"מדינת מופת יהודית ודמוקרטית, ליברלית ומסורתית, שמבטיחה את הביטחון לאזרחיה, משגשגת בצורה יוצאת דופן כלכלית, חברתית ותרבותית, ומהווה מקור לגאווה והשתייכות לכלל אזרחי המדינה והעם היהודי כולו." זוהי הברית הישראלית שאותה מציעה תנועת הרבעון הרביעי.

מהו הרבעון הרביעי?

מדינת ישראל היא הריבונות השלישית של עם ישראל בארץ ישראל בהיסטוריה. בפעמיים הקודמות – בתקופת בית ראשון הממלכה התפלגה ובתקופת בית שני ממלכת החשמונאים התפוררה, כל אחת – בטרם השלימה את מאה השנים הראשונות לקיומה, ברבעון הרביעי של המאה הראשונה. אותה תסמונת היתה גם במדינות אחרות. ארה"ב, למשל, נקלעה ברבעון הרביעי של המאה הראשונה לקיומה למלחמת האזרחים העקובה מדם, שבה נהרגו 620,000 איש. ארה"ב נחלצה בעור שיניה ממלחמת האזרחים והפכה לימים למעצמת-העל החזקה בעולם, אך האיום על המשך קיומה היה ממשי.

מדינת ישראל נכנסה השנה לרבעון הרביעי של המאה הראשונה לקיומה. האם רובצת עלינו הקללה של שני הניסיונות הקודמים, או שמא נצלח את הרבעון הזה ונגיע בבטחה ובשגשוג למאה השנייה? גם אופטימיסט חשוך מרפא כמוני יתקשה להכחיש את העובדה שישראל נמצאת במשבר קשה ביותר. הקרע בעם שהגיע לשיאו בעקבות המהפכה המשטרית, כמעט הידרדר למלחמת אחים קרה. ההידרדרות נעצרה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, שעורר חשש קיומי גם במובן הביטחוני. ואם בתחילת המלחמה העם התלכד סביב הקריאה "יחד ננצח", שמשמעותה – אם לא נהיה יחד, לא ננצח, הרי שבחלוף ארבעה חודשים, הכוחות הצנטריפוגליים חזרו לפעול במלוא הקיטור ולנסות להחזיר אותנו לשיח הקרע של 6 באוקטובר, בין אם הם אלה הקוראים לכניעה או אלה המטיפים לטרנספר וכל הממשיכים את מלחמת הזהויות השבטית כאילו לא ארע דבר.

האיום על היכולת לחצות בשלום את הרבעון הרביעי, הוליך את ההיסטוריון ד"ר יואב הלר להקים את תנועת הרבעון הרביעי, שתנסה לקדם דרך חלופית למשטר המחנות והשבטים שמסכן את קיומנו. דרך של המרת פוליטיקת ההכנעה, המאפיינת את הפוליטיקה הישראלית היום, בפוליטיקה של הסכמות, או בז'רגון של התנועה "פוליטיקה של הכנסת אורחים" – כפי שהמשפחה מתלכדת לסעודת שבת משותפת גם אם דעותיהם והשקפות העולם של בני המשפחה שונות ומנוגדות, כי אחדות המשפחה גדולה יותר מהמחלוקות. כדי להגיע לכך, יש לעצב מחדש את הסיפור הישראלי, וליצור סיפור משותף לכל חלקי החברה, על המחלוקות שבתוכה. ובאשר למחלוקות, הדרך הראויה היא לגבש הסכמות רחבות בנושאים השונים, שתהיינה מקובלות על רוב גדול בציבור ושכל חלקי העם יוכלו לכל הפחות לחיות עמן ולא לראות בהן איום קיומי. הפעילות הרעיונית עוסקת בגיבוש ההסכמות הללו בנושאי הליבה של החברה הישראלית ושל העם היהודי.

אני חבר ברבעון הרביעי כבר יותר משלושים שנה. זה קצת מוזר, כי התנועה קיימת פחות משנתיים, ואני נחשפתי אליה לראשונה לפני כשנה וחצי. אך התנועה מיישמת את הרעיונות שאני מאמין בהם ומטיף להם ופועל לקדם אותם כבר עשרות שנים. בכל תפקידיי הציבוריים, בגולן ומחוץ לגולן ובכל עשייתי וכתיבתי, הרעיונות הללו היו ונשארו המצפן שלי.

לפני כשנה וחצי שמעתי על התנועה מפיהם של חבריי שרון פז אגאי ומיכל רייקין, ובאתי לשמוע את יואב הלר בכפר האמנים באניעם. האזנתי לדבריו, וממש חשתי שהוא מדבר מגרוני. הרי הוא ממש מדבר את החלום שלי. מצד שני, היתה בי ספקנות. הרי לאורך כל השנים אני שותף ליוזמות שונות ברוח זו. הרבעון הרביעי קם עוד לפני המהפכה המשטרית, אך אני הצטרפתי ליוזמות חדשות ברוח זו גם בשנת המהפכה המשטרית וגם לאחרונה, במהלך המלחמה (על התארגנות שאני פעיל בה מאוד, הציונות הממלכתית, אכתוב בנפרד). למרות התלהבותי מדבריו של יואב, הייתה בי ספקנות שהנה, עוד יוזמה מני רבות. 

