על "שירת אוקטובר 7.10.2023"

למיכל סנונית

ציפור 2023, 31 עמ'

הפילוסוף הגרמני-יהודי תאודור אדורנו אמר ש"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות," אבל מסתבר שלא ניתן לאטום את מעיינות היצירה במשפט של אדורנו, שנולד בסערת נפש, ולו הכנה ביותר – פול צלאן כתב את "פוגת המוות", יצחק קצנלסון כתב את "השיר על העם היהודי שנהרג", אורי צבי גרינברג כתב את "רחובות הנהר", וכן רבים וטובים אחרים כמו שלונסקי ואלתרמן. גם הזוועות הנוראות ביותר אינן יכולות לכלוא את היצירה.

בקובץ שלפנינו יש שיר  בשם "גרניקה שלי", והוא ממש במקום, שהרי פבלו פיקאסו צייר את הציור המונומנטאלי "גרניקה" ב-1937 זמן קצר אחרי שהנאצים הפציצו את העיירה הבאסקית גרניקה, הרגו 1600 אנשים ופצעו אלפים, ולציור הזה היה הד אדיר בעולם, הד אשר תרם מאוחר יותר לנכונות להקריב קורבנות על מנת ללחום ברשע המפלצתי של גרמניה הנאצית. ואלה המילים בשיר של מיכל סנונית:

הגרניקה שלי דממה מנוע

הזעקה בשיפולי בטנה

בחדר המוגן

ופיקסו אורז את חפציו

וקד קידה בפני

היצירה החדשה של רוע

האדם.

גדול אמני המאה העשרים

משפיל עיניו.

(עמ' 19).

לאמור, בגרניקה התרחשה זוועה, אבל אין מקום להשוואה באשר לזוועות שביצע חמאס ב-7.10.2023.

המשוררת בנתה את שיריה תוך התכתבות עם אבני יסוד של התרבות העברית. השיר "הוא שהיה" (עמ' 11) מתכתב עם הפסוק מירמיהו ל"א 14: "ורחל לא בכתה על בניה" בהמשך מוזכר הר נבו במשמעות הפוכה, כי החלוצים לא רק ראו את הארץ (כמו משה) אלא גם באו אליה "כי היה לאן לבוא." ובהמשך: "השיטה את ראשה הרכינה / השוחט שחט לבלי רחם / וכל שערה הלבינה," פסוק שמתכתב עם "על השחיטה" של ביאליק. והשיר מסתיים כך:

היו אישה ואיש ותינוק וקשיש

ועכשיו כולנו אומרים קדיש.

ומה שהיה כבר לא יהיה

השיטה לא תפרח

השוחט כבר שחט

וכל העולם בוכה.

שהרי בשבעה באוקטובר נטבחו בדרכים מזוויעות משפחות שלימות – סבים, הורים וילדים. הקורא בוודאי חש באמצעי פרוסודי שאינו מקובל בשירה המודרנית – בחרוז, אמצעי שמבקש להחזיר אותנו לעולם ההרמוני של פעם. חרוז נמצא גם בשירים אחרים, ואפילו קלמבור: "והדקה היא נצח / שנוצח במצח נחושה / ולך תדע."

מזמור תהילים קכ"א מתחיל במילים: "אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ," ובשיר של מיכל סנונית מתואר מצב של ייאוש בהיעדר עזרה לנטבחים משום מקום:

והאדמה שחורה

והגופות מעורבבות אלה באלה

והמבטים מחפשים

מאין יבוא עזרם

והסיפור לא תם

כי לא ייתם סיפורם.  

"אנחנו במלחמה", עמ' 29.

הברוש מופיע בשירה כסמל לעמידה איתנה אל מול פגעי הטבע – עמיחי כתב עליו בשירו "לא כברוש", וכן אהוד מנור (לחן – אריאל זילבר):

ואני ראיתי ברוש

שנמצא בתוך שדה מול פני השמש

בחמסין בקרה

אל מול פני הסערה.

ואצל מיכל סנונית:

אפילו הברוש שרק נגע

בכחול שמיים כל ימיו,

את מבטו נועץ באדמה

בוש ונכלם עכשיו.

"אפילו הברוש", עמ' 25.

מי לא מכיר את שיר "הרעות" של חיים גורי המושר בכל ימי הזיכרון:

אך נזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר...

ובקובץ שלנו:

"ונזכור את כולם"

לא נזכור את כולם

נזכור רק אחד ואחד ואחד

עד תום כי פנה יום

והם בודדים

ומי יושיעם?

"ונזכור", עמ' 27.

אסיים את העיון החפוז הזה שלי ב"שירי 7.10.2023" של מיכל סנונית  בשיר "אופניים זנוחים" (עמ' 17). כולנו היינו עדים לעקבות שהשאירו הילדים שנרצחו בטבח הנורא – בובות, עריסות, אופניים, וכך כותבת המשוררת:

אופניים זנוחים בפינת הדשא

אין להם ילד שירכב עליהם.

הם רוצים להתרומם,

הם רוצים להושיב עליהם את

הילד,

משהו כאן לא מסתדר

אוקטובר 23 שינה את החוקים.

אפילו הטבע הדומם מתקומם אל מול חוסר האנושיות כי נקמת ילד קטן לא ברא השטן. מסתבר שאדורנו לא צדק.

משה גרנות