה. יש המאמינים, כמוני, שהכבדת הלחץ הצבאי היא שתקדם את שחרורם ושהקריאה לעסקה בכל מחיר מקשה ומעכבת את היכולת להגיע לכך. יש מי שדעתם הפוכה, והיא לגיטימית באותה מידה.
המטרה משותפת. הכנס ביטא את האחדות הזאת.
 
* לא הכל מותר – האירוע "נוטעים תקווה" ברוחמה היה מפגן מרשים של אחדות לאומית. והיתה תקרית, שיש שיכנו אותה "מביכה", אך אני מגדיר אותה חמורה ומכוערת. אישה ממשפחות החטופים התפרצה בצעקות נגד הדיבור על ניצחון כיוון ש"הפסדנו", גידפה את  הממשלה שהפקירה ומפקירה ואז היא קראה לירות כדור בראש של נתניהו. היא הוצאה בנימוס מהמקום. הקהל נתקף הלם והגיב באלם.
המנחה, יוזם האירוע, חגי שטדלר, הגיב במבוכה ש"אנחנו מבינים את הכעס." אני, במקומו,  הייתי מגיב אחרת. אמנם "אין אדם נתפס על צערו," אך גם "אדם ניכר בכעסו." נכון היה להוקיע את האמירה החמורה. כן, גם למי שבן משפחתו נחטף, לא הכןל מותר.
 
* צביעות מתחסדת – צודקים הפרשנים שמסבירים שזה יכול היה להיות גרוע יותר. אכן, האויב הדרום-אפריקאי לא השיג את מבוקשו. אבל "פסק הדין" של בית ה"משפט" הוא חרפה. אני דבק בעמדתי, שישראל היתה צריכה להחרים את המהלך, ולא להסכים לשבת על ספסל הנאשמים במשפט השדה, מול האשמה אבסורדית, שמימוש זכותה להגנה עצמית מפני מי שזוממים לבצע ג'נוסייד הוא... ג'נוסייד. כל ההטפות של ה"שופטת" הם חרפה של צביעות מתחסדת.
 
* אילו היה זה בית דין של צדק – ישראל הותקפה במתקפת ג'נוסייד מחרידה, שצריכה היתה לזעזע כל אדם נאור בעולם. היה זה פשע נגד אנושות במלוא מובן המילה. למחרת, ישראל יצאה לממש את זכותה להגנה עצמית ולהגנה על קיומה ועל חיי אזרחיה. פשע נוסף נגד האנושות שחמאס ביצע, הוא הפיכת תושבי עזה למגינים אנושיים. הפיכת בתי חולים, בתי ספר, גני ילדים ומסגדים לבסיסי טרור. חפירת פירים למנהרות טרור מחדרי ילדים, מתחת למיטות תינוקות, בבתים רבים מאוד. אין דרך להילחם בטרור הזה, בלי שיפגעו מגינים אנושיים. וישראל אינה יכולה שלא להילחם בטרור, שעולל מה שעולל במשך 25 שנים ובפרט בטבח השבעה באוקטובר ובחטיפת מאות אזרחים, קשישים, נשים וילדים ואף רצח חטופים. אף על פי כן, ישראל שומרת, יותר מכל מדינה אחרת, על חוקי המלחמה. עושה הכול כדי לאפשר ולעודד בלתי מעורבים להתפנות, גם במחיר עיכוב ופגיעה במאמץ המלחמתי. והיא מאפשרת העברת סיוע הומניטרי, אף שמי שמשתלט עליו הוא ארגון הטרור, מה שמחזק אותו, מאריך את המלחמה ואת הסבל.
גם ההיתפסות לאמירות של מנהיגים ישראליים היא מגוחכת. אלו אמירות שנאמרו מתוך זעזוע וזעם על טבח נורא מלווה במעשי אונס, עריפת ראשים, רצח תינוקות, ואי אפשר לא להבין אותן. ויש פער בין האמירות הללו, לבין ההחלטות והפקודות שכולן על פי החוק הבינלאומי. רצוי שהמנהיגים יהיו זהירים יותר בהתבטאויותיהם, אבל לבטח אין בהן דבר שיצדיק צווים "משפטיים" כלשהם. אילו בית ה"דין" בהאג היה פוסק דין צדק, הוא היה דוחה על הסף את העתירה של דרא"פ ולפיכך לא דן בדרישתה לצווי ביניים. הוא היה דורש מכל מדינות העולם לנתק כל קשר עם חמאס, לחנוק את מקורותיהם הפיננסיים ולהקים בית משפט נוסח נירנברג לשפוט את ראשי חמאס על פשעים נגד האנושות. אך זהו טריבונל של נציגי מדינות, ובהן מדינות דיקטטוריות, עוינות, כאלו שמבצעות בעצמן פשעים אמיתיים, חמורים לאין ערוך, במלחמות תוקפנות. בהרכב הזה, העובדה שלא פסקו על הפסקת המלחמה או הגבלתה, היא הישג לישראל ועל כך כל הכבוד לברק ולמשלחת הישראלית שהציגה מופע הגנה מרשים ביותר. ובכל זאת, הקראת פסק הדין ועצם העמדת ישראל על ספסל הנאשמים, היא חרפה עולמית ומפגן מחליא של צביעות.
 
