על "התפסן בשדה השיפון"

תרגמו דניאל דורון ואברהם יבין

עם עובד 1980

"התפסן" – The Catcher in the Rye – ראה אור ב-1951, ומאז ועד ימינו אנו הוא רב מכר בתפוצה של מיליוני עותקים בשפות רבות, ותופעה מדהימה זאת מחייבת לחתור לסיבות שדווקא אנטי גיבור, נער שאיננו מסוגל להתמודד עם החובות החברתיות – דווקא זה הסב עניין אדיר אצל הקוראים באמריקה, ומשם בכל העולם.

נעיין קודם בשם הספר, שהוא לכל הדעות מוזר. מקור השם בשיר שהגיבור הולדן קולדפילד שומע מפיו של ילד היוצא עם הוריו מהכנסייה – הוריו אינם שמים לב אליו, והוא מדלג בשולי המדרכה, קרוב מאוד להידרס על ידי מכוניות חולפות, והילד שר: "אם אדם תופס אדם קרב בשדה השיפון" (עמ' 113). פיבי, אחותו בת העשר, היחידה שהולדן אוהב, מתקנת אותו – המילים הנכונות הן "אם אדם פוגש אדם קרב בשדה השיפון," שיר מאת רוברט ברנס (עמ' 170). המשמעות שהולדן נותן למילים אלו: צריך להיות מוכנים לתפוס את הילד לפני שיפול לתהום שבקצה שדה השיפון. הרי יש ילדים שמידרדרים, וצריך שיהיה מישהו שיתפוס אותם לפני שיפלו לתהום. הולדן יודע שהוא הכבשה השחורה במשפחה – כולם בה מוצלחים חוץ ממנו.

לפני ניתוח הטקסט אביא בתמצית את האירועים המרכזיים בספר זה: הולדן קולדפילד, בן למשפחה אמידה מניו יורק, מגורש מפנימיית פנסי, מוסד המיועד לילדי עשירים. מסתבר שהוא נזרק קודם גם ממוסדות חינוך אחרים. הוא שונא את המורים ואת עולם המבוגרים המזויף, בתוכם את אחיו הגדול (שמו מופיע בראשי תיבות בלבד), שהוא מחבר טקסטים, שבעיניו מזויפים, עבור הוליווד. להולדן היה אח שנפטר מלוקמיה, ויש לו, כאמור, אחות קטנה בשם פיבי, הנפש היחידה בעולם שהוא אוהב באמת.

לאורך כל העלילה הולדן סופג מכות מחברו לחדר בפנימייה, סטרדלטר, יפיוף נרקיסיסט, מכות מסרסור של זונות, והוא גם מתעלף ונופל פעמים רבות, נפילות שחוקרי הספרות ראו בהן סמלים. הולדן אינו מודיע להוריו על הגירוש ועל החלטתו לברוח, וכדי לממן את ההרפתקה שלו, הוא מוכר את מכונת הכתיבה שלו ברבע מחיר, ומבזבז את כספו ללא הכרה: נוסע ללא מטרה במוניות בניו-יורק, מעניק לנזירות 10 דולר, למרות שהן מסרבות לקבל (באיזה שהוא שלב הולדן חולם להסתגר במנזר – עמ' 51), מזמין בבאר של מלון שלוש בחורות לריקודים, ומחויב לשלם עבור "המשקה" שלהן. מוריס, איש המעלית במלון, שהוא גם סרסור זונות, שולח לו זונה, עימה הוא רוצה רק לשוחח עבור 5 דולר, אבל כיוון שהיא מבינה שהוא פראייר, היא דורשת ממנו עוד חמישה דולר. הולדן מגדף את מוריס על ההונאה, וזה, כאמור, מכה אותו. הולדן מזמין חברה בשם סאלי להצגה בברודוויי. היא מתפעלת ("זה אלוהי!") והוא חש שההצגה, כמו התסריטים של אחיו, הם זיוף (כאן המקום לציין שסלינג'ר התנגד להעלות את עלילות הסיפור על במת התיאטרון ובקולנוע). כשהוא מבקר בקולנוע, הוא רואה אימא שדומעת מעלילת הסרט, אך לא נותנת דעתה על הילד שלה שמשתעמם. בהמשך הולדן שותה לשוכרה, מעשן בלי סוף, ולבסוף חוזר בסתר הביתה, ומתראה עם פיבי. הוא מוכן לקבל ממנה הטפות מוסר על התנהגותו, אבל היא גם לוקחת על עצמה את חטאיו (ריח הסיגריות, כשההורים חוזרים הביתה, והולדן שעישן מסתתר בארון), וגם מוכנה לברוח עמו.

צריך לציין שהולדן הסולד מזיוף של מבוגרים ושל עולם הספרות, התיאטרון והקולנוע, אבל הוא בעצמו שקרן מועד: פוגש את אימו של חבר ברכבת, ומציג עצמו בשם אחר. הוא מתכוון לברוח למערב, ושם להציג עצמו כחירש-אילם, ממציא לעצמו מחלות ועוד.

לבסוף, הולדן חוזר למשפחה, מאושפז לזמן מה למוסד פסיכיאטרי, ובסוף הוא נועד להירשם בסתיו הקרוב לבית ספר חדש.

כאמור, חוקרי הספרות מצאו בנפילות של הולדן, במכות שהוא מקבל, וגם בהתעלפות שלו סמלים, וכמובן, בתהייה שלו מה קורה עם הברווזים בחורף, כשהאגם בסנטרל פארק קופא, כביכול, הברווזים הם סמל לנפש, והקרח הוא סמל לאדישות החברה. או שהברווזים הם סמל לנשמה, והקרח הוא סמל למוות, וכאילו הולדן שאל מה קורה לנשמה אחרי המוות. לדעתי, צריך דמיון פרוע לפרש כך את הדברים. החוקרים מצאו מקום להתגדר בו גם באזכור הקסקט שהולדן קנה בדולר, ואשר מונח על ראשו בצורות שונות.

שלא תהיה אי הבנה, "התפסן" הוא רומן מעניין, שפותח צוהר אל עולמם של הצעירים שאינם מוצאים את מקומם במשפחה ובחברה, אבל לכל אורכו הקורא מתמלא ברחמים על הנער הזה שמדלג מכישלון לכישלון, מתמלא רחמים, וגם רתיעה.

מסתבר שבחיי סלינג'ר עצמו יש התרחשויות הדומות לאלו הפוקדות את הולדן קולדפילד – הוא גורש ממיספר בתי ספר, וגם נשר מהאוניברסיטה. מסתבר שאוניברסיטת ייל דחתה אותו משום אביו היהודי (היתה תקופה כזאת בארצות הברית, ואולי היא עומדת לחזור!) – וגם קווים  מסוימים בדמותו של הולדן די דומים לאלו של סלינג'ר, כולל הזדקקות לאשפוז פסיכולוגי.  אבל הצלחתו הפנומנלית של הספר הזה לאורך עשרות שנים היא בעיניי חידה. וצריך לציין ש"התפסן" היווה השראה למספר רוצחים, ביניהם דיוויד צ'אפמן שרצח את החיפושית ג'ון לנון.

משה גרנות