הִנֵּה קָם הָעָם בַּבּוֹקֶר
וְהִנֵּה הוּא אָדָם,
 שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד אֶת צַלְמוֹ
גַּם אֶל מוּל הַזְּוָועָה וְהַדָּם
וּמוֹסִיף לְשַׁמֵר אֶלוֹהִים בִּלְבָבוֹ
וְדֶלֶת נַפְשׁוֹ פְּתוּחָה כִּי יָבוֹא
בָּהּ הַטּוֹב וְהַחֶסֶד וְרוֹךְ אֶנוֹשִׁי,
אַחֲוָוה לַזּוּלָת וְחִיבּוֹר לָאִישִׁי
וְיָד מְלַטֶּפֶת
חוֹבְקָה וְעוֹטֶפֶת,
כָּךְ, זֶה הָאָדָם, מַאֲמִין וְחָפְשִׁי,
אֶנוֹשׁ בְּכָל מוּבָן,
מִגֶּזַע נָדִיב וְרַחֲמָן.
 
כָּך כָּל יְחִידָיו, אֶחָד פְּלוּס אֶחָד,
חוֹבְרִים זֶה לַזֶּה לִהְיוֹת אֲגוּדָּה
שֶׁל עַם כּוֹהֲנֵי הַכִּיסוּף הַמְאוּחָד
לִהְיוֹת גּוֹי קָדוֹשׁ, זוֹ דְּמוּתוֹ הַיְּעוּדָה
מֵאָז בֵּין הַבְּתָרִים, מִיּוֹם עֲקֵדָה
 
וְכָל המַּלְעִיז וּמַדְבִּיק בּוֹ רְבָב
בּוֹשְׁתּוֹ בְּרֹאשׁוֹ, שֶׁאֵינו בַּר-לְבָב
וּמַסְתִיר בָּאַמְתַּחַת
סַכִּינוֹ הַמְרַצַּחַת
בִּפְשַׁעִים שֶׁל עַצְמוֹ
וְרָעָה  שֶׁעִמּוֹ,
וְקורָה בֵּין עֵינָיו
כְּשֶּׁבָּא הוּא עַכְשָׁיו –
לְלַמְּדֵנוּ  מוּסַר
מוּל הַצַּר הָאַכְזָר,
בִּצְּבִיעוּת הַחוֹגֶגֶת
שֶׁלַּצֶדֶק לוֹעֶגֶּת
וּבִלְבוּש שֶׁל שׁוֹפֵט
עַל פֶּשַׁע – עוֹד חֵטְא
מוֹסִיפָה לְשָׁרֵת
בְּמִישְׂפָּח מְעַוֵות.
עקיבא נוף