* דרום-אפריקה – את מקום השלטון הגזעני של משטר האפרטהייד החליף שלטון גזעני אנטישמי תומך טרור.
 
* לפרק את אונר"א - אונר"א – הורתה בחטא. יש סוכנות פליטים לאו"ם, המטפלת בפליטים בכל העולם, במטרה לשקמם. ויש סוכנות לפליטים פלשתינאים בלבד, במטרה למנוע את שיקומם, להנציח את פליטותם ולהעביר את ה"פליטות" מדור לדור. מטרת קיומה של אונר"א הוא להנציח את הסכסוך במזה"ת. ולכן, כל אדם שוחר שלום בעולם צריך לדרוש את פירוק הארגון העוין הזה. בתי הספר של אונר"א הם חממה לגידול מחבלים. מוסדות אונר"א הם תשתיות טרור ומסתור למחבלים. לא מפתיע שעובדי אונר"א היו בין מבצעי הטבח ב-7 באוקטובר. היום-שאחרי חייב לכלול את פירוק אונר"א. זה אינטרס לאומי עליון של ישראל, ועל הממשלה לעמוד על כך.
 
* בחירות בהסכמה – בריחתו של נתניהו מאחריות למחדל עלולה להביא למחאה שלא היתה כדוגמתה. לא מוטי אשכנזי אחד יהיה כאן אלא מאות אלפים. הר הגעש שיתפוצץ יהיה חסר תקדים. אפשר למנוע זאת, באמצעות החלטה מוסכמת על מועד לבחירות מוקדמות. במקרה הזה תהיה מחאה, אך קטנה בהיקפה ולא משמעותית.
זכות הקיום המרכזי של מדינת ישראל היא מניעת אירוע כמו 7 באוקטובר. בתצהיר של נתניהו לוועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון, הוא הבהיר, בצדק, את ההבדל בין אחריות ראש הממשלה לכשלים כמו אלה שהובילו לאסון, שבהם גם אם עקרונית הוא אחראי על הכול, אי אפשר לצפות ממנו לאחריות אישית על כל תקלה במדינה, לבין אחריותו האישית הברורה לסוגיות של ביטחון לאומי. טבח 7 באוקטובר והיעדרות צה"ל במשך שעות קריטיות רבות, היא קריסת הביטחון הלאומי, שהיא אחריותו האישית של ראש הממשלה. היא אינה מפחיתה מאחריותם האישית של ראשי מערכת הביטחון, אך הוא הנושא באחריות העליונה. הדבר נכון במיוחד במקרה של נתניהו, הן בשל משך הזמן של כהונתו, מאז 2009, והן בשל הדומיננטיות שלו כמעצב תפיסת הביטחון בתקופה הזאת. הוא קיבל את ההחלטות שאפשרו לחמאס לצמוח לממדים הללו. הוא עיצב והוביל את מדיניות ההכלה והפייסנות לאורך השנים עד הקריסה של 7 באוקטובר. הוא הוביל את מהלך הפרוטקשן לחמאס, בניסיון לקנות שקט. והרי הוא עצמו הגדיר את עצמו "מר ביטחון", "מגן ישראל", "חזק מול חמאס" וכו' ונטל על עצמו את מלוא הקרדיט על מה שהציג כמצב הביטחוני הטוב ביותר של ישראל ולא השאיר לדרגים האחרים שייר של אשראי על ההצלחות, האמתיות והמדומות. לעומת זאת, הוא הטיל במפגיע את מלוא האחריות על ראשי ממשלה אחרים, על כל כשל ביטחוני, גם כזה הבטל בשישים לעומת כשל 7 באוקטובר.
אילו היה מנהיג, היה מצהיר כבר בבוקר 7 באוקטובר שהוא הנושא באחריות, קורא לעם להתאחד במלחמה ומודיע שיפרוש מן החיים הפוליטיים מיד אחרי הניצחון. העם היה מכבד זאת ומתאחד מאחוריו ומאחורי ממשלתו. למרבה הצער, הוא נהג אחרת. אם נתניהו מתעקש לברוח מאחריות, לכל הפחות עליו לחזור לציבור ולבקש מנדט מחודש. רעידת אדמה בעוצמה כזאת, מחייבת זאת. הוא אינו יכול ליהנות מלגיטימציה של בחירות לפני הרעש. מה שהיה קודם אינו רלוונטי. בחירות בשעת מלחמה הן דבר רע ומסוכן. קודם כל בשל העמקת הקרע, הנובע מעצם הבחירות, ואפילו במובן הטכני; למשל מטח טילים חסר תקדים של חיזבאללה על כל חלקי המדינה כדי לשבש את הבחירות. מצד שני, ניהול מלחמה ארוכה כל כך בידי ראש ממשלה שאינו נהנה מאמון העם, ודוק – איני מדבר על תמיכת העם אלא על אמון העם, כי רוב העם אינו מאמין בו ואינו מאמין לו, מזיק אף יותר.
הפתרון הראוי, הוא להחליט מראש על מועד בחירות מוסכם. בעיניי, נכון לקיימן במועד שבין אחרי חגי תשרי לסוף 2024. סביר להניח שעד אז המלחמה תסתיים, אך המועד עדין יהיה קרוב למלחמה. אפשרות נוספת היא לא לנקוב בתאריך, אלא להחליט על בחירות 90 יום אחרי המלחמה. הבעיה בכך, היא שרוב העם מאמין, לדעתי שלא בצדק, שנתניהו מושך בכוונה את המלחמה למען הישרדותו. אם יוחלט על מועד מוסכם לבחירות, יצא העוקץ מהזעם הציבורי והוא ינותב לקלפיות ולהליך הדמוקרטי. המחאה תהיה שולית. לדעתי, במקרה כזה נכון שהמחנה הממלכתי יישאר בממשלה עד הבחירות (אם כי אני בספק אם כך תנהג). אני חושש מאוד מאוד מההשלכות החברתיות של הימנעות מצעד של בחירות בהסכמה רחבה.
 