בכל זאת נרשמתי לסמינר של התנועה, אך שלוש פעמים ביטלתי ברגע האחרון את ההרשמה. הסיבה לביטול הייתה חוסר פניות, אך סביר להניח שאילו התלהבתי, הייתי יוצר את הזמן. שבועות אחדים לאחר פרוץ המהפכה המשטרית, הלכתי סוף סוף לסמינר. שם נפל לי האסימון – מדובר במשהו אחר. המשהו האחר, הוא שאין זו עוד קבוצה שמנסה לגשר ולהוציא מניפסט של הסכמה לאומית, ולא עוד קבוצה של משפיענים שמנסה להשפיע על מקבלי ההחלטות (כמו "יוזמת אחדות לאומית" שהייתי שותף לה, והיה לה תפקיד משמעותי בהקמת ממשלת האחדות בקורונה), וגם לא עוד קבוצה של הידברות ולימוד משותף של חילונים ודתיים וכל אותם דברים יפים ונפלאים שאני שותף להם. הפעם מדובר בתנועת המונים. ואף שגם במפגש באניעם יואב דיבר על תנועת המונים, רק בסמינר הבנתי שאין אלה דברים בעלמא. כמי שהיה שותף להקמת תנועות ומפלגות, הפעם ראיתי איך הדבר קורם עור וגידים, באמצעות ארגון מעולה וכושר ביצוע יוצא דופן. מאז הגברתי את הפעילות ואני מתפעל בכל פעם מחדש כשאני רואה איך הרעיון מתגשם בקצב מהיר. השתתפתי במשך יומיים בסמינר רעיוני, שעסק בגיבוש הרעיונות של התנועה, בוועידת התנועה, בכנס פעילים בצפון, וימים אחדים טרם פרוץ המלחמה בכנס יסוד של התנועה בגולן. כמו כן, אני שותף להתארגנות של חקלאים, המבקשים למנף באמצעות הרבעון הרביעי את קידום החקלאות הישראלית ואת חזרתה למעמד הראוי לה בחברה הישראלית.

תנועת הרבעון הרביעי נוסדה, כאמור, עוד טרם המהפכה המשטרית. בתקופת המהפכה היא הגבירה והאיצה את הפעילות וניסתה לקדם רפורמה משפטית בהסכמה רחבה. עם פרוץ המלחמה, לאחר הטבח בנגב המערבי, קראה התנועה להקמת ממשלת חירום. כבר ביום הטבח התארגנו פעילי התנועה, לצד ארגונים רבים בחברה הישראלית, לפעילות התנדבותית ענפה למען המאמץ המלחמתי, ולנוכח קריסת מוסדות המדינה. הפעילות הזאת היא התגלמות הרוח הישראלית, שאותה יש לשקם ולרומם, כאנטיתזה למגמות הפירוק וההתפוררות.

לצד הפעילות ההתנדבותית, חזרה התנועה גם לפעולתה הרעיונית והציבורית, לעיצוב עתידה של מדינת ישראל. עם ישראל ידע לצמוח ממשברים. העלייה הראשונה קמה מתוך גל הפוגרומים "סופות שבנגב". העלייה השניה צמחה מתוך הפוגרום בקישינב. מדינת ישראל קמה שלוש שנים אחרי השואה. "בדמייך חיי" הוא מרכיב משמעותי באתוס היהודי. גם המשבר הנוכחי, בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, עשוי להיות מנוף לא רק לתקומה רבתי של הנגב המערבי, אלא לתקומתה של מדינת ישראל כולה. זו משימת דורנו, ותנועת הרבעון הרביעי מתכוונת ליטול חלק מוביל במהלך ההיסטורי הגדול הזה. האם תנועת הרבעון הרביעי תישאר תנועת המונים חוץ-פרלמנטרית או תהפוך למפלגה פוליטית? הרבעון הרביעי היא תנועה דמוקרטית. הסוגייה הזאת תוכרע, בבוא העת, בהצבעה דמוקרטית של כל חברי התנועה. יחד נתקן את החברה הישראלית!

[אהוד: העלייה הראשונה החלה לפני הפוגרומים, ראשיתה ב-1878 עם ייסוד פתח תקווה. על "תנועת ההמונים" של הרבעון הרביעי מעודי לא שמעתי. לא מוזר? כן שמעתי על "הפגנות המחאה" ההמוניות שבהן אתה תמכת בהתלהבות ואשר אחת ממנהיגיהן שקמה ברסלר קראה בגלוי לסרבנות לשירות בצה"ל, והן-הן שנטעו במוחו החולני של יחיא סינוואר את המחשבה שישראל מתפוררת! – והן גם מתחדשות עתה במסווה של קריאה להקדמת הבחירות!]

2. צרור הערות ‏4.2.24

* מחיר העסקה – את עמדתי על עסקת החטופים, אם תהיה, אגבש כשאראה אותה. אבל אלה קווי המתאר לעסקה המקובלת עליי. בשום אופן לא כניעה. כניעה פירושה הפסקת המלחמה או הגבלות על המלחמה (נניח – כן או לא כיבוש רפיח, התייחסות לעצימות המלחמה). כניעה פירושה הסכמה להסגת כוחות צה"ל מן הרצועה או התערבות כלשהי במיקום כוחותינו ברצועה. כל הסכם שיש בו כניעה – הוא הסכם רע ואסור לחתום עליו.

אם לא תהיה כניעה (על פי הפרמטרים שלעיל), אני בעד תשלום מחיר כבד ומרחיק לכת, בשחרור מחבלים ובהפוגה בלחימה. התנגדתי בתוקף לעסקאות ג'יבריל, טננבאום, שליט ואחרות, אולם הפעם זה שונה. הפעם אין המדובר בחיילים שנשבו, אלא באזרחים – בנשים, ילדים, קשישים, חולים, שנחטפו מבתיהם, הבית שעצם הגעת האוייב אליו היא כישלון חרוץ של המדינה. וגם המיספר של החטופים אינו דומה לשום מקרה בעבר. לכן, וזו עמדתי שאותה הבעתי מאז 7 באוקטובר, יהיה עלינו לשלם הפעם מחירים קשים, כבדים וכואבים.