[אהוד: יש לי חדשות עבורך. ייתכן מאוד שנתניהו ימשיך להיות ראש ממשלה גם אחרי הבחירות הקרובות. כי חרף ההפגנות הפרועות התומכות חמאס, אנחנו מדינה דמוקרטית].
 
* במלחמה יש מנצחים – באתר "בין חברים" פרסם תום נבון מאמר שכותרתו מתמצתת את המסר שלו: "במלחמות אין מנצחים." במלחמת השחרור כל מדינות ערב פלשו למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולבצע ג'נוסייד ליישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה. ערביי ישראל התנפלו על היישוב למען אותה מטרה חצי שנה קודם לכן. הדפנו את הפלישה, מדינת ישראל קמה ואף הרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה. היא קלטה עלייה גדולה, הקימה התיישבות גדולה והלכה ושגשגה מאז בכל התחומים. זה היה ניצחון ברור וחד-משמעי.
ערב מלחמת ששת הימים ישראל היתה במצור, מוקפת בטבעת חנק שעמדה לתקוף אותה, כאשר היא נעדרת גבולות בני הגנה. ישראל יצאה למתקפת נגד מקדימה, הביסה את שלושת צבאות ערב והרחיבה בענק את גבולותיה. זה היה ניצחון ברור וחד-משמעי.
במלחמת יום הכיפורים ישראל הופתעה קשות בידי שני צבאות אויב, ותוך 19 יום הביסה את תוקפיה והגיעה לשערי דמשק ולמאה ואחת ק"מ מקהיר. זה ניצחון דרמטי.
במלחמה הזאת אנחנו יכולים לנצח וחמאס יכול לנצח. אם לא נחסל את כוחו השלטוני והצבאי של חמאס ולא נפרז את עזה – יהיה זה ניצחון חמאס, ניצחון הטבח, טיהור אתני של הנגב המערבי והגליל וראשית הסוף של מדינת ישראל. קמפיין הכניעה שהולך וצובר תאוצה, עלול להוביל אותנו לאסון הזה. אם נמשיך את המערכה בנחישות עד השגת מטרותיה – יהיה זה ניצחון ישראלי ברור. המסר הפציפיסטי, שלפיו אין מנצחים במלחמה, מנותק מן המציאות. הוא גם מסר בלתי מוסרי, כי אין מוסר ללא אבחנה בין טוב לרע וללא מלחמה נחושה של הטוב למיגור הרע.
 
* השוואה אנכרוניסטית ודמגוגית – במוסף ספרים של "הארץ" פירסם אדם רז מאמר ביקורת על ספרו של מרטין אינדיק "בתחבולות תעשה לך מלחמה: הנרי קיסינג'ר והחתירה לשלום במזרח התיכון". ציטוט מתוך המאמר: "קשה שלא להיאנח בכאב כשקוראים על השיחה בין גולדה מאיר לקיסינג'ר, שבה נידון גורל שבויי המלחמה ו'ברגע מיוסר אחד היא פלטה: 'לא אוכל לחיות עם זה... איך אעמוד מול האימהות ובנות הזוג של הגברים האלה'."
ההשוואה שעושה אדם רז בין אז לעכשיו אנכרוניסטית ודמגוגית. אלו שתי סוגיות שונות לחלוטין. ראשית, זה לא היה במהלך המלחמה ולא תחת קריאה לישראל להיכנע במלחמה כדי להחזיר את השבויים. כל מי שמכיר את האופן שבו ניהלה גולדה, ביד רמה, את המלחמה, יודע באיזו נחישות היא הובילה את ישראל לניצחון, בלי למצמץ גם כאשר מחיר הדמים היה קשה וכואב.
שנית, היא אמרה את הדברים במהלך המו"מ על הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה. וגם אז, הדרישה שלה בעניין השבויים לא היתה כניעה, אלא להיפך – תנאי שהיא הציגה לחתימת ההסכמים. הם הבינו שהיא רצינית ושלא יהיה הסכם בלי חילופי שבויים ועמדתה הקשוחה הובילה לחילופי השבויים.
שלישית, למרות הסוגייה הכואבת של השבויים, היא ניהלה מו"מ מזהיר וקשוח, במיוחד מול הסורים, ולא נכנעה לתביעות האבסורדיות של האוייב תמורת ההסכם. אגב, ההסכם עם סוריה נחתם רק ב-31 במאי 1974, כלומר כמעט 8 חודשים אחרי פרוץ המלחמה.
רביעית, מדובר היה במלחמה בין צבאות, ובמלחמה כזו ברור שבסופה משוחררים השבויים משני הצדדים. כאן מדובר במחבלים ובהם רוצחים רבים היושבים בכלא הישראלי בעקבות משפט. אין להשוות לוחמים בצבא האוייב לרוצחי תינוקות וקשישים, לאנסים ולעורפי ראשים.
ובנוסף לכך, גם הרמז כאילו נתניהו והממשלה הנוכחית פחות רגישים לסבל החטופים ובני משפחותיהם אינו נכון ומכוער. עדות לכך היא היוזמה הישראלית לעסקת חטופים, שעל פי פרסומים זרים יש בה נכונות לוויתורים מרחיקי לכת ולפגיעה במאמץ המלחמתי תמורת החזרת החטופים. אלא שחמאס מסרב גם לזה, כי הוא רוצה כניעה. וכשהוא רואה את קמפיין הכניעה, הוא מקשיח את עמדותיו ומסרב לעסקה, בהנחה שאם ימתין עוד קצת, ישראל תיכנע.
 
* קמפיין מוצדק – בניגוד לקמפיין הכניעה, צעדי המחאה נגד העברת האספקה לעזה ככל עוד החטופים עדין בידי חמאס, וחסימת שיירת המשאיות במעבר כרם שלום מוצדקים ואפקטיביים. המסר של "הומניטרי תמורת הומניטרי" צודק מאוד. מה שיביא לשחרור החטופים הוא לחץ כבד ביותר על חמאס ודחיקתו אל הקיר, עד שיאמר "רוצה אני." קמפיין הכניעה מקשיח את עמדת סינוואר ובכך דוחה את האפשרות לעסקה, מאריך את משך החטיפה ואת סבל המשפחות ומסכן את חיי החטופים. קמפיין "הומניטרי תמורת הומניטרי" מגביר את הלחץ עליו, ולכן הוא בכיוון החיובי. אם הלחץ ההמוני יהיה בכיוון הזה, הוא יקדים את שחרור החטופים.
 