* מחדל החטופים – האם יכולנו להיות כבר אחרי עסקה שבה רוב החטופים היו בידינו? אני מאמין שכן. למה זה לא קרה? בשל הלך רוח בציבור, שמשפיע מאוד גם על מקבלי ההחלטות, שמונע זאת. הלך הרוח הזה נובע מהאקסיומה, שעל פיה יש סתירה בין מטרות המלחמה ויש לבחור בין מיטוט חמאס לבין החזרת החטופים. הלך הרוח הזה מוביל לקמפיין הכניעה וללחץ ההולך וגובר על הממשלה להיכנע. ברטוריקה, הממשלה לא שם, אך בפועל – הסרת המצור והאספקה המתמדת לחמאס (אספקה "הומניטרית") וההורדה המשמעותית בעצימות המלחמה, מושפעת מהלך הרוח הזה וגם מהלחץ האמריקאי. מי שמושפע מאוד מהלך הרוח הזה הוא חמאס. אין לסינוואר סיבה לוותר ולהתפשר כאשר הוא מאמין שאם יחזיק מעמד, הלחץ בישראל יגבר ויביא לכניעה ישראלית, שתותיר אותו שליט בעזה, גיבור העולם הערבי והמוסלמי והמודל לחיקוי. כאשר הלחץ הצבאי היה עוצמתי מאוד והיה מצור כמעט מלא, נאלץ חמאס להסכים לעסקת החטופים הראשונה. אילו המשכנו בלחץ הצבאי במלוא העוצמה, השתלטנו על ציר פילדלפי ורפיח, לא רידדנו את הכוחות ולא הסרנו את המצור, או לפחות הידקנו אותו מחדש כאשר נוכחנו שחמאס אינו מזדרז לקדם עסקה, אני משוכנע שרוב החטופים היו בידינו.

ומה שמדאיג במיוחד, הוא שמצעד האיוולת הזה נמשך.

* איום סרק – לשמע האיום המצרי על ישראל, שאם תשתלט על ציר פילדלפי היא תסכן את הסכם השלום, ניתן לחשוב שצעד כזה הוא הפרה של ההסכם. אין לכך שחר. בהסכם השלום עם מצרים שילמה ישראל מחיר כבד מאוד. היא נסוגה מכל סיני ועקרה את כל יישוביה. הנסיגה הייתה עד הגבול הבינלאומי. ציר פילדלפי עובר לאורך הגבול הבינלאומי בשטח רצועת עזה. הציר נסלל בעקבות הסכם השלום עם מצרים, מיד לאחר השלמת הנסיגה, כגבול בין המדינות.

בהתנתקות, ישראל נסוגה מציר פילדלפי. יש לציין, שמערכת הביטחון, שתמכה בהתנתקות, התנגדה לנסיגה מציר פילדלפי. זו היתה, בתחילה, גם דעתו של שרון. הוא שינה את דעתו, כי רצה להבטיח שהנסיגה תהיה מוחלטת, כדי שלא תהיה לפלשתינאים ולאיש בעולם שום טענה טריטוריאלית כלפי ישראל או עילה לחידוש הטרור. אם ישראל תשתלט מחדש על הציר, היא תחזור למצב שהיה בתום הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום. כך שאין בכך שמץ של הפרה. אני מאמין, שנשיא מצרים א-סיסי מעדיף שהגבול יהיה עם ישראל ולא עם חמאס. חמאס היא תנועת האחות של האחים המוסלמים, שא-סיסי עלה לשלטון בהפיכה נגד שלטונה במצרים. אך יש לו בייס, במצרים ובעולם הערבי, ולכן הוא מאיים.

מי שמפרים את הסכמי השלום שוב ושוב הם המצרים, מאז עלייתו לשלטון של מובארק לאחר רצח סאדאת, שנתיים וחצי אחרי חתימת ההסכם. הוא הפך שלום חם למלחמה קרה. א-סיסי הולך בדרכו, אם כי באופן מתון יותר. פתאום הם מאיימים עלינו שצעד שלנו, שאינו סותר את ההסכם, מסכן אותו? הרי אילו מצרים השכילה לשמור על הגבול ולסכל את אוטוסטרדת הברחות האמל"ח, לא היו עשרים שנות רקטות, לא היו כל הסבבים, לא היה טבח 7 באוקטובר ומן הסתם לא הייתה המלחמה ולא היינו משתלטים על הציר. כעת, כדי להבטיח שלעולם לא יהיה עוד 7 באוקטובר, אין לנו מנוס מהשתלטות על הציר. הסכם השלום טוב למצרים לפחות כמו לנו. אם היא תסכן את ההסכם, היא תאבד את מקור מחייתה העיקרי – סיוע העתק האמריקאי, שאותו היא מקבלת בזכות הסכם השלום וכחלק ממנו. אז שלא יאיימו איומי סרק ומוטב שלא ניבהל מהאיומים שלהם.

* "מרצון" – כשראש הכנופיה מגדיר את הטרנספר, שלו הוא מטיף, "מרצון", מוטב שלא נתרשם מכך. ה"ברצון" נאמר בקריצה. כמו ה"מוות למחבלים" כאשר הכול יודעים שמבחינתו כל ערבי הוא מחבל. בן גביר הוא מנהיג הכהניסטים. לב האידיאולוגיה הכהניסטית, היא שחל איסור על גויים לגור בארץ ישראל, כי זו עבירה על הציווי "לא תחנם", על פי הפרשנות הפונדמנטליסטית של "הרב" כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, וכל דרך כשרה להשיג זאת. על פי התפיסה הכהניסטית, ברגע שהם יעלו לשלטון הם יגרשו בכוח את הגויים מהארץ. כל עוד הם לא בשלטון, הם יעודדו כל צעד שימרר לגויים את החיים, כדי שחייהם לא יהיו חיים והם יסתלקו "מרצון".