* כעומק השבר גודל האתגר – השבר שחוותה התנועה הקיבוצית ב-7 באוקטובר הוא אחד החמורים בתולדותיה. טבח המוני בבארי, בניר עוז ובכפר עזה. מעשי טבח בקיבוצים נוספים. 60 קיבוצים בנגב המערבי ובגליל פונו. פגיעה פיזית קשה בקיבוצי קו העימות עם לבנון. ואנו עוד לא יודעים מה צופן לנו העתיד, אך להערכתי אנו בפתח מלחמה כוללת עם לבנון ואולי היא תתפשט לסוריה, כך שהפגיעה בקיבוצי הגליל והגולן צפויה להיות קשה. כעומק השבר – גודל האתגר. האם תשכיל התנועה הקיבוצית להוביל את אתגר התקומה, תקומת הקיבוצים שנפגעו וייפגעו ומינופה לתקומה רבתי של חזון ההתיישבות העובדת בכלל והקיבוצית בפרט? זה תלוי בעיקר בהנהגת התנועה. ב-13 בפברואר תיערכנה בחירות להנהגת התנועה הקיבוצית. שנים מתמודדים על תפקיד המזכ"ל – ליאור שמחה מנצר סרני והדס דניאלי ילין מיגור. הדס רתמה לקמפיין שלה את הנהגת תנועת המחאה. שקמה ברסלר, משה רדמן ושאר ראשי המחאה מתלווים אליה במסעות הבחירות בקיבוצים. זו פריטה פופוליסטית על סנטימנט המחאה, שרבים מחברי הקיבוצים נטלו בה חלק. אך מה לראשי המחאה ולענייני התנועה הקיבוצית? חוששני שבחירתה תהפוך את התנועה הקיבוצית לסניף של המחאה. האם זה מה שנחוץ היום לתנועה? האם חידוש המחאה הוא מה שנחוץ היום לחברה הישראלית? ומה שחמור יותר, הדס מפיצה תאוריית קונספירציה הזויה, בנוסח הפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית, שעל פיה הגרעינים התורניים מנסים להשתלט על קיבוצי הנגב המערבי. וכאשר מזכיר התנועה ניר מאיר, שהיא היתה המשנה שלו, מוציא הודעות הכחשה מוחלטת של הקונספירציה, היא משתלחת בו בגסות.
ליאור שמחה מכוון כולו תקומה. יש בו שילוב של חזון גדול, כושר ביצוע מוכח, כושר מנהיגות, אהבת הקיבוצים ומחויבות מוחלטת למשימת התקומה. הבחירות הפעם אינן עוסקות רק בשאלה הפרסונלית, מי המתאים ביותר לתפקיד המזכ"ל, ואין לי ספק שזהו ליאור. הפעם זו גם בחירה בין דרכים: האם התנועה הקיבוצית תהיה תנועת מחאה או תנועת הגשמה.
 
* חינוך מחדש – יאיר גולן טוען שבני הציונות הדתית זקוקים לחינוך מחדש. היו משטרים שהקימו מחנות לחינוך מחדש למתנגדי המשטר. אני מזהה תהליכים...
 
* סחלה – גם בתוך הסְחְלֶה של הכנסת הנוכחית, הגרועה והעלובה בכל כנסות ישראל מאז הקמתה בט"ו בשבט לפני 75 שנים, בולטת הגוטליב לרעה, כתת רמה וכביזיון לאומי. בין שאר מעלליה היא מפיצת רעל הקונספירציות על צה"ל והשב"כ והניסיון לחפש שם בוגדים ומשת"פים עם חמאס, כביכול. היא יודעת שהיא שקרנית, אבל מה אכפת לה? בפשקוויל שהפיצה ביום רביעי, היא אף פירסמה את שמו וזהותו של איש שב"כ, מושא לעלילתה, תוך סיכון חייו והתרת דמו. היא טענה שאיש השב"כ, בעלה [בן-זוגה?] של שקמה ברסלר, שוחח עם סינוואר יומיים לפני הטבח.
מי שמפיץ עלילות דם נגד צה"ל והשב"כ בזמן מלחמה, עושה מעשה בגידה במולדת. הגוטליב – גיס חמישי בתוך ועדת החוץ והביטחון. בדיוק כפי שהחסינות לא הגנה על עופר כסיף שתקף שוטר, כך אסור שהחסינות תגן על המופקרת הזאת.
 
* נרקיסיסט בכיין – תאוריות הקונספירציה ועלילות הדם על צה"ל ושב"כ הן מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. מי שמפיצים אותן ברשתות הם הגרעין הקשה של הביביסטים. אילו נתניהו היה רוצה, הוא היה עוצר זאת. אך הוא שותק, והם מבינים זאת כאישור. וכאשר הילדז שלו מפיץ את עלילת הדם בתעלות הביבים, הם מבינים שזה מפי הגבורה. המסע הגיע לשפל כאשר הח"כית (!!!) המופקרת גוטליב, המסתתרת בפחדנות מאחורי חסינותה הפרלמנטרית, מיקדה את עלילת הדם בלוחם שב"כ, תוך חשיפת שמו והתרת דמו, כאשר כל חטאו הוא שאשתו היא שקמה ברסלר. ונתניהו שותק. ומירי רגב מהדהדת את עלילת הדם בישיבת קבינט, כ"שאלה" תמימה. ונתניהו שותק. ורק כאשר חילי טרופר דורש ממנו במפגיע לגנות ולא מותיר בידיו ברירה, הוא מגנה, ומוסיף "אבל למה שתקתם כשהיא תקפה אותי?"
איזה נרקיסיסט בכיין. מרוכז בעצמו ורק בעצמו. הוא ראש הממשלה והוא מתבכיין על כך שמבקרים אותו. והוא משווה עלילת דם בזויה על איש שב"כ, שהמופקרת מאשימה אותו בבגידה ובשותפות בטבח, עם ביקורת פוליטית לגיטימית על ראש ממשלה. אפס במנהיגות.
 
* שני קטבים של הישראליות – שתי דמויות בלטו השבוע – עידן עמדי וטלי גוטליב. עידן עמדי הוא התגלמות הישראלי היפה. טלי גוטליב היא התגלמות הישראלי המכוער.
 
* תמימותו של ראש השב"כ – ראש השב"כ רונן בר מבקש למנות לאלתר ועדת חקירה ממלכתית לחקר המחדל. הוא מאמין שוועדת החקירה תזים את תאוריות הקונספירציה ועלילות הדם ותנמיך את האש. איזה תמים. תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית שמייצרת את עלילות הדם, היא זו שמסיתה ויוצרת פרובוקציות נגד מערכת המשפט הישראלית. הרי בין הנראטיבים שהם מייצרים, בית המשפט הוא שאשם במחדל והשופטים אינם אמורים להיות חוקרים אלא נחקרים. הרי ברגע שתקום הוועדה הם יפתחו בהסתה אישית ממוקדת דרך חבריה כדי ליצור מראש דה-לגיטימציה למסקנותיה. וברגע שהיא תפריך את עלילות הדם, וברור שהיא תפריך אותן, תהיה זו הוכחה שהיא חלק מן הקנוניה ומהבגידה ושזו ועדה לטיוח הבגידה ול"תפירת תיק" נגד נתניהו. ועדרי האספסוף הביביסטי, שמפיצים את הרעל הקונספירטיבי, יאמינו גם לקונספירציה הזאת ויפיצו אותה בתעלות הביבים. ואם בוועדת החקירה עסקינן – האדם המתאים ביותר לעמוד בראשה הוא השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, מי שהיה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון. אדם חכם מאוד ומנוסה מאוד, הן כשופט והן בשירות הציבורי, כולל במערכת הביטחון. בין תפקידיו – מזכיר הממשלה והיועמ"ש.
 
* שילוב קטלני של רשעות וטיפשות – השר הכהניסט עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ, שובר בכל פעם את השפל של עצמו. והפעם, באיזה סיור, הוזכר שמו של אלוף (מיל') נועם תיבון, אדם שהקדיש את כל חייו לביטחון ישראל, אדם שכאשר שמע על מתקפת 7 באוקטובר, לקח את הנשק, נכנס לרכב, וטס אל תוך התופת, והציל את בנו ונכדיו הלכודים בממ"ד בנחל עוז והמשיך להילחם במחבלים במקום, הציל חיים וחילץ פצועים. "שם רשעים..." הוא הפטיר, רמז לתואר "שם רשעים ירקב," מספר משלי, ששמור לגרועים שבין עוכרי ישראל.
השר הכהניסט הוא שילוב קטלני של רשעות וטיפשות. העובדה שהממשלה היוצאת כוללת בתוכה את הכנופייה הכהניסטית היא כתם לדיראון עולם על תולדות העם היהודי.
 
* עבד ליח"צ – ראש הכנופייה מתפאר בכך שצייד כיתות כוננות וסיפק להם אפודים קרמיים. בדיקת מעבדה הוכיחה שהאפודים אינם תקינים ואינם עמידים. בקיצור – חרטא. ככה זה כשממנים מוקיון טיקטוק, עבד ליח"צ של עצמו, להיות השר ל"ביטחון" לאומני. מה זה חשוב מה טיב הציוד? העיקר שהוא הצטלם מספק את הציוד.
 
* נביא שקר – לקראת העלאת מופע של האופרה הישראלית מיצירותיו של חנוך לוין, נערכה שיחה ברדיו בין ליאת רגב לנועם סמל.
הם קראו מתוך "את ואני והמלחמה הבאה":
כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
המלחמה הבאה עלינו לטובה.
והתפעלו – איזה נביא! ב-1968, כשכולם היו באופוריה אחרי מלחמת ששת הימים, הוא דיבר על המלחמה כמרכיב קבוע בחיינו. ואיך הנביא הזה חזה את שפיכות הדמים הבלתי פוסקת ששיאה היה ב-7 באוקטובר.
סליחה, אך אני מסרב להתרשם מה"נביא". הוא לא חזה את המלחמה, אלא העביר מסר שאלו מלחמות סרק, לשווא, שבהן שולחים את הבנים להיהרג למען גחמות של פוליטיקאים ציניים. "המלך משחק עם המלכה" והחיילים השחורים והלבנים סתם מתים.
באמת? זה הסיפור? החיילים שלנו נלחמים לשווא? נופלים לשווא? אפשר לומר שטות כזו אחרי ה-7 באוקטובר? האם מאות אלפי החיילים שרצו מרצונם המלא למילואים, חדורי תחושת שליחות של הגנה על החיים עצמם, עשו זאת למען גחמה של פוליטיקאי ציני? למען איזו "מלכת אמבטיה"? באמת?! וגם האויב הנורא, לא עשה זאת למען גחמה של פוליטיקאי, אלא מתוך קנאות דתית רצחנית ואמונה שבכך שירצחו את היהודים יביאו גאולה לעולם.
המסר של חנוך לוין מנותק מן המציאות וחסר שחר. נביא שקר.
 