הסמל הכהניסטי הוא אגרוף, ללמדך שיש לנקוט באלימות כדי להשיג את המטרה. למשל, בפיגועים כמו של מיספר 3 ברשימתו של כהנא, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מורו ורבו של בן גביר. הטבח ההמוני במערת המכפלה, הוא המודל לדרך שבה צריך למרר את חייהם של הערבים כדי שיסתלקו. לא בכדי בן גביר הציע נישואין לאשתו ליד קברו של המחבל ותלה את תמונתו הגדולה במרכז סלון ביתו, עטורה בכתובות המעלות על נס את הטבח. זו גם הסיבה לכך, שהזרוע הצבאית של הכהניסטים, "להב"ה", בראשות חברו הקרוב ושותפו של בן גביר, בנצי גופשטיין, חמיו של עוזרו הקרוב של בן גביר, חנמאל דורפמן, מחללת כנסיות ויורקת על כמרים ועל נוצרים. המטרה היא לדחוק אותם כדי שיעזבו, כי בהיותם גויים הם מטמאים את ארץ הקודש. זו גם הסיבה לכך שהשר ל"ביטחון" לאומני בן גביר לא נקף אצבע כדי להיאבק בפשיעה במגזר הערבי, ועצר את המהלכים החשובים שעשתה הממשלה הקודמת במלחמה בפשיעה, כי בעיניו ככל שיהיה רע לערבים וככל שרבים יותר יירצחו, כך יימאס להם לחיות כאן והם יעזבו "מרצון". זו גם הסיבה לכך שבמלחמה הוא ניסה באמצעות פרובוקציות לגרור את הערבים למאורעות נוסח "חומת מגן". הלקח של בן גביר מפסילת "הרב" כהנא שר"י, הוא לנקוט ב"טאקיה", כמו בני דמותו הקנאים האסלאמיסטים, להסתיר את עמדותיו האמתיות ולמתוח עד הקצה את סובלנות מערכת המשפט ואת חולשת הדמוקרטיה, בלי לקרוע את החבל, כדי להתחזק ולהשתלט עליה מבפנים. מאותה סיבה, הוא הסכים להסיר את תמונת המחבל לדרישת רבני הבית היהודי, כדי שיסכימו לריצה משותפת שתכניס את הכהניסטים לכנסת. כשבן גביר אומר "מרצון", כוונתו היא לא לאפשר להם לחזור, להרוס את כל הבתים ברצועת עזה, כולל ברפיח, להקים ערים יהודיות תחתן, כדי שלא יהיה מנוח לכף רגלם של הערבים והם יעזבו "מרצון".

מזעזע שהכנופייה הזו הוכנסה לממשלה, רק כיוון שעקרון-העל של נתניהו הוא שלטון בכל מחיר. כאשר "הרב" שר"י כיהן בכנסת, כל אימת שעלה לנבוח מן הדוכן, כל חברי הליכוד, ובראשם ראש הממשלה יצחק שמיר, קמו כאיש אחד ועזבו את המליאה. יחד עמם קמו ונטשו כל נציגי מפלגות הימין וכל הכנסת. והיום, בשל תאוות השלטון חסרת הגבולות של נתניהו, הכהניסטים הם שותפים בממשלה. ואנשים בתוך הליכוד, כמו קרעי, ואטורי ומאי גולן, מדברים כהניסטית שוטפת.

* רק בהסכמה רחבה – כתבתי פעמים אחדות, שהתיישבות מחודשת ברצועת עזה ראויה להיעשות רק בהסכמה לאומית רחבה, שכעת ובעתיד הנראה לעין אינה קיימת. קיבלתי תגובות אוטומטיות של "אבל אוסלו... אבל ההתנתקות... אבל ההסכם עם לבנון...". התגובות האוטומטיות של אנשי 6 באוקטובר. לא כל דבר נעשה בהסכמה לאומית רחבה. ההתיישבות ביהודה ושומרון, מלבד בקעת הירדן וצפון ים המלח, לא נעשתה בהסכמה רחבה. אבל תרומתה למדינת ישראל, לביטחונה ולהבטחת גבולות בני ההגנה שלה – אדירה. איני רוצה לדמיין איפה היינו היום בלעדיה. האם אני מצטער על כך שקמה, חרף ההתנגדות לה? לא. אבל היום, במצב החברתי הרעוע, כאשר החברה הישראלית נמצאת על סף קרע, סדר העדיפויות צריך להיות שונה. המשימה הלאומית העליונה אחרי מלחמת ששת הימים היתה, לדעתי, התיישבות רבתי ברחבי השטחים המשוחררים. המשימה הלאומית העליונה היום, היא איחוי הקרעים בעם.

הגענו ל-7 באוקטובר בעיצומו של המשבר הלאומי החמור ביותר, על סף מלחמת אחים קרה. מבחינה מסוימת, הטבח הנורא הציל אותנו מעצמנו. הטבח שיקף לנו את ברית הגורל בינינו ואיחד אותנו סביב המלחמה והניצחון, תחת הכותרת: "יחד ננצח", שמשמעותה העמוקה היא שאם לא נהיה יחד – לא ננצח. למרבה הצער, פחות מארבעה חודשים אחרי הטבח, ובעיצומה של המלחמה ודווקא מתוך המלחמה, יש מי ששוב מוליכים לקרע, בקנאות פוליטית קיצונית, בין אם אלה אנשי קמפיין הכניעה ובין אם הם קנאי הטרנספר וההתיישבות בעזה. אלה ואלה מגלמים את הרע שב"עכשוויזם" חסר האחריות.

שמחתי לקרוא בynet- מאמר מצוין של פנחס ולרשטיין, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע, נגד התיישבות ברצועת עזה ללא הסכמה לאומית רחבה. אין הרבה אנשים במדינה שחזון ההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל בוער בקרבם כמו בפנחס, ולבטח אין רבים עם רקורד עשיה התיישבותית כשלו. אך פנחס הוא ציוני אחראי, והוא מבין את סדר העדיפויות הלאומי הראוי. היום היעד ההתיישבותי החשוב מכל הוא תקומת הנגב המערבי.