* מילואים או מועמדות – קיבלתי טלפון בהול מהרבש"ץ של אורטל, ובו נאמר שהוא קיבל הודעה, שכיוון שאני מועמד בבחירות המוניציפליות, יפסיקו לי את המילואים, אלא אם אתפטר ממועמדותי.
"זו כנראה טעות," השבתי לו. "אני לא מועמד לשום דבר."
כעבור דקות אחדות, הבנתי על מה הם מדברים. לכל יישוב יש נציג במליאת המועצה האזורית. כמעט בכל הקיבוצים והמושבים אין בחירות בין רשימות, ביום הבחירות. אנחנו בחרנו מראש את הנציגה שלנו. אני מיספר 2 ברשימה, כך שאם מסיבה זו או אחרת במהלך הקדנציה הנציגה שלנו תפרוש, אחליף אותה. איך זה קשור בדיוק לבחירות המוניציפליות? ואיך זה קשור בדיוק למילואים? מסתבר שלא מדובר רק ברשימות לנציג המליאה, אלא גם בחברי הוועדים המקומיים, שכמעט בכל הקיבוצים והמושבים נבחרים בנפרד, לא במסגרת הבחירות המוניציפליות. עוד אחזור לשטות הנוגעת ליישובי המועצות האזוריות. ההתנגדות שלי לעצם הברירה בין מילואים למועמדות תקפה גם במקומות שבהם יש בחירות של ממש. יש מועמדים רבים לרשויות המקומיות – לראשות הרשות או ברשימות למליאת הרשות, שמשרתים במילואים. נכון היה שהממשלה תוציא הנחיה לצה"ל לאפשר לאותם מועמדים להשתחרר מהמילואים. אך למה לאסור עליהם לשרת במילואים? הרי אין המדובר בשירות מילואים רגיל. מדובר במלחמה. אנחנו במלחמה. איזו סיבה יש לאסור על מועמד ברשימה של רשות זו או אחרת להמשיך להילחם שכם אחד עם רעיו לנשק, או לכפות עליו לעזוב את חייליו באמצע המלחמה, בשל מועמדותו? ואיזו סיבה מצדיקה למנוע ממי שבוחר להמשיך לשרת, לממש את רצונו להשפיע ולפעול ברשות המקומית שלו? אין בזה היגיון. בטח לא היגיון של אומה במלחמה.
ובחזרה ליישובים במועצות האזוריות. שיגרנו מכתב דחוף לשר הביטחון ושר הפנים בזו הלשון:
לכבוד שר הביטחון יואב גלנט ושר הפנים משה ארבל,
שלום רב,
אנו, חיילי מילואים, המועמדים לוועדים מקומיים או חברות במליאה במועצות אזוריות, ביישובים שבהם אין מועמדים נוספים, ולכן לא יתקיימו בחירות, והמועמדות שלנו תאושר בהכרזה בלבד. במצב זה אין צורך כלל בקמפיין. בכל זאת, נתבקשנו להכריע האם להמשיך במילואים ולהסיר מועמדות לחברות בוועד מקומי או במליאה או לפרוש מהמילואים ולהמשיך במועמדות. אין שום צורך אמיתי בבקשה זאת, ואנו דורשים לאפשר לנו להמשיך במילואים ובמועמדות, וכך להגן על הבית ועל ההתיישבות בשתי דרכים גם יחד.
במידה ולא תתקבל החלטה כמבוקש, אנו מבקשים לקבל נימוקים בכתב להחלטה זו.
 
כך או כך, ברור שהבחירה שלי היא להמשיך לשרת במילואים.
 
* אבא של לוחם – אבי נהג לומר שהשערות הלבנות שלו הן מהתקופה שבה לחמתי בלבנון. אמנם שערי טרם החל להאפיר, אף שאני מבוגר בשמונה שנים מאבי במלחמת הלבנון, אבל היום אני כל כך מבין אותו. זו המלחמה הראשונה שבה אני משתתף כאבא ללוחם. וזה קשה. הדאגה אינה מרפה. וכאשר אני שומע שהותר לפרסום על נפילת לוחמים מיחידתו, הידיעה היא כמהלומת פטיש על ראשי. עמוס מגויס כבר 114 יום, מאז קיבל צו 8 בבוקר 7 באוקטובר.
שיחזור הוא ויחזרו כל חיילי צה"ל בשלום ועטורי ניצחון.
 
* למה אני מתעקש – מייל אחד מרבים ברוח זו, שאני מקבל לעתים קרובות: "הדברים שאתה כותב תמיד מעניינים וחשובים, אבל לא ברור לי מדוע אחרי שאהוד בן עזר, שנעשה ביביסט מטורף (מהגרועים שאני קורא), מחרף ומגדף אותך שוב ושוב (כינה את פירסומיך לאחרונה "צואתיים"), אתה בכל זאת מתעקש לפרסם אצלו. אתה אולי אומר לעצמך שדווקא הפרסום אצלו הוא סוג של מענה (אצבע בעין), אבל לדעתי זה חוסר כבוד עצמי. זה גם משרת את בן עזר עצמו שלא מפסיק לטנף אותך ואחרים."
וזו תשובתי: בהערותיו הילדותיות אב"ע פוגע בעיקר בעצמו ואילו מבחינתי העיתון הוא במה להעביר את מסריי. יש לי שם אלפי קוראים, שקוראים את המאמרים, מצפים להם, מושפעים מהם כולל אנשים שאומרים לי בפירוש שהם פותחים את חב"ע רק כדי לקרוא המאמרים שלי. המחויבות שלי היא אליהם.
 
[אהוד: אורי הייטנר מצמיד לא פעם את הכינוי "חרא" לאנשים פוליטיים שאותם הוא מבקר, ואז אני מוחק. זו הסיבה שב"הערותיי הילדותיות" כלפיו השתמשתי במילה "צואתיים"].
 
* ביד הלשון: יחד או ביחד – הסיסמה המובילה (והנכונה) במלחמה הזו, מיומה הראשון, היא "ביחד ננצח." אני נוהג להשתמש במושג "יחד" ולא "ביחד", כי באוזן הפנימית שלי אני חש שזו עברית יפה יותר. לעיתים אני משתמש בסיסמה הפופולרית כפי שהשתרשה. שמעתי טענה לפיה "ביחד" היא שגיאה בעברית. זה לא נכון. שתי הצורות נכונות. וכך נכתב באתר האקדמיה:
שתי הצורות 'יחד' וגם 'ביחד' תִקְנִיוֹת. אומנם במקרא יש רק "יחד", ואילו את "ביחד" אפשר למצוא רק בספרות חז"ל, ואולם דַי בתֵיעוּד זה כדי לְהתִיר את השימוּש בצֵירוּף "ביחד"... אחת הדרכים הרוֹוְחות לִיצירת תוארי פועל בעברית היא הוסָפַת ב' היחס לפני שמות עצם מוּפְשָטים, למשל בנַחַת, בשמחה, בִּשְגָגָה, בכַוָונָה, במהירות, בקַלות, בדיוק, בשקט, בהצלחה, ברצינות. ב' זו עשויה לְהִצְטָרֵף גם לשמות תואר – בטוב, בנְעימים, בִּקְצרה, בגָלוי, בִּמְפוֹרָש וכיו"ב.
ואולם היִיתָכֵן שב' היחס ליצירת תואר הפועל תבוא לפני מילה שֶמִלְכַתְחילה מְשמשת תואר הפועל? האין בכך משום עוֹדְפוּת? ובכן, עיון במְקורות מעלה תֵיעוּד גם לדרך זו.
במקרא לצד מוֹפעים רבים של תואר הפועל מְהֵרָה אנו מוצאים את הצירוף בִּמְהֵרָה; ולצד מופעים רבים של פִּתְאֹם מצוי הצירוף בְּפִתְאֹם. עוד מִזְדַמֵן במקרא הצירוף בִּמְאֹד מְאֹד לצד מְאֹד מְאֹד. בספרות חז"ל מתועד תואר הפועל בוודאי לצד ודאי, בעל פה לצד על פה, בְּעַל כּוֹרְחו לצד על כורחו ואף בכאן לצד כאן.
ומה בדבר תוארי הפועל ביחד ובחינם? במקרא מתוֹעָדוֹת פעמים רבות רק הצורות ללא ב' – יחד וחִינָם, ואילו הצירופים ביחד ובחינם עולים בספרות חז"ל.
אין כמובן בדברים אלה כדי ללמדנו שאפשר להוסיף את ה"ב' היְתֵרָה" הזאת לכל תואר פועל, אך עצם התיעוד במקורות הקדומים יש בו כדי לְהַכְשִיר את הצירופים ביחד ובחינם גם בעברית של ימינו.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com