מתוך מאמרו: "רש"י מתייחס לכיבוש יישוב [פנחס מצטט את הדברים בהקשר של כיבוש היישובים בנגב המערבי ב-7 באוקטובר], וכותב: 'יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם.' נפילת בארי או ניר עוז עלולה להיות המבשרת של החורבן – 'משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפני.' לכן, התשובה הלאומית ההכרחית היא לקומם את היישובים שנכבשו, לשמור על אופיים, ואף להגדילם. אני לא חושב שצריך לשכנע אותנו בחשיבות יישובי העוטף, אלא להבהיר בקול רם וברור לכל אוייב מרחוק ומקרוב: לא תרוויחו כלום מההתנפלות המרושעת שלכם. רק תפסידו. החזרת ההתיישבות, בכל יופייה ותפארתה והעצמתה, חייבת להיעשות עם הכבוד המלא לתושבים שמסרו את הנפש על כל יישוב, מושב קיבוץ ועיר. לא לקחת מהם את ההתיישבות – אלא להושיט יד ולסייע להם לקום מחדש מתוך ההריסות כעוף החול. כל עוד חיילינו בחזית והם מלוכדים ונכונים לשלם בחייהם על הגנת האומה, כל מחלוקת מפלגת סותרת את הסיסמה שהיא האמת הפשוטה שמכוחה אנחנו נמשיך לחיות ולהתקדם: 'ביחד ננצח'."

פנחס ולרשטיין שייך לקבוצת הציונות הממלכתית, שבה גם אני שותף, ושעליה כתבתי במבזק הקודם (ועוד אכתוב).

* המתמטיקה של המציאות – מדינה פלשתינאית = 7 באוקטובר.

* ההגנה המשפטית הטובה ביותר – ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. את התובנה הזאת הזכירו לנו מאורעות 7 באוקטובר בדרך הקשה והאכזרית ביותר. התובנה הזאת נכונה גם למערכה המשפטית שבה אנו נתונים. אנו, הצד המתגונן, יושבים על ספסל הנאשמים תחת עלילת דם אנטישמית נגד זכותנו להגנה עצמית. אין די בהגנה המשפטית שלנו, טובה ככל שתהיה. עלינו לעבור ליוזמה, להתקפה, להעביר את המלחמה לשטח האוייב. על ישראל לתבוע את איראן בהאג על חתירה לג'נוסייד. לדבר על תמיכתה בארגוני טרור, מימונם ואימונם. להציג את ההצהרות של מנהיגיה שמאיימים על קיומה של ישראל, תוך שהם עסוקים בייצור נשק להשמדה המונית. יש לתבוע אישית בבתי משפט בעולם את מנהיגי איראן בדרישה לפיצוי על כל ההרוגים, הפצועים והחטופים. יש לתקוף גם סייעניות טרור נוספות כמו קטאר וטורקיה. יש לפעול משפטית גם נגד אונר"א, כולל תביעות אישיות נגד ראשיו, לצד פעולה מדינית לסגירת הארגון הזה, הארגון להנצחת הסכסוך.

* הזגג – בקטע מפורסם בסרטו של צ'רלי צ'פלין "הנער", צ'פלין, הנווד, מלמד את הנער שאימץ, לנפץ חלונות כדי לספק לו עבודה כזגג. הנער ניפץ וצ'פלין תיקן והרוויח. כזו היא קטאר. היא הפטרונית של חמאס (שנייה רק לאיראן), היא המממנת את מכונת הטרור שלו, היא המארחת את מנהיגיו והיא נושאת במידה רבה באחריות לטבח. ואח"כ היא נהנית מדיווידנדים מדיניים בזירה האזורית והבינלאומית כמתווכת במו"מ על עסקת החטופים.

* הסולם של לפיד – סירובו של יאיר לפיד להצטרף לממשלת החירום הלאומית לאחר טבח השבת השחורה, היה ביטוי של חוסר אחריות לאומית. מאז הוא טיפס על כל עץ אפשרי וסינדל בשבועות ובאלות את סרבנותו. והנה, כך נמסר, הוצע לו סולם של ממש – תיק המשפטים. מעבר לעצם התפקיד ולהזדמנות לכהן בתפקיד שבו כיהן אביו; קבלת התפקיד, מאפשרת לו לבוא לבייס עם מסר של הישג משמעותי – וידוא ההריגה למהפכה המשטרית. זהו וידוא כפול. לא רק העברת התיק לידיו, אלא לא פחות מכך, הוויתור של יריב לוין. כזכור, לוין סירב לקבל את תיק המשפטים לאחר פיטורי איילת שקד ב-2019 ושוב, בממשלת האחדות הלאומית בזמן הקורונה, כיוון שידע שבאותן ממשלות הוא לא יוכל לבצע את המהפכה המשטרית. רק בממשלת ימין על מלא הוא היה מוכן לקבל את התפקיד, כיוון שרק בממשלה כזאת יכול לבצע את המהפכה. הנכונות שלו לוותר היום על תיק המשפטים, נובעת מכך שהוא הבין שלא יוכל לבצע את המהפכה, וכך אין מבחינתו טעם שיחזיק בתפקיד. ההזדמנות של יאיר לפיד להכריז על מות המהפכה, עשויה להיות הסולם שיוריד אותו מעץ הסרבנות.

* צל"ש לשר בן צור – שר העבודה יואב בן צור התראיין ל"כאן ב' " ואמר שעיקר עיסוקו בימים אלו הוא פעולה למען המילואימניקים המשתחררים ונגד מקומות עבודה שמתנכלים להם, כולל השתת קנסות גבוהים על כל מעסיק כזה. הוא אמר שהוא עוסק בזה באופן אישי, והזמין כל מילואימניק, שכיר או עצמאי, שנתקל בבעייה, להתקשר אליו אישית והוא מתחייב לפתור לו את הבעיה והוא חזר שלוש פעמים על מספר הטלפון שלו. כל הכבוד לו! זו הציפיה שלי מאיש ציבור.

העובדה שבכך נאלץ לעסוק שר העבודה, מעידה על תופעה חולה בחברה שלנו. מעסיקים תאבי בצע וחסרי בושה שמעיזים להתנכל למילואימניקים; אנשים שעזבו הכול: בית, משפחה, בן/בת זוג, ילדים, עסק, עבודה ובמשך למעלה ממאה ימים חרפו את נפשם במלחמה קשה כדי שכולנו נחיה. ורבים מהם לא חזרו או חזרו פצועים בגופם או בנפשם. איזו חזירות!

מאז 7 באוקטובר ראינו את המוני הישראלים היפים; מאות אלפי המילואימניקים וההמונים שהתנדבו לסייע למפונים, לחיילים, למשפחות השכולות, לחקלאות ועוד. אבל ישנם לא מעט ישראלים מכוערים, ויש רקב בחברה שלנו. אני מקווה מאוד שבמלחמה הזאת לא רק ננצח את האוייב, אלא שהרוח הישראלית תנצח את הרוע, הכיעור, האגואיזם, רדיפת הבצע וכל אותם מרעין בישין. ובאשר לבן צור – הוא שירת בצה"ל כלוחם וקצין בצה"ל. שירת כסרן בחטיבת הנח"ל. אבל היום הוא מראשי מפלגה המקדשת את ההשתמטות. מסקרן אותי מאוד לדעת האם בניו הלכו בדרכו ושירתו בצה"ל או בדרך ההשתמטות של מפלגתו. כך או כך, על התנהלותו כשר העבודה במשבר הזה הוא ראוי לצל"ש.

* הבושה אבדה – בשל מצב החירום והמחסור בכו"א בצה"ל, חלק מדחויי השירות – מתנדבי שנות השירות, המכינות הקדם צבאיות הדתיות והחילוניות, ישיבות ההסדר והישיבות הציוניות הגבוהות, נדרשים לקצר את הדח"ש ולהתגייס. כפי שכתבתי, אני מבין שזה צו השעה, ובמדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה – ההנהלה, הצוות והחניכים קיבלו זאת ברצון, כחלק משליחותנו הלאומית. לא הכול קיבלו זאת כמונו, והנושא עלה לדיון בכנסת. מי שהשיב מטעם הממשלה היה – החזיקו היטב – השר פורוש, נציג המשתמטים. ללא בושה, בחוסר מודעות עצמית קיצוני, עמד המשתמט ונציג מפלגת המשתמטים, שעיקר פועלה הפוליטי של מפלגתו הוא מלחמה למען ההשתמטות והמשתמטים, ושערב המלחמה עמדה להעלות חוק יסוד המעגן את ההשתמטות בחוקה וקובע השוואה בתקציבים ובתמריצים בין משתמטים למשרתים, והקריא מן הכתב את ההסבר למה כעת, כשאנו במלחמה, אין מנוס מלקצר את הדח"ש כדי למלא את השורות. בלי בושה, הוא הסביר מדוע תלמידי ישיבות ההסדר והישיבות הציוניות הגבוהות צריכים לסגור את הגמרות כדי ללכת להילחם, בעוד הציבור שלו ממשיך להשתמט בהמוניו. החלום שלי, הוא שהדור החרדי הצעיר, אף שהוא תינוק שנשבה, ימרוד בהנהגה הרבנית והעסקנית שלו, יבעט בישבנם ויתגייס לצה"ל.

* תרבות של בריחה מאחריות – יריב לוין צווח בישיבת הקבינט על מפכ"ל המשטרה, על כך שלאחר שלושה ימי הבלגה המשטרה פיזרה את המפגינים החוסמים את מעבר כרם שלום, כדי לא לאפשר מעבר משאיות הסיוע. אני מתנגד לסיוע ההומניטרי לרצועת עזה ללא שחרור החטופים, במיוחד כאשר רוב הסיוע מגיע לחמאס. אני תומך במפגינים ואלמלא הייתי במילואים יתכן שהייתי נוסע בעצמי להפגנה. אולם תפקידה של המשטרה להגן על החוק, ולא לאפשר לאזרחים לסכל את החלטת הממשלה. לכן, אין הצדקה להתנפלות של לוין. לוין הוא חבר בממשלה ובקבינט שהחליטו על הסיוע והוא נושא באחריות המשותפת להחלטה הזאת. את הביקורת עליו למתוח על עצמו ועל חבריו. אבל הנורמה הקלוקלת בתרבות הביביסטית היא לברוח מאחריות ולחפש שעירים לעזאזל. ואת המנהג של התנפלות בישיבות הקבינט על דרגי הביצוע הם חייבים לקיים, כי זו המסורת.

* מקומה אינו בכנסת – אין להשלים עם מצב שבו החסינות הפרלמנטרית היא מגן בפני מעשי עוולה של בני עוולה. לא ייתכן שהח"כית ה--- גוטליב תתפוס מחסה פחדני מאחורי החסינות כדי להמציא ולהפיץ עלילות דם נוראיות נגד לוחמי שב"כ, תוך חשיפתם, סיכון חייהם והתרת דמם. לא ייתכן שהח"כית ה--- תלחם נגד כוחות הביטחון בעיצומה של מלחמה ובכך תסייע במודע לאוייב ותשתף עמו פעולה. על היועמ"שית והפרקליטות לפתוח בחקירה פלילית נגד הח"כית ה---. מקומה אינו בכנסת אלא בכלא. דמוקרטיה חלשה, שאינה מסוגלת להגן על עצמה מפני אויביה מבפנים, לא תשרוד.

* כל עוד היא בוועדה – כל עוד הגוטליב היא חברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חזקה על נציגי מערכת הביטחון, המופיעים בפני הוועדה, שינהגו באחריות ויקפידו לא לדווח דבר שאינו מדווח גם בתקשורת.

* פוגעת במזיד – אילו ח"כ ואטורי ה--- היה מפיץ את עלילת הדם, הייתי חושב שאולי הוא לא מבין שהוא פועל נגד מדינת ישראל. אבל הח"כית ה--- אינה טיפשה. היא יודעת היטב שהיא פוגעת במדינת ישראל בזמן מלחמה ובכך מסייעת לאוייב. היא עושה זאת במזיד, כי מבחינתה פגיעה בשמאל היא מטרה שמקדשת את כל האמצעים, כולל פגיעה במדינת ישראל וסיוע לחמאס.

* חשוב למי? – ב"הארץ" התפרסם תחקיר המצביע על ליקויים ואף חשד לשחיתות בזק"א. אין אף גוף שחסין מפני ביקורת, ואם יש אי סדרים בזק"א, יש לטפל בהם על פי חוק. השאלה היא, האם המטרה היא חשיפת ליקויים או שחשיפת הליקויים היא אמצעי למטרה אחרת. כזכור, לפני שנים אחדות, "הארץ" פירסם סדרת מאמרים על ליקויים ואי סדרים בקק"ל, וניצל זאת לקמפיין אנטי ציוני שקורא לפירוק קק"ל, שהיא מוסד "גזעני" בעיני העיתון האנטי ציוני. לא זכור לי, למשל, שהם קראו לפרק את עיריות ירושלים, טבריה ועוד ערים רבות שבהן התגלו שחיתויות פליליות. האם גם הפרסום על זק"א נועד לשרת מטרה זרה?

חלפו יומיים מפרסום התחקיר, והמרגלת ענת קם, מהחוד של השוקניה, מינפה אותו לפשקוויל דוסופובי, שנועד לקעקע את האהדה הציבורית הרבה לאנשי זק"א. וביתר שאת היא יוצאת נגד האהדה בציבור החילוני לערך היהודי של כבוד המת. "הבעיות בזק"א יטופלו כך או אחרת. רשם העמותות, חקירה פלילית או השהיית תרומות עד שיתוקנו הליקויים ויודחו האחראים. אבל הסיפור כאן עמוק יותר: הבעייה אינה שהחשיבות נהפכה בפועל לחסינות, אלא עצם החשיבות מלכתחילה. החשיבות הזאת היא פרי התבטלות של הציבור החילוני לפני הציבור החרדי, שהוא יהודי 'טוב יותר' מאיתנו, ולכן משאירים לטיפולם דברים כי 'זה חשוב'. חשוב למי?"

חשוב למי? לכל יהודי שהשנאה לא טמטמה אותו ולא השחיתה אותו עד היסוד, כמו את המרגלת ענת קם. אם אכן הליקויים ואי הסדרים נכונים, יש לטפל בהם על פי חוק. אין הדבר צריך לגרוע במאומה מן ההערכה וההוקרה למתנדבי זק"א, שעשו לילות כימים בטיפול בגופות בטבח, מלאכה שאף אחד מאתנו לא שש לעשות.

* החלום של איתן כבל – צפיתי בכתבה מעוררת השראה על איתן כבל, הח"כ והשר לשעבר, שבגיל 64 עוד עושה מילואים בצנחנים, היה למעלה ממאה ימים בעזה כחייל מן המניין, והוא יודע שבקרוב חבריו והוא ייקראו שוב. הוא היה בחפ"ק של סמח"ט חטיבה 55, חברי אורי קלנר, שאני תומך במועמדותו לראשות המועצה האזורית גולן. מה שהרשים אותי באיתן כבל הם המחויבות, הענווה והמענטשיות. המחויבות להמשיך להתנדב, 24 שנים אחרי גיל הפטור, תוך נכונות לסכן את חייו בהגנה על מדינת ישראל. הענווה, של מי שגם כאשר היה ח"כ, כשהגיע למילואים הוא היה חייל ככל החיילים, ולא היה לו כל קושי לשטוף את השירותים והמקלחות ואין עבודה שהוא מאס בה. המענטשיות של סחבק של החיילים, שרבים מהם לא נולדו כשהוא כבר שירת במילואים וחלקם בגיל של הבנות שלו, ורואים עד כמה הם אוהבים אותו והוא אותם.

כבל סיפר על הדילמה שלו, האם לחזור לחיים הפוליטיים. אני מקווה שיחזור. אם הוא יחזור, זה יהיה במפלגת העבודה, שלהערכתי תרוץ בבחירות יחד עם מרצ. אין לי כל כוונה להצביע להם, אבל חשובה לי האיכות האנושית בכל המפלגות, ואני רוצה בפוליטיקה אנשים כמו איתן כבל.

אמנם השקפותינו הפוליטיות שונות, אך אני שותף לחלום שלו. "החלום שלי," אמר איתן כבל, "הוא שהמדינה תהיה כמו החטיבה שלי, כמו הגדוד שלי, כמו הפלוגה שלי, כמו הג'יפ שלי." ביחידה שלו, כמו בכל היחידות, יש אנשי ימין, מרכז ושמאל, דתיים, מסורתיים וחילונים, בני עדות שונות, יתכן שגם דרוזים וצ'רקסים. יש בתוכם בעלי דעות שונות, אך אין דריסת רגל לשיח הפלגנות, הקרע, השנאה, ההסתה והקונספירציות. יש בתוכם אחדות מטרה ואהבה גדולה, לעם, לארץ ולמדינה ואהבה איש לרעהו. את החלום הזה עלינו להגשים.

* לא גבעת חלפון – כשהגעתי לראשונה למילואים, בגדוד הצנחנים, בשנת 1985, חיילים ותיקים שראו חייל טרי שהגיע מהסדיר, מיהרו להסביר לי ש"כאן זה לא גבעת חלפון." כלומר, שהמילואים האלה הם שירות צבאי אמיתי. לימים, גם אני השתמשתי במנטרה הזאת כקבלת פנים למילואימניקים חדשים. המ"מ שלי היה סמ"פ שלי בסדיר. כשראה אותו מיד קרא: "הו, אורי הייטנר מרגמה 52," וכך, גם במילואים סחבתי את הפק"ל הכבד ביותר. והאמת היא, שהבנתי זאת מהר מאוד. היה זה שבוע אימון באליקים. בכל שירותי הסדיר לא היה לי אימון קשה כל כך (אבל האמת שגם לא בהמשך שירותי במילואים). היה זה שבוע מלחמה; שבוע משימות, כשבין משימה למשימה נוהל קרב חפוז. לא ישנו שינה מסודרת כל אותו השבוע, אלא פה ושם עצמנו את העיניים לזמן מה. הלכנו הרבה, רצנו הרבה, הסתערנו. השבוע כלל ניווט חולייתי לילי לעבר יעדים לפשיטה של לוחמה זעירה. ובאחד הלילות המ"מ שלנו נרדם בהליכה והתברברנו חצי לילה. והייתה לנו גם נסיגה ארוכה עם אלונקות. בקיצור, ממש לא גבעת חלפון. חזרתי הביתה כשכל השרירים שלי כואבים ועם שפשפת רצינית במפסעות.

אבל לא רק מהבחינה הזאת זה לא היה גבעת חלפון. אני זוכר שבסדיר היה ביטוי "ללכת עם נשק כמו מילואימניק" ככינוי לנשק תלוי על הכתף. האמת היא שזה ממש לא נוח. אבל אני באמת זוכר, מילדותי, חיילי הג"א מסתובבים ברחובות העיר עם קרבין תלוי על הכתף והקנה כלפי מעלה... ו"ידענו" שבמילואים אין דבר כזה גומיות בנעלים. והנה, הגעתי למילואים בצנחנים וכולם עם גומיות בנעלים. וכולם עם נעלים מצוחצחות. לא גבעת חלפון כבר אמרנו? היום, כשאני משרת במחלקת ההגנה היישובית (לשעבר כיתת הכוננות), אני אחד היחידים עם גומיות בנעלים ושמצחצח את הנעלים (אפילו שהן שחורות). בעניין הזה כנראה שבאמת יש הבדל בין הצנחנים ליחידות מילואים אחרות.

* באוקטובר – כבר מיספר פעמים, כתבתי בטעות אוקטובר כאשר התכוונתי לחודש אחר – ינואר, פברואר, מרץ. נדמה לי שלפרויד יכול להיות הסבר לכך.

* ביד הלשון: מעלה יאיר – בדרום מדבר יהודה, עולה דרך, כבושה אך לא סלולה, מים המלח אל שולי הרמה של דרום מדבר יהודה, לאורך כארבעה ק"מ, ובראשה תצפית נוף מרהיבה על ים המלח והסביבה כולה. המעלה מתחיל בגובה 388 מ' מתחת לפני הים וראשו מתנשא לרום של 30 מ' מעל פני הים. הדרך מתאימה לטיולי ג'יפים, של ג'יפאים מנוסים. הדרך נקראת מעלה יאיר. מיהו אותו יאיר ומדוע הדרך קרויה על שמו?

סרן יאיר פלד (1932-1959), בן וחבר קיבוץ יגור, מפקד סיירת צנחנים, נרצח בעת ניווט בדד בקרבת גבול מצרים, באזור הר שגיא, לאחר חצותו את נחל סרפד ובהמשך ההליכה לאורכו. רוצחיו היו בדואים משבט סאראחין השייך למטה אל-עזאזמה. יש מחלוקת אם הם פעלו על דעת עצמם או בשליחות המודיעין המצרי. כעבור ימים אחדים חוסלו הרוצחים, השבט עצמו גורש מן המקום. הפלג הפרו-ישראלי הועבר לאזור דימונה והפלג האנטי ישראלי סולק למצרים.

המעלה קרוי על שמו, כיוון שהוא יזם את סלילתו. חודשים אחדים לפני שנרצח, הוא שכנע את אלוף פיקוד הדרום אברהם יפה בצורך לסלול דרך מבצעית שתאפשר גישה לירושלים מכיוון דרום מזרח למקרה שהירדנים ינתקו את הדרך היחידה שהיתה אז לירושלים. אנשי הסיירת פרצו את המעלה במשך שלושה ימים, בעבודת ידיים מאומצת ובשימוש בחומר נפץ, תוך שהתמודדו עם מצוקים ומדרגות סלע. יאיר העניק למעלה את השם מעלה יעלים, כשם הדרך הרגלית שבקרבתה נכבשה הדרך, על פי שמו הערבי נקב אום אל ביידון. במלאת שלושים לנופלו קרא אברהם יפה על שמו את המעלה. יאיר פלד מונצח גם בדרך יאיר – תוואי בכביש הגבול עם מצרים. תחילתה של הדרך הזו נפרצה אף היא ביוזמתו של יאיר פלד ובפיקודו. בתחילת הדרך, יש פניה למצפור ואנדרטה לזכרו של יאיר, שנפרצה בידי חיל ההנדסה ב-1982.

מאז 7 באוקטובר עולים עוד ועוד סיפורי גבורה של כוחות ולוחמים שמנעו אסון כבד לאין ערוך. אחד מהם הוא של צוות פלד. צוות פלד הוא כוח התנדבותי שמורכב מיוצאי צבא, לוחמים קרביים, רבים מהם ביחידות מובחרות, תושבי רמת הנגב, שאחראים למענה לאירועי טרור במדבר על גבול מצרים. הצוות הוקם ב-2018, בעקבות התבססות מחבלים, ובהם אנשי דאע"ש בסיני, והצורך במתן מענה מיידי לאירועי טרור, מבלי להמתין לצבא הגדול. טבח השבת השחורה לא היה בגזרה של הכוח, אולם אוגדת עזה נפלה בתחילת הלחימה, וחטיבת פראן, שצוות פלד נכלל בה, התארגנה במהירות, אספה כוחות שריון (הטנקיסטיות המפורסמות), חי"ר ולוט"ר ויצאה צפונה. לוחמי צוות פלד השתתפו בקרבות עזים מול כוחות עדיפים בהרבה (בכמות) ובלמו את הפריצה ליישובי דרום העוטף ובכך מנעו מעשי טבח כמו בבארי, כפר עזה וניר עוז גם ביישובי דרום העוטף וחבל שלום. הם השתתפו גם בקרבות בקיבוץ חולית, לצד סיירת שלדג וכוחות נוספים. בטבח בחולית נרצחו 15 חברי הקיבוץ ושני עובדים זרים, אך הטבח נבלם ונעצר בידי הכוחות שלחמו בו, ובהם צוות פלד. צוות פלד קרוי על שמו של סרן יאיר פלד.